אתי לוי "קוקוקוקו" (3:55)
מה יפים הם יפים, סומים, קסומים, בשומים ונפלאים החיים בזמן שהכפתור התוך-מוחי שמפעיל את מנגנון החשיבה מקולקל. הולכים ברחוב, מבסוטים, שואלים את עצמנו "מי זאת הולכת על הבוקר, יפהפייה?", עונים לעצמנו "תרנגול שר קוקוקוקו לפרגייה", ממשיכים ללכת, מחייכים לכולם, לא נותנים קרדיט למלחין ("לחן ערבי עממי, על פי ההודעה לעיתונות), עושים חיים משוגעים.
במקומות אחרים על פני כדור הארץ, בהם שוררים תנאים נאותים לקיומם של חיים תבוניים, כפתור החשיבה פועל כשורה, כך שרוב האנשים שגרים בהם לא יודעים איך זה מרגיש לחיות ככה, אבל כאן, עמוק בתוך הקדירה המהבילה שבין השבר הסורי-אפריקני לחוף הים התיכון, כפתור חשיבה מקולקל זה עניין שכיח למדי. לעתים זה עשוי לגרום למבוכה, אבל במקרה שלפנינו (שירה החדש של אתי לוי, שנקרא "קוקוקוקו", בהשראת מחברת העברית של רועי ב' מאל"ף שנייה, "בן גוריון", רמת גן) הכשל הזה, איכשהו, דווקא משמח ומבדח.
מתוקף היותה של המוזיקה, ככלל, אספקלריה לטעמים, לריחות, להוואי ולמצבי הרוח המאפיינים את המקום שבו היא נוצרת, יש לו, לפופ הים-תיכוני, זכות מלאה להיות מעוך, שפוך ומוכה שמש ככל שיחפוץ. במיוחד בימים הקשוחים האלה, של שרבי סוף האביב בארץ ישראל. למעשה, שירי הז'אנר הזה חייבים להישמע ככה עכשיו כלומר, כמו ש"קוקוקוקו" נשמע: מבושמים, מבולגנים, סתורי פנים ומסתחררים להנאתם בין דרבוקות משוגעות. אחרת, המוזיקה הים-תיכונית, או איך שלא קוראים לה היום, לא תייצג נאמנה את מה שבאמת קורה פה, בתחום שיפוטה השזוף יתר-על-המידה.
כשדיירי אגן הים התיכון מנסים בכוח לתקן כפתור חשיבה מקולקל זה אף פעם לא מצליח כיוון שאי אפשר לתקן כפתור חשיבה מקולקל בלי חשיבה. זו גם הסיבה לכך ש"קוקוקוקו" נשמע אינטליגנטי ומרגש יותר משירים ים תיכוניים עם מילים כאילו-חכמות/מתוחכמות, כמו, נאמר, "מתי כבר אגיע אליה / מתי שוב אראנה בתוך עולמי / כובשת אותי בקסמיה / לא יכול בלעדיה / ממיסה את לבי" (מתוך "עוברת מולי", דודו אהרון). נכון, ערכו הלירי של "קוקוקוקו" גבוה מזה לאין שיעור.
(ארבעה כוכבים ושני קוקואים)
אוריאל שי "מחר יש חופש" (3:47)
מי שבא לפה הרבה יודע שהמלצתי, באופן כללי, היא להשתדל להימנע, ככל הניתן, מהאזנה לזמרי פופ ים-תיכוני ששיערם מוברש מדי ומבטם מרוכז מדי בנקודה דמיונית באופק, שכן כולם נשמעים בדיוק אותו דבר וחבל על זמננו היקר.
ובכל זאת, משהו באוריאל שי ככל הנראה, הגבות והדמיון החלקי לרובי וויליאמס גרם לכך שהסמן שעל צג המחשב שלי החל פתאום לזוז באיטיות לעבר הנגן שמתחת לתמונתו המקסימה, להיעצר שם, ואז, באמת שלא ברור איך ולמה, אצבעי המורה בידי הימנית לחצה על הכפתור הימני בעכבר. כך קרה שהשיר החל להתנגן ברקע, ובשלב מסוים, אף על פי שהבית הראשון נשמע כמו עוד בלדה חלולה ומיותרת של עוד איש עם הברשת שיער מוגזמת ומבט מופרך, שורות כמו "אתה שבוי של המחר המייסר שלך / וכל הזמן שלך כאוב" הציפו בי חמלה וגרמו לי להישאר לפזמון.
זה היה שווה. נדב אסולין, הכותב והמלחין, הפקיד בגרונו הלא פראייר של שי פזמון מנצח, מידבק במובן הטוב של המילה, מבוסס על הרמוניה מורכבת, נוגע, פוגע ומנפץ לרסיסים את התיאוריה המפגרת שלי על הקשר שבין טיב השירים לטיב התסרוקות והמבטים.
נכון, יש טקסטים עמוקים ומרובדים יותר בעולם, אבל גם המילים בשיר הזה, למרות היותן עקב האכילס שלו, עטופות חן מסוים, בצורה של התחכמויות בשקל שבעים ("בורח מעצמי ומחר בכלל יש חופש"). מבחינה ווקלית, אוריאל שי מתכתב פה קצת, אולי, עם המניירות של עמיר בניון, אבל קולו בוקע מהגרון ולא מהבטן, שירתו זכה ולא מהדהדת, לבו חם ולא בוער.
אוריאל שי הוא, במובן מסוים, עמיר בניון מומתק, מדולל, מכוון לכמה שיותר סוגים של קהל ולא כועס ועצבני בכלל. טוב, בעצם זה לא ממש עמיר בניון. זה משהו אחר. רך ומוברש הרבה יותר.
(שלושה כוכבים)
רון ביטון "אני רציתי" (4:16)
כל שנייה, פלוס-מינוס, יוצאת לרדיו בלדה ים-תיכונית בביצוע זמר קצוץ שיער שנפרד מאיזו מישהי ולבו עליו רע, רע ומר. זה עצוב, זה שובר את הלב, אבל קצת קשה לעזור לאדם כמו, נגיד, רון ביטון (לירן מ"זגורי אימפריה", שנתן שם ביצוע יפה ל"אל תדאגי לגורלנו" של דודו אהרון) - שלא רוצה לעזור לעצמו.
במקום לקחת שוב את אותו הטקסט שבו משתמשים כל הזמרים האלה בבלדותיהם המעיקות, לשחק מעט עם סדר המשפטים ולהוציא את זה כשיר חדש לרדיו בליווי פלייבק גנרי שטופל באותו האופן, חבל שרון ביטון, לצורך העניין, לא ניסה קודם לצאת קצת מהבית, לפגוש אנשים, לראות עולם, להצטייד בחוויות חדשות ומשככות כאבים, ללכת לטיפול, לקחת ציפרלקס ולהתמודד כראוי, כמו גבר, עם מה שעובר עליו.
יגונו, קרוב לוודאי, לא יוסר בעקבות הקלטת השיר הזה והפצתו בציבור. הוא ימשיך להיות מבואס ואנשים אחרים, כאלה שהיו יכולים לתת לו כתף בעת זו, ימשיכו לא להקשיב לשיר שלו, כי הם שמעו אותו כבר אלף פעם מפי אלף זמרים ים-תיכוניים חדשים אחרים ודי, חלס, נמאס, כמה אפשר.
ואולי, בעצם, הפתרון למצוקתם הכוללת, העולה על גדותיה, של בכייני הז'אנר החדשים, נמצא בגוף הבעיה. נכון להיום, הם באמת, כפי שהם טוענים בשיריהם, בודדים, עצובים ומסכנים, אבל אפשר להניח שבכוחות משותפים הם יצליחו להתגבר על כך ולהמשיך הלאה בחייהם, אל האור שבקצה. הגיע הזמן, אפוא, לסינגל משותף של כל הרון ביטונים והאוריאל שיים בארץ, שבו כל זמר נטוש ישיר שורה אחת, בדומה ללהיט גיוס התרומות מהאייטיז, "We Are The World".
האמת היא שלא הם צריכים לדאוג לזה, אלא אנחנו. איפה הלב שלנו? איפה המצפון? הרי גם הם, כמו הילדים הרעבים באפריקה, בני אדם. בושה וחרפה. אם ג'ורג' האריסון וראווי שנקר היו בחיים זה לא היה קורה.
(כוכב אחד)