אם הסטרוקס היו מגיעים להופיע בישראל, האם הם היו מביאים שמונת אלפים איש לאמפי פארק רעננה? ממש לא בטוח. בניגוד לבני דורם הווייט סטרייפס או ממשיכי דרכם ארקטיק מאנקיז, לא היה להם אף להיט גדול וחוצה קהלים, וביחס לאלט ג'יי - שהוכיחו שילדי האינדי המקומיים דווקא יודעים לזהות הייפ בזמן אמת - הסטרוקס הם די החדשות של אתמול. ואם מעל הסטרוקס מסתובב סימן שאלה, מה תגיד להקת אזובי הקיר של סולנם ג'וליאן קזבלנקס?
התשובה, שבדיעבד קיבלה תוקף עובדתי, היא שהם לא. ג'וליאן קזבלנקס וה-Voidz היו אמורים להיות הדליינרים בפסטיבל "רוק בפארק" שיתקיים ביוני לצד אינקיובוס ופריימוס. כחודש לאחר הפרסום הראשוני עברה הופעתם אחר כבוד לבארבי (שם תיערך ב-11 ביוני), לוקיישן שהרבה יותר מותאם למידותיהם. ובעצם, אם לדייק ולהתייחס למוזיקה עצמה בניכוי האפיל של קזבלנקס, הלוקיישן הכי מתאים היה צריך להיות בכלל מקום בסגנון לבונטין 7 או אוזן בר. רק כדי להיות ברור, אין בפתיח הספקני הזה כדי לרמוז שההופעה צפויה להיות לא טובה או לא מעניינת. אנחנו כאן רק בשביל להבהיר את הציפיות.
כבודם של הסטרוקס במקומו מונח אבל למעט הבלחות באלבומם האחרון ("Comedown Machine" מ-2013) הם לא הוציאו תחת ידם חומרים מעניינים במיוחד פחות או יותר מאז שפרצו בתחילת העשור הקודם. שני אלבומיהם הראשונים היו מצוינים, ב-2006 הם הוציאו את "First Impressions of Earth" שהראה ניצנים של התפתחות אבל קרס לתוך היומרנות של עצמו, ומאז הם די ממשיכים בשלהם מבלי לחולל מהפכות או לשבור קופות.
קזבלנקס כסולן זה סיפור אחר לחלוטין (למען ההגינות צריך לציין שכל אחד מחברי הלהקה הוא "סיפור אחר" ראוי בפני עצמו, במיוחד הגיטריסט אלברט האמונד ג'וניור שמשמר קריירת סולו מקבילה כמעט מיומה הראשון של הלהקה). את הסטגנציה בסאונד של הלהקה שבר קזבלנקס לראשונה באלבום הסולו שלו, "Phrazes for the Young", שכלל עיבודי פאוור-פופ אלקטרוני לכמה מהשירים הטובים ביותר שכתב עד כה. אבל הוא לא עצר כאן ולכן גם מעריצי האלבום הזה צריכים לשים לב.
לאלבום של ה-Voidz קוראים "Tyranny" (רודנות) אבל בניגוד למשתמע משמו, תהליך העבודה עליו היה הפוך לחלוטין. למעשה צירף קזבלנקס את חברי להקת הליווי מסיבוב הופעות הסולו שלו על מנת להקים איתם להקה חדשה שסונפה לשמו (בכל זאת על שם כמו "ג'וליאן קזבלנקס" לא מוותרים כל כך מהר), והסאונד השתנה בהתאמה. נדמה שקזבלנקס מאס מתדמית הפוסטר-בוי שהודבקה ללהקת האם שלו וחיפש אנשים פרועים יותר להתרועע איתם. ביחס להידוק ההפקתי של אלבום הסולו הקודם שלו נשמע כאילו רק חיפש את החופש להתחרע עם אנשים אחרים, באולפן ועל הבמה.
כאילו כדי להדגיש את המוטיבים הללו, הסינגל המוביל מהאלבום הוא "Human Sadness", שיר של כמעט 11 דקות רועשות ולא קומוניקטיביות בעליל (בטור הקודם התפעלתי משיר ארוך של להקה אחרת ומהיכולת שלו לכבוש אוזניים למרות אורכו. זה לא המקרה). וזה לא שקזבלנקס שכח איך לכתוב מלודיות, הוא פשוט החביא אותן היטב. התוצאה היא אלבום מעניין מבחינת הסקרנות שהוא מעורר אבל מתיש ועמוס מדי מכדי לחזור אליו שוב.
דווקא הופעה יכולה להיות פלטפורמה מוצלחת עבור המוזיקה הזו, אבל כאן דרושה הבהרת ציפיות. מי שהיה בהופעה של מייק פאטון עם המוזיקאי האלקטרוני פנז ב-2007 ודאי זוכר את פרצופם על מעריצי פיית' נו מור ההמומים לנוכח מופע הגערות הניסיוני של פאטון. מבט חטוף בקליפים ביוטיוב מראה שהמצב לא יהיה קיצוני כמו פאטון אבל גם לא קליל כמו הסטרוקס.
והסטליסט? צפויים שירים מהאלבום כמובן, נציגות לא מחייבת ולא משמעותית מ" Phrazes for The Young", בוודאי "Instant Crush" שביצע קזבלנקס באלבומם האחרון של דאפט פאנק, וכן, פה ושם גם שירים של הסטרוקס. אבל בדרך כלל לא להיטים, וכן, זה קצת חבל. קליפ הופעה של ה-Voidz מפסטיבל לולהפלוזה בו הם ביצעו את "Take It or Leave It" הדגים שכשהשירים של הסטרוקס פוגשים באנרגיות של ה-Voidz קורים דברים טובים. אם השילוב הזה יתקיים בבארבי תל אביב, נוכל באמת ליהנות מכל העולמות.