ב-1954 יצר איליה קאזאן את הסרט "חופי הכרך", בו עמד טרי מאלוי (מרלון ברנדו) בפני דילמה מוסרית קשה: האם לשתף פעולה עם השלטונות ולהלשין על חבריו, או לחפות על אנשי המאפיה שפשטו על נמלי ניו יורק. לבחירתו של מאלוי היו ממילא שני צדדים, הוא לא באמת יכול היה לנצח. הצד שבו בחר העלה את הסברה לפיה קאזאן יצר סרט משופע בחמלה למלשינים, על מנת להגן על בחירתו לשתף פעולה עם המקארתיזם של שנות ה-50 בארצות הברית. ההיסטוריה שפטה את משתפי הפעולה של התקופה השחורה הזו לחומרה, אבל בזמן אמת חשו רבים שאין להם יותר מדי ברירות ושחררו את נצרת לשונם, כנגד אלה שאשמים וגם כנגד אלה שלא.
ב"גיבור הלובי", מחזהו של קנת לונרגן מ-2002, אפשר לראות גרסת המשך מודרנית ל"חופי הכרך". זו יותר ממקריות, שהרי לונרגן נולד וגדל בברונקס, ניו יורק, לתוך אותה מציאות לא פשוטה של טרי מאלוי, בה דילמות המוסר תוקפות אותך מתחת לכל אבן ברחוב. אלא שבמחזה הזה, שתורגם לעברית על ידי רנה ורבין ועלה לאחרונה בתיאטרון חיפה בבימויו של משה נאור - לא אדם אחד עומד במרכז המערבולת המצפונית, אלא אנסמבל של דמויות. ג'ף (רון ריכטר) הוא שומר חסר טקט בלובי, שמנהל יחסי אהבה-שנאה עם קב"ט הבניין נורמן (נורמן עיסא). הפה הגדול של ג'ף וכמיהתו לשיחה מובילים אותו לחלץ מנורמן וידוי מפתיע ולהסתבך עם שני שוטרי סיור לילי, ביל (אוהד קנולר) ודון (אלמה דישי). ההתנגשות בין הנכון מוסרית לנכון חברתית מעמידה את הארבעה בפני קונפליקט גדול, כשכל בחירה שיעשו עלולה להשפיע לרעה על חייהם.
גדולתו של המחזה, או של הבימוי של נאור, אם להיות ספציפיים יותר במקרה הזה, היא צלילתו האיטית והמדוקדקת מקומדיה קלילה ולא מחייבת אל מחוזות הדרמה הרגשית. "גיבור הלובי" הוא מחזה שיש בו הכול: צחוקים מתגלגלים לצד רצינות, שטחיות יחד עם עומק ובעיקר הרבה פאן. לא בכדי לקח לונרגן ארבעה בעלי תפקידים, לכאורה חסרי נשמה, משתי דרגות שונות של אבטחה, דורמנים ושוטרים. הוא קילף מעליהם את המדים, ומתחתיהם אפשר למצוא אנשים עם רגשות, כאלה שבעצמם לא באמת יודעים מתי מותר להם לתקוף אזרח, כמה כוח להפעיל, באיזה תיק פלילי להתערב והאם לאיש חוק מותר לפעמים להיות מעל לחוק.
לא רק את המדים מפשיט לונרגן, גם את מסיכות הצביעות של החברה. הוא מעלה על המוקד את כל הבעיות המוכרות בעולם המערבי המודרני רגשי הנחיתות של עובדי הקבלן ("אני לא דורמן, אני מאבטח"), המאצ'ואיזם שקיים במוסד כמו המשטרה ("אומרים לכם 'אתם לא גברים או נשים, אתם שוטרים', אבל יש לכם התערבות על מי יזיין אותי ראשון", אומרת דון לביל) ובמיוחד את שאלת המחויבות - האם צריך לחפות על פשע נורא רק בגלל קרבת משפחה, להגן על שוטר שסרח בשם הקולגיאליות והלויאליות למוסד או לשמור בסוד על שקר ברוטאלי שפוגע באנשים תמימים.
"גיבור הלובי" הוא מחזה שכתוב מצוין ומבוים היטב, אבל השחקנים ראויים לקרדיט לא פחות מלונרגן ונאור. לריכטר זהו התפקיד הגדול ביותר בקריירת המשחק. רק לאחרונה העפיל מהליגה הלאומית של קבוצת "החיפאית" הצעירה של תיאטרון חיפה לליגת העל בבמה המרכזית. הוא מבצע את מלאכתו ללא רגשי נחיתות ומגלה איכויות גבוהות שמשלבות קומדיה ודרמה בו זמנית. דישי היא שחקנית מוכרת יותר בזכות הופעותיה הטלוויזיוניות, אבל צריך לזכור שגם לה זהו תפקיד משמעותי ראשון בתיאטרון. דווקא במקרה של דישי, הבוסריות מעט מורגשת, אך זו דווקא ממנפת אותה היטב מאחר שהיא משתלבת עם אופייה של דון, שוטרת חסרת ניסיון ומפוחדת. עיסא המצוין בעל מבט הינשוף הנוקב עוצמתי כהרגלו. הוא מופיע אין ספור פעמים מעבר לזגוגיות הלובי, ובכל פעם נדמה שהוא מפתיע אותך מחדש ומקפיא את הדם בכניסתו, משל היה מנהל בית ספר שבא להוכיח אתכם על ציוניכם הרעים. ולבסוף, קנולר, שלטעמי היה רחוק מלהרשים ב"בומרנג", אבל כאן חושף היטב את כל רבדיו של השוטר ביל משחצן חביב ואמפתי ועד לבן זונה מושחת. הוא מבצע את תפקידו מושלם וגורם לנו לטפח כלפיו שנאה אוהדת.
הבימוי, התרגום, התפאורה והרביעייה הקסומה שעל הבמה מספקים לתיאטרון חיפה לא מעט סיבות לגאווה. "גיבור הלובי" הוא מחזה שמשתחל בקלות לליגה של הגדולים. הוא מעניק בידור יפה, מעמיק ולא זול, ומעלה שוב את התזכורת שכולנו צריכים מדי פעם: תיאטרון טוב עושים גם מחוץ לתל אביב.