סופרים ישראלים המתגוררים בחו"ל כועסים על החלטת דירקטוריון קרן ספיר של מפעל הפיס כי מעתה מחבר ספר המועמד לפרס ספיר "יהיה אזרח או תושב קבע, שמרכז חייו בישראל וזאת במטרה לעודד סופרים החיים ויוצרים בישראל". כך הודיע הבוקר (רביעי) מפעל הפיס, במסגרת הכרזה על עדכונים בתקנון הפרס לשנת 2015. "מעתה", מסר עוזי דיין, יו"ר דירקטוריון מפעל הפיס, "מועמד לפרס ספיר או לפרס לנדאו יהיה רק אזרח או תושב קבע, שמרכז חייו בישראל וזאת במטרה לעודד סופרים, אמנים ומדענים החיים ויוצרים בישראל". הודעה זאת הופיעה על רקע זכייתו של ראובן נמדר, המתגורר בניו יורק, בפרס ספיר לשנת 2014.
הסופר מתי שמואלוף, שמחלק את חייו בין ישראל לגרמניה, אומר לוואלה תרבות: "השאלה היא אם אתה חיית בישראל 30 שנים ואתה מפרסם ספר, האם הישראליות שלך מתבטלת כי אתה גר עכשיו שנה, שנתיים או אפילו 5 שנים בחו"ל? האם כל ה-30 שנים ששילמת מסים, שירתת בצבא או תרמת בדרכים אחרות לחברה הישראלית, האם כל הרגעים האלו, כל התרומה שלך לחברה הישראלית וכל ההשתתפות שלך בחברה הישראלית צריכים להישאר מחוצה לה ביצירה התרבותית? לדעתי זו החלטה מצערת, וצריך לבחון אותה לא בתוך חדרים נסתרים של ועדות מפעל הפיס, אלא להעמיד אותה לשאלה רחבה לציבור מה הוא חושב על כך. אני חושב שהספר של רובי נמדר הוא הדוגמה הכי טובה שהיתה לנו בשנים האחרונות, לראות כמה הדבר אפשרי לכתוב יצירה שהיא בו בזמן היא גם יהודית, גם ישראלית וגם ניו יורקית. וגם ממשיכה את התרבות ההיסטורית היהודית בארצות הברית. בחיים בעידן הגלובלי אנחנו נמצאים כל הזמן בכמה מקומות. בכמה זהויות. רוב החיים שלנו היום באינטרנט עוברים בהרבה מדינות, לא נשארים רק בישראל. נראה לי שזה ניסיון קצת אנכרוניסטי להגדיר את התרבות הישראלית כטריטוריה וכהישארות בישראל. והדבר הכי נורא בהחלטה הזאת זה שדברים שרואים מכאן לא רואים משם, כלומר אנשים שיושבים בזמן חלקי או ארוך מחוץ לישראל רואים בעצם רעיונות חדשים להביא לתוך הישראליות, שהישראליות זקוקה להם. אסור לשים חומות בתרבות. תרבות צריכה להיות פתוחה, וההגדרה היחידה יכולה להיות אזרחים ישראלים. הפרס הזה צריך להפתח לכל מי שכותב בעברית, בכל מקום, כי העברית היא המטרה של פרס ספיר, ולא הגדרת הישראליות".
הסופרת מאיה ערד, המתגוררת בארצות הברית והגיעה לרשימת המועמדים הסופיים לפרס ספיר בשנת 2005, אמרה לוואלה תרבות: "התחושה מתוקה מרירה. כמובן שזה מצער אותי אישית, אבל משמח עבור הספרות העברית בחו"ל, שאני חלק ממנה: עד כדי כך היא נוכחת, שצריך להתגונן מפניה".
"זו עבודה של השרה החדשה?", שואל את וואלה תרבות הסופר רון סגל המתגורר בברלין. "אם אינני טועה, המינגוויי כתב את היצירות היפות ביותר שלו בפריז, רגע לפני שהוא תקע לעצמו כדור בראש. אפשר למצוא עוד מלא אמנים שעשו את הצעד המשמעותי שלהם דווקא בחו"ל ולנסות להבין למה, האם זה קשור לאנטי למדינה שלהם או לאיזשהו סוג של שחרור אמנותי". בתשובה לשאלה האם הקריטריון החדש ראוי, אמר סגל "למה אזרח צריך להיות מקורקע למדינה, את זה אני לא מבין כל כך. במיוחד בעידן של כפר גלובלי. העולם נפתח. אני לא מבין את זה. זה נשמע לי פשוט מיושן".
המשורר אדמיאל קוסמן, פרופסור למדעי היהדות באוניברסיטת פוטסדם בגרמניה, אמר לוואלה תרבות: "הייתי שמח שישראל תהיה כמו איטליה וצרפת ותתגאה במי שנמצא בחו"ל ותיתן לו פרסים בשמחה. ועם זאת, הפצרתי בחבריי בקבוצה שנוסדה בקיימברידג' ובסופרים שנמצאים בחו"ל לגייס הרבה אמפתיה למען אלה שנמצאים בארץ, להבין שמתח נפשי עצום, מצב בטחוני וכלכלי קשה מביאים אנשים לתגובות כאלה, ולחכות שהישראלים עצמם ירצו לתת את הפרסים לאלה שנמצאים בחו"ל ולהרגיש שהם מתגאים באלה שגרים בחו"ל, בשגרירים הישראלים שנמצאים במקומות אחרים".
עם זאת, נשמע גם קול אחר. הסופר אסף גברון, שנמצא בארצות הברית בה הוא מלמד ספרות ישראלית וכתיבה יוצרת(השנה באוניברסיטת נברסקה ובשנה הבאה בקליפורניה), אמר לנו בקצרה: "האמת, נשמע לי קריטריון סביר".
עורך וחוקר הספרות פרופ' מנחם פרי, שמתגורר בארץ, מצטרף לקולות המסתייגים מהקריטריון החדש. "זה חלק מהשוביניזם שלנו", אומר לוואלה תרבות, "מה שהם עשו זה העתיקו את התקנות של פרס ישראל. אני כבר לא מתרגש, כי זה פרט קטן מהרבה דברים גדולים יותר. אין לנו דוד פוגל בגולה, אין לנו סופרים עבריים בגולה. כמות האנשים שזה יעשה להם עוול היא מאוד קטנה. לא אלה הדברים שאמורים להטריד אותנו".
- האם בעיניך השינוי הזה ראוי?
"לא אמרתי שזה שינוי ראוי. בעיני זה שינוי שלא מזיז לי, מפני שהוא לא שונה מפרס ישראל. אם לא נלחמנו בפרס ישראל, אז אנחנו גם לא צריכים להילחם בזה. אנחנו צריכים להילחם בכיבוש. ישנו אדם שהיה גאון, בנימין הרשב, שמת לפני חודש. הוא היה גאון בקנה מידה בינלאומי, רוב פעילותו בחייו היתה בארץ, הוא הקים חוגים ומוסדות ותלמידים וכו'. ב-20 השנים האחרונות הוא לימד באוניברסיטת ייל, אבל הוא היה אזרח ישראלי. לא יכלו לתת לו את פרס ישראל. זו היתה שערורייה. הוא אדם שעולה על כל אלה שקיבלו פרס ישראל בחקר הספרות אי פעם, ולא נתנו לו פרס ישראל. למה? רק בגלל הפרט הטכני שהוא חי בשנים הרלוונטיות האלה בייל. כלומר, אנחנו שונאים יהודים. שום מדינה לא רודפת את המהגרים ממנה. אנגליה רודפת את המהגרים ממנה? לא, היא נותנת להם פרסים, גם אם הם חיים באמריקה. צרפת רודפת את המהגרים ממנה? לא. רק מדינה חשוכה כמו ישראל, שתהיה בקרוב מדינת אפרטהייד, רודפת את המהגרים ממנה. רודפת את המהגרים היהודים. את המהגרים הערבים היא תעודד".