בון וויאג': 5 ספרים שינעימו לכם את הטיסה

משום מה "ספר טיסה" נחשב בעיני קוראים רבים לתואר מגונה. אותם טהרני תרבות משוכנעים שספרים קלילים ומהנים לקריאה, כאלה שמציגים עלילה שוטפת ומותחת שלא מאתגרת את הקורא יותר מדי ולא מערערת את תפישת העולם שלו מן היסוד, הם טומאה ספרותית מוחלטת. אנשים שתופשים את עצמם כאינטלקטואלים תמיד יעדיפו לציין בתשובה לשאלה "אז מה אתם קוראים עכשיו?" את החדש של מרגרט אטווד ולא, למשל, את זה של דייוויד באלדאצ'י, כאילו ששתי היצירות לא יכולות לדור בכפיפה אחת על הכוננית (או בקורא האלקטרוני) של שוחר ספרות טובה.

מדובר במשביתי שמחות מקצועיים ומרי נפש - כאלה שאוהבים רק קולנוע אירופי, סבורים שהביטלס היו להקה בינונית ומכריזים בגאווה שהם לא צופים בכדורגל ישראלי - כאלה אשר רואים את כל ספרי הטיסה באשר הם כסוגה ירודה שלא שווה לבזבז עליה את הזמן. אלה אנשים שאינם מסוגלים להבחין בין ספרי טיסה טובים באמת הכתובים היטב, אינם מזלזלים בקורא, מסבים לו הנאה רבה, מעשירים על הדרך את הידע הכללי שלו, ובמקרים רבים אפילו מצליחים להעביר מסרים מורכבים בדלת האחורית, לבין מסחטות הכספים המרושלות והמביכות שמיוצרות בסרט-נע על ידי סופרים וסופרות שכבר מזמן הפכו לתאגידים מסחריים מרובי זרועות וסופרי צללים.

עשו לעצמכם טובה ואל תקשיבו להם. ההבחנה בין ספרות "גבוהה" וספרות "פופולרית" היא עניין סובייקטיבי לגמרי, ובמקרים רבים גם שנוי במחלוקת. ג'ון לה-קארה כותב ספרות יפה או ספרי טיסה? לאיזה משבצת תכניסו את המותחנים הסקנדינביים האפלים דוגמת "נערה עם קעקוע דרקון"? ואיך, בשם כל החייזרים והליצנים, אמורים להגדיר את סטיבן קינג? שתי הקבוצות ממלאות בדרך כלל פונקציות שונות עבור הקורא, אבל כל אחת חשובה ומועילה בדרכה, בדומה לזמר ההוא שאוכל סטייק בכל יום אבל לפעמים מתחשקת לו דווקא פרוסה עם שוקולד. גם ספר מופרך, פשטני ומטופש עשוי להסעיר את הדימיון, או במקרה הגרוע ביותר לספק כמה שעות של הנאה, ובימינו גם זה אינו דבר של מה בכך.

זה יכול להיות אפוס היסטורי במשקל נוצה, צ'יק-פליק שמורח חיוך מטופש על השפתיים, מותחן משפטי שאי אפשר להניח מהידיים, ספר פנטזיה של טובים נגד רעים עם אפס גוונים של אפור או רומן רומנטי סוחט דמעות - אם זה טוב, או לפחות נחמד, אז שווה לקרוא את זה גם אם למחבר לא קוראים פיליפ רות' אלא ג'ון גרישם. אז אספנו בשבילכם כמה המלצות לספרים שאולי לא יזכו את מחבריהם בפרס נובל, אבל כן יעבירו לכם בנעימים כמה ימים של חופשה או ישמשו כאתנחתא נחוצה אחרי ספר כבד ומורכב, שלא לדבר על זה שממש נחמד לקרוא אותם בטיסה.

ספר שבדי על ישיש מופלג שחי חיי נוחות חדגוניים בבית אבות כפרי ומשמים, וביום שבו אמורה להיערך מסיבת יום הולדתו המאה הוא מחליט לצאת לחיים חדשים, קופץ מהחלון, גונב מזוודה בעלת תכולה רגישה מעבריין מסוכן ובורח איתה ממבקשי טובתו ורעתו. בדרך הוא חובר לשלל דמויות מופרעות ולפילת קרקס אחת, ומשתדל לספק את חיבתו לטיפה המרה פעמים רבות ככל האפשר. תיאור מסע הבריחה הקדחתני משתלב בפלשבקים מעברו של הזקן, אשר חושפים את התפקיד שמילא ברגעים מכריעים בהיסטוריה של העולם (למשל פיתוח פצצת הגרעין של ארצות הברית וזו של ברית המועצות), או את ההיכרות האישית שלו עם טיפוסים כמו ווינסטון צ'רצ'יל, הארי טרומן, מאו דזה-דונג וקים ג'ונג איל. אמנם "הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם" לא ישאיר עליכם רושם בל יימחה, וסביר להניח שתשכחו את העלילה שלו זמן קצר לאחר שתסיימו אותו, אבל הוא מצחיק ומהנה מאוד, ואפילו מכיל כל כך הרבה שמות שבדיים ארוכים וקשים להגייה עד שגם סנובים ספרותיים מהסוג הגרוע ביותר עלולים להתבלבל ולחבב אותו בטעות.

"השטן לובשת פראדה" התפרסם מאוד לאחר עיבודו לסרט מוצלח למדי, אם כי המקור הספרותי שנון, מצחיק וטוב בהרבה. זהו סיפורה של אנדריאה, צעירה תמימה וחמודה מניו אינגלנד ובוגרת טרייה של אוניברסיטה יוקרתית מליגת הקיסוס, שמגיעה לניו יורק בתקווה לפתח קריירה עיתונאית משמעותית אבל מוצאת את עצמה בתפקיד ש"מיליון בנות היו רוצחות בשבילו" כעוזרת האישית של מירנדה פריסטלי, העורכת הכל-יכולה של מגזין אופנה מוביל. פריסטלי היא בוסית מהגיהנום - רודנית, תובענית, גחמנית, נרגנת, שרירותית, אכזרית, פוגענית ומתנשאת (וככל הנראה גם מזלזלת בספרי טיסה). אנדריאה מגלה שהג'וב החדש מחייב זמינות של 24 שעות ביממה, ועד מהרה נאלצת (ואולי בוחרת) להקריב למענה את שעות הפנאי, את יחסיה עם החברים ועם בן הזוג טוב הלב והמתחשב, וגם את הערכים והעקרונות שבהם דגלה עד אז. היא נדרשת לנהל כל פרט בחייה של המנהלת המרושעת - ממערכת השעות בבית הספר של בנותיה הקטנות ועד לקביעת פגישות עם מעצבים מובילים, ובתמורה סופגת התעללות נפשית ומילולית בלתי פוסקת. למרות זאת היא מתעקשת לא להיכנע, ומנסה להוכיח לעצמה ולאחרים שהיא עשויה מהחומר המתאים לאותו תפקיד נחשק. הרומן, שמבוסס על חוויותיה של המחברת כעוזרת האישית של עורכת "ווג" המיתולוגית אנה וינטור, אמנם מציג תמונה חד-צדדית וסטריאוטיפית של תעשיית האופנה הניו יורקית ושל המועסקים בה, אבל הוא גם חכם, קולח ונוגע ללב באופן שמגמד את המגרעות שלו. חוץ מזה, כל מי שאי-פעם עבד בשביל בוס שהוא לא סובל או הקריב את נשמתו על מזבח מקום העבודה יזדהה מאוד.

הרלן קובן הוא כנראה סופר הטיסה האולטימטיבי של תקופתנו: המותחנים שלו מצליחים להיות מתוחכמים בלי להיות מתנשאים, משעשעים אבל לא מגוחכים, מסעירים אם כי לא מופרכים, מניפולטיביים אבל לא יותר מדי. כאלה שהקורא יכול לשייט בהם על אוטומט אבל בקצב מסחרר, ובכל זאת להרגיש שהוא מפעיל את הראש, ובדרך כלל יש אפילו קצת יידישקייט. אמנם אחרי שקוראים את הספר הרביעי או החמישי של קובן מתחילים להבין שכולם כתובים על פי שבלונה די קבועה, אבל הוא עושה זאת בכזו מיומנות עד שזה לא ממש משנה, ולא הורס את החשק לקרוא ספרים נוספים פרי עטו. הכתיבה של קובן מרגישה כמו חבר ותיק שמספר בכישרון רב על הרפתקה שהוא חווה באופן אישי (במקרים רבים העלילה אכן מסופרת בגוף ראשון, מפיו של הגיבור), ותמיד נחמד לחזור ולהקשיב לו, גם אם הסיפורים חוזרים על עצמם ועל אף שמדי פעם זה מרגיש מעט טרחני. "הנעלמים" הוא ספרו המצליח ביותר של קובן, והוא אכן מוצלח במיוחד. עלילה של שקרים ותהפוכות מפתיעות בפרבר יהודי בניו ג'רזי, עם גיבור שאחיו ובת זוגו נעלמים בנסיבות מסתוריות בהפרש של עשור, ובמסע לגילוי האמת הוא מגלה שכל מה שהאמין בו עד כה היה בדייה. בספר מככבים, כמובן, גם אנשים רעים ואלימים מאוד, סוכנים פדרליים, ושאר המאפיינים הקו?בניים. דמויות מורכבות? מסרים מעמיקים? עלילה שתזכרו אחרי שבועיים? לא תמצאו את זה כאן. אבל אם אתם מחפשים ספר שתקראו בכיף ושיחזיק אתכם ערים הרבה מעבר לשעת השינה המתוכננת אז "הנעלמים" (כמו כמעט כל ספר אחר של קובן) לא יכזיב אתכם.

מותחן ריגול תעשייתי בכיכובו של אדם קסידי, עובד צעיר מדרג זוטר בחברת טלקום גדולה שנתפס מועל בכספי החברה. הבוס הכל-יכול והנאלח מציע לו כרטיס יציאה מהכלא - הוא יושתל בתפקיד בכיר בחברה המתחרה, יגנוב את פיתרון התקשורת הסודי שהיא מפתחת, ובתמורה לא יינקטו נגדו הליכים משפטיים. מחוסר ברירה הוא מסכים לעסקה, ותוך זמן קצר מגלה שכל מה שאמרו על הדשא של השכן הוא אמת: במקום העבודה החדש הוא מרוויח משכורת עתק, מתגורר בדירת פאר, נוהג בפורשה, יוצא עם עובדת בכירה ויפהפייה מהתאגיד ומפתח חיבה גדולה למנהל - טיפוס אבהי וחביב שאת חייו, למרבה הזוועה, הוא אמור להרוס. עד מהרה נתקף קסידי בנקיפות מצפון ומנסה להשתחרר מהדיל המלוכלך עם המעסיק הקודם ומתפקידו הסודי כחפרפרת, אבל כמובן שזה לא כל כך פשוט, כמובן שזה הולך ומסתבך, וכמובן שיש תפניות מרעישות בעלילה. החידושים הטכנולוגיים שבהם עוסק הספר, שראה אור ב-2004, אמנם נראים כיום מיושנים וקצת מטופשים, אבל זה לא פוגע במתח ובאפקטיביות שלו. פיינדר, אשף מותחני אמריקה התאגידית וסופר שיודע איך להחזיק את קוראיו על קצה הכיסא (יש אנשים שבאמת קוראים ספרים בישיבה על כיסא?), יצליח לרתק אתכם למרות השקעה מזערית בדמויות, בדיאלוגים או באמינות העלילה. ובאמת שאין טעם להתלונן על זה, כי את מה שהוא אמור לעשות הוא עושה על הצד הטוב ביותר, ובמקרה שלו זה מספיק בהחלט.

"התופרת" הוא רומן היסטורי עם איכויות טלנובליות שמתרחש בשנות השלושים של המאה שעברה בברזיל (המדינה שבה נולדה המחברת, שהיגרה כילדה לארצות הברית וכותבת באנגלית). אמיליה ולוזיה הן שתי אחיות שהתייתמו מהוריהן בגיל צעיר וגדלו בס?רט?או, האיזור הצחיח, מוכה העוני והפשע שבצפון-מזרח המדינה, אצל דודתן שהכשירה אותן כתופרות מקצועיות. אמיליה הרומנטיקנית מייחלת לאביר על הסוס הלבן שייקח אותה מהחור שבו היא גרה אל חיי עושר ומותרות בעיר הגדולה, וכשחלומה אכן מתגשם היא מגלה שזה בעצם לא בדיוק מה שהיא ציפתה לו ושוקעת אל תוך נישואים משמימים וחסרי אהבה או תשוקה. אחותה לוזיה סובלת מנכות קלה בעקבות תאונה שעברה בילדות, מה שהופך אותה לפסולת חיתון שהסיכוי היחיד שלה לצאת מהכפר הוא להיחטף על ידי שודדים, מה שלמרבה השמחה אכן קורה. לוזיה מצטרפת לאותה כנופיית פורעי חוק אכזריים אך מוסריים-עד-גבול-מסויים והופכת עד מהרה לקלעית מצטיינת, למאהבת של מנהיג החבורה ולסוג של סלבית מקומית. ההבדלים הקיצוניים באורח החיים של שתי האחיות אינם פוגעים באהבתן זו לזו, אם כי בסופו של דבר מגיע, כצפוי, העימות הבלתי נמנע. לצד הסיפור האישי של אמיליה ולוזיה מתאר הספר היטב, אם כי באופן לא מורכב במיוחד, את המאורעות הפוליטיים והחברתיים בברזיל של שנות השלושים ואת ההפיכה הצבאית שהעלתה לשלטון את הדיקטטור הפופוליסט ז'טוליו ורגאס (שמופיע כאן בשם בדוי). אף על פי ש"התופרת", כצפוי מספר טיסה, נוטה למלודרמטיות יתר, הוא גם מספק חוויית קריאה מהנה, מעשירה ומחכימה, ואינו מתחמק מעיסוק בסוגיות חשובות כמו עוני, פשע ואי-שיוויון, שמהן סובלת ברזיל גם בימינו.