"פיץ' פרפקט" הוא לא איזו קלאסיקה של כל הזמנים. זה היה סרט קליל, מטופש, עליז, קאמפי וכיף נורא. "פיץ' פרפקט" התגנב לבתי הקולנוע בלי תרועת חצוצרות, והתברר במפתיע כאחד הסרטים המהנים של 2012. הוא צבר מעריצים לאט לאט, בעיקר אחרי שכבר נעלם מהקולנוע. פתאום כולם יודעים לשיר את "Cups". פתאום כולם מתעלפים על אנה קנדריק. פתאום כולם אוהבים, מתברר, את איימי השמנה.
ההשלכה המידית היא שסרט ההמשך מגיע עם מטען. הוא קיבל תאריך הפצה יוקרתי בקיץ, ציפיות קופתיות ומערך יחסי ציבור מרשים. אבל הוא כבר לא יכול להפתיע; עכשיו, כשאנחנו מכירים את "פיץ' פרפקט", אנחנו יודעים למה לצפות, וסרט ההמשך הוא... בדיוק מה שהייתם מצפים מההמשך של "פיץ' פרפקט" להיות. לרוע המזל, זה כולל את הכשלים המוכרים מדי בסרטי המשך. הסרט הזה הוא בערך אותו הדבר, אבל פחות טוב.
ה"בלות" הן עכשיו אלופות ארצות הברית באקפלה, ואפילו מופיעות בפני הנשיא אבל תקלת מלתחה שמגמדת את ג'אנט ג'קסון מנשלת אותן מתוארן ומותירה אותן מושפלות. הפתרון היחיד הוא ניצחון בתחרות האקפלה הבינלאומית, שבה הן יצטרכו להתמודד מול הקבוצה ה"רעה" התורנית להקת אקפלה גרמנית וירטואוזית בשם "דאס סאונד מאשין" (וגם הפעם, הלהקה ה"רעה" מקבלת את הקטעים המוזיקליים הטובים ביותר). אבל זה רק חלק מהסיפור. למרות שאף אחת מהבנות לא הופכת לענק ירוק או יורה ברובוטים, "פיץ' פרפקט 2" מזכיר לפעמים את "הנוקמים 2", בהיותו סרט המשך שמנסה לעשות המון דברים בבת אחת. חוץ מתחרות הזמרה הראשית, הסרט מוסיף גם עלילת משנה על העבודה החדשה של בקה (אנה קנדריק), שני סיפורי אהבה שונים בין שני זוגות של דמויות משניות, חברה חדשה בלהקה (היילי סטיינפלד) ולבטיה, וגם חוסר הרמוניה כללי בקבוצה שצריך להתגבר עליו. וכמובן, כל אחת מהבנות בקבוצה המקורית צריכה לקבל כמה שורות ייצוגיות משלה.
מרוב דברים לעשות, הסרט לא מספיק לעשות כלום. היילי סטיינפלד, בתפקיד הנערה החדשה בשכונה היא מאוד חמודה, ובכל זאת לא ברור למה בעצם היה צריך אותה בסרט שלא בדיוק סובל ממחסור בדמויות אחרות. רוב החברות בקבוצה המקורית נדחקו הצידה במידה כזאת שהתפקיד של כל אחת מהן מתמצה בשניים-שלושה וואן-ליינרים. לסטייסי (אלקסיס קנאפ) ה"סקסית" שבחבורה יש יותר שורות בטריילר מאשר בסרט עצמו. הפספוס הכי גדול הוא לילי (האנה מיי לי), האסיאתית המוזרה, שההצהרות הקריפיות שלה היו התיבול המבריק והמצחיק ביותר בסרט הקודם כמו פיסת פלפל שחור בתוך מנת גלידה - וכאן התפקיד שלה מתמצה בשלושה משפטים שהם ניסיון חלש לחקות את ההברקות הקודמות. כולן נדחקו הצידה כדי לפנות מקום לאיימי השמנה.
כנראה שנעשה סקר דעת קהל כלשהו בעקבות הסרט הראשון שגילה שאיימי השמנה (רבל ווילסון) היתה הדמות הפופולרית ביותר בסרט. ולכן, בזמן שכל חברותיה ללהקה נאבקות על שברי סצנות, איימי מקבלת את כל הבמה לעצמה כל הזמן. שום סצנה לא עוברת בלי שנשמע את דעתה של איימי השמנה על המצב. כשנדמה שהנה הגיע הרגע שבו הבנות האחרות מקבלות קצת תשומת לב, והיא עצמה לא מככבת לא, זאת היתה רק הסחת דעת, מתברר שזאת היתה רק הכנה למונולוג שלם של איימי השמנה. נדמה שאיימי מקבלת בסרט יותר זמן מסך מבקה, שאמורה להיות הדמות הראשית. כל זה לא היה רע אילו איימי השמנה היתה באמת דמות כל כך מבריקה אבל היא לא כזאת. בסרט הראשון, שבו היא לא קיבלה יותר תשומת לב מאף אחת מהאחרות, הביטחון העצמי המופרז שלה היה מצחיק. כאן הדמות שלה כבר מוכרת, ונדמה שהבדיחה העיקרית היא שהיא... נו, שמנה. וזה לא כל כך מצחיק.
גם הפעם חלק חשוב מהאטרקציה הוא קטעי האקפלה, שהיא גם הפעם נחמדה מאוד ומזויפת מאוד (אין שום צ'אנס בעולם שהאנשים האלה שרים באמת ולא עושים ליפ-סינק, אבל זה חלק מהכיף). גם המבחר המוזיקלי כולל ביצועים לשירים מקאשה ועד מיוז, וסצנת ה"ריף-אוף" קרב הלהקות באמצע הסרט עברה שדרוג והיא מהווה מיני-סרט כיפי בפני עצמה.
אין מה להתלונן יותר מדי: אם אהבתם את "פיץ' פרפקט" בוודאי תיהנו גם מההמשך, וממילא הסרטים האלה מעולם לא התיימרו לשנות את חייכם. הוא נחמד, אבל הוא בעיקר מנסה לחקות את הנחמדות של הסרט הראשון. הפזמון חוזר, ההרמוניה עדיין נחמדה.