עוד הוא מדבר: לא בטוח שיש כרגע צורך בלקט טורים של סייד קשוע

קשוע הרוויח ביושר כל סופרלטיב עליו, אבל ב"בן הארץ" נוצר דיסוננס אופייני לקבצי טורים: דווקא בגלל הרלוונטיות התמידית של הכותב, הספר הופך לפחות חשוב

  • סייד קשוע
  • בן הארץ

על הכריכה אייר עמוס בידרמן הנפלא את סייד קשוע כשהוא פוסע מעל ערימת צברים. מבטה של הדמות המצוירת זומם, אבל בתנועות רגליה היא נזהרת. כך השאיר המאייר את ההבנה בעיני המתבונן: האם ניצבת לפנינו אישיות שבאה לרצות או להזיק? דו המשמעות הזו עוברת גם דרך שם הספר, "בן הארץ", שמייצג את אישיותו, סגנונו ותדמיתו הציבורית של קשוע. מצד אחד הישראלי המבריק, המשעשע והביקורתי, ה"ערבי הטוב" שהפך לאחד משלנו. מצד שני, מבריק, משעשע וכל אלה - היי, הוא עדיין ערבי, והערבים האלה, אתם הרי יודעים שהם רוצים רק לדרוך על כולנו ולזרוק אותנו לים.

לאורך 15 השנים האחרונות הרוויח קשוע ביושר כל סופרלטיב שנשפך עליו. נדמה שהוא הצליח לעשות את מה שנראה בלתי אפשרי: הוא גרם לנו, ימנים כשמאלנים, יהודים כערבים, להסתכל עליו כאדם, כישראלי, כבן הארץ. הוא כותב בעברית אשכנזית, אבל לא בורח ממורשת בית צפאפא. הוא אוהד, אבל לא מתחנף ליהודים. הוא שוזר ביקורתיות חריפה, אבל כזו שאין להשליך ממנה על שנאה יוקדת. קשוע איש מיוחד כי הוא כותב קודם כל כאדם ומשום שהוא מבין שהנפש, כל נפש, מגיעה לפני לאום.

איכות הכתיבה וההומור של קשוע מאוגדים באוסף "בן הארץ" שיצא לאחרונה על ידי 'כתר'. לדעה שלו יש ערך רב. הכתיבה המושחזת הפכה לשם דבר ולאחד מסמליו המודרניים של "הארץ", אחד המעוזים הפלורליסטים האחרונים בתקשורת העברית, וקנתה לעצמה מקום בפסגת הפובליציסטיקה הישראלית. כשקשוע מואשם באחד מטוריו בכך שמנויים בורחים מ"הארץ" הוא לא מהסס להתגונן ולהצביע על קולגה מהעיתון שבו הוא כותב: "זה לא בגללי, זה גדעון לוי. הוא המניאק". הוא גם עושה הקבלה משעשעת בינו לבין פורטנוי, הגיבור היהודי המיוסר של פיליפ רות, אבל זוכר היטב את מוצאו כאשר הוא נכנס עם הילדה לקניון. כשהוא מגלה שבקבלה במלון בתל אביב לא מצאו את ההזמנה שלו כי כתבו "יהושע" במקום "קשוע", הוא מעביר תחושה של חוסר נוחות קלילה שמסתכמת ב"שטויות, יעבור". קשוע טרוד בדו-קיום תרבותי-לאומי-דתי כל עוד נשמתו באפו. זה תמיד מסקרן, כי ערבי ממשפחה קומוניסטית-אתאיסטית ששותה אלכוהול ומקשיב בנסיעה לערן צור, חייב לקבל הבלטה במציאות בלתי אפשרית כמו שלנו.

עוד באותו נושא

א.ב. קשוע: על "גוף שני יחיד" של סייד קשוע

לכתבה המלאה
אחד משלנו. סייד קשוע (צילום: ינאי יחיאל)

אם כך, הכול טוב, לא? הרי אם זה הרקע, נשמע ש"בן הארץ" הוא מסמך חובה. ובכן, לא ממש. מאחר שתשע שנים במדינה כמו שלנו הן נצח, יש חשיבות מסוימת למקבץ הזה, שמאגד את רשימותיו המובחרות של קשוע בין מלחמת לבנון השנייה ב-2006 לתחילת 2014. השאלה היא אם יש ערך מוסף גם מעבר לכך. כדי לפתור את הסוגיה הזו צריך להסתכל הרבה מעבר לכתפו של קשוע, לז'אנר הרחב של טורי "המיטב". במוזיקה אלבום אוסף יכול לרגש, שכן הצלילים זורקים את המאזין לזמנים שונים ומאגדים עבורו את הזיכרונות. עם זאת, כשאוסף כזה יוצא לאור על ידי אמן בשיאו הוא מאבד מהאפקטיביות.

זהו הדין גם בתחומים אחרים באמנות, ויותר מכך: יכולתו של סופר המנהל דיאלוג יומיומי כאן ועכשיו נמוכה עוד יותר מזו של אמן ווקאלי. ל"כותרת משנה", אוסף המאמרים של ארנסט המינגווי שתורגם לעברית אשתקד, היה ערך גבוה – הוא סיפק עדות מקולמוסה של אגדה תרבותית מתקופה אחרת ונתן נקודות מבט נכונות ושגויות מפרספקטיבה היסטורית. ב"בן הארץ" נוצר דיסוננס אופייני לקבצי טורים: דווקא בגלל הרלוונטיות התמידית של קשוע, הופך הספר לפחות חשוב, ממש כשם ש"עוד אני מדבר" של טומי לפיד ("כתר", 1998) היה בזמן אמת אסופה טרחנית של הגיגים, אבל קיבל משמעות שונה לאורך השנים, במיוחד לאחר מותו.

כך שבמציאות של כאן ועכשיו, "בן הארץ" לא ממש עובר. יין ישן תמיד טוב, טורי דעה קצת פחות. התחושה לגבי קשוע היא שכמו עם כל איש רוח מצליח שעדיין מכתיב את סדר היום, גם הוא צריך להתקדם במקום ללכת לאחור. "מרגע ששלחתי את הטור לעורכי בעיתון התחלתי לחשוב על הטור הבא", מסביר קשוע. התחושה הזו, של "הטור הבא" עוברת היטב גם לקורא. על אף הברק והחדות, היה הרבה יותר מרגש לגלות שאנו מקבלים רומן חדש כמו "גוף שני יחיד", במקום אוסף של טורים שלא מייצר בלב אפילו רשרוש קל של התרגשות.

"בן הארץ" יצא בהוצאת 'כתר', 280 עמודים

עוד באותו נושא

"עבודה ערבית": הומור יהודי ומבריק במיטבו

לכתבה המלאה

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully