טלוויזיה

בית שבור: "מרוששות" מבהיר שאם זה קורה להן, זה עלול לקרות לכולנו

סרטה התיעודי של ג'ולי שלז מתאפיין ביכולת שלו ליצוק נפש בתוך הכותרות והדיווחים החדשותיים על "המצב הכלכלי", ולשפוך עליהם אור - או שמא חושך

03/06/2015
יח"צ - חד פעמי

נדמה שאין ממש צורך בסרט תיעודי כמו "מרוששות". המשבר הכלכלי לא פסח על רובנו, ואם בכל זאת התמזל מזלם של מי מהצופים להיות מנותקים מהחוויה המפוקפקת של קשיים כלכליים, העיסוק הכל כך נרחב בנושא במהדורות החדשות, במגזינים הכלכליים ובמצעים הפוליטיים (למפלגות שיש להן כאלה, כלומר) מקשה עליהם להתרחק מההתרחשות הזו. אנחנו מכירים את זה, אנחנו לא צריכים גם לראות על זה סרט.

ובכל זאת, יצירתה של ג'ולי שלז, שהוקרנה לאחרונה בפסטיבל "דוקאביב" ושודרה אמש (שלישי) בערוץ 8, עושה עבודה מצוינת בהמחשת המציאות הזו באופן סמיך ובניסוח בהיר של הקושי והמאבק. לכל אורכו נשמעים דיווחי חדשות בטלוויזיה וברדיו, פרשנים וקריינים מבשרים ומשוחחים על עליות מסים ועליות מחירים, ובחזית ארבע הנשים שבהן הנושאים האלה קורמים עור וגידים: סמדר קילצ'ינסקי, דיאן האריס, ענת חלפין וענת גלילי-בלום: ארבע נשים מצליחות בנות 50 שהאמינו בהשכלה ועבודה קשה, עשו את מה שנכון (לכאורה), ובכל זאת איבדו יום אחד את עבודתן, נקלעו לחובות שנעים בין גדולים לאדירים, ובפועל הצטרפו למעגל העוני.

הסרט נפתח בהיכרות מהירה עם הנשים בזו אחר זו ובכך יוצר מיד תחושה מעיקה של מגמה, של צרת רבים. כולן גרושות או רווקות, כלומר נטולות תמיכה נוספת, כולן עבדו והשתכרו יפה מאוד, כולן נקלעו לצרה ומשם התדרדרו למטה על מדרון חלקלק. אבל בכל זאת לא נוצר רושם של מדגם נוחות - למרות ששלז אכן חיפשה נשים בסביבות הגיל והמצב שלה - אלא של התמקדות דווקא בפלח של נשים ממקור אמיד, משכילות, שהיו מצליחניות; ואפילו הן מתקשות להרים את עצמן. מה שהיה נכון בעבר כבר לא רלוונטי היום. לא הניסיון, לא הידע, לא המיומנויות. הן מוצאות את עצמן 20 או 15 שנה לפני הפנסיה כמו מוצר שירד מהמדפים. הן הארזים, והן מיישרות קו עם אזובי הקיר. "מרוששות" מקנה את הרושם שכבר אין הבדל. כולנו באותו הבוץ, רק שנשים שוקעות עמוק יותר.

"חבל שאני לא מהמתאבדים". דיאן האריס(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

הקושי של ה"מרוששות" רק הזין את עצמו: הן מוצאות את עצמן מבודדות אט אט מחייהן הקודמים, מו?שלות מהסביבה שהכירו ומתרחקות בלית ברירה וכסף מהחברים. בהתאם חסרה להן תמיכה רגשית ונפשית דווקא בשלב שבו הן הכי זקוקות לה, כשהבטחון העצמי מתרסק. הן מספרות ששלחו מאות קורות חיים, הלכו לאינספור ריאיונות עבודה אולם נדחו. קל מאוד - קל מדי - להאשים את חלקן בכך שבמו ידיהן הובילו את עצמן למקום שבו הן נמצאות: אחת לא חסכה, אחרת לא התנהלה נכון וכן הלאה. אלא שחוסר היכולת לנער את עצמן ולהתחיל שוב לטפס נעוץ בגורמים שממש לא תלויים בהן. אפליה על רקע גיל (80 אחוז מהנשים שהמעסיקים שוכרים הן מתחת לגיל 35, כך על פי אחד מנתוני הסטטיסטיקה שפתחו את הסרט) או שהן בעלות כישורים רבים מדי בעיני המעסיקים.

זוהי הפרוזאיות היומיומית של חייהן, ו"מרוששות" רותם אותה היטב כדי לגרום לנו הצופים לקלוט כי כל אחד מאיתנו עלול להימצא במרחק טעות או החלטה אחת שיהפכו את חיינו על פיהם (הגם שחסר מאוד הסבר על האופן שבו הגיעה האריס העשירה-לשעבר אל מצבה הנוכחי). אך שלז לוכדת רגעים רבי עוצמה בתווך. לפעמים הם גדולים ודרמטיים, כמו במקרה של דיאן האריס - כיום היא מתפרנסת מעבודות ניקיון בבתי חבריה העשירים מפעם בכפר שמריהו, ובשלב מסוים במהלך הצילומים נפצעה ברגלה באופן שעלול היה לפגוע בכושר ההשתכרות שלה. האימה במקרה כזה המתרחש מול עינינו, האפשרות שגם המעט שהתאפשר להאריס לעשות עלול להילקח ממנה, מילאה את המסך. "חבל שאני לא מהמתאבדים", היא השתנקה מול המצלמה, אישה חזקה שלא בוחלת בעבודה פיזית קשה במשך שבעה ימים בשבוע כדי להחזיר את חובותיה.

פעמים אחרות הרגעים היו קטנים יותר, כמו הקלוז-אפ החכם על פרקי ידיה של השחקנית והדוגמנית בדימוס קילצ'ינסקי - ידה האחת לופתת את זרועה האחרת במין נואשות שמספרת את כל הסיפור. או מראה המחסן שגלילי-בלום שוכרת תמורת 300 ש"ח בחודש ומאפסנת בו את כל חייה, תרתי משמע.

עוד באותו נושא

קודם כל מזרחי: "ערסים ופרחות - האליטות החדשות" מפספסת בענק

לכתבה המלאה
מרוששות.
מציירת תמונות ילדות. סמדר קילצ'ינסקי

חוזקו של "מרוששות" טמון ביכולת שלו ליצוק נפש בתוך הכותרות והדיווחים החדשותיים היבשים, לשפוך עליהם אור - או שמא חושך. זה קורה כאשר ענת גלילי-בלום, שבגיל 47 חזרה לגור עם הוריה, אומרת כי זה אבסורד שאמא לא יכולה לתת לילדים שלה בית. זה קורה גם אצל סמדר קילצ'ינסקי, שביקשה מהגרוש שלה לקחת את הילדים לגור איתו כדי שתוכל לוותר על דמי המזונות ולהכריז על פשיטת רגל. שנים אחרי כן נאלצה לבושתה נאלצה לבקש מבתה הנערה הלוואה כספית בלי לדעת בוודאות שתוכל להחזיר לה אותה. בין השורות ניכר אצל הנשים האלה שברון הלב והאשמה על שהכזיבו את ילדיהן, ויש משהו פואטי בכך שמרואיינת שלישית בסרט, ענת חלפון, מצאה לבסוף עבודה דווקא בעבודה שהכניסה טעם חדש לחייה עם ילדים קטנים בצהרון (תמורת שכר של 4000 ש"ח).

הטעם לחיים, מעבר למאבק היומיומי, מהווה נדבך חשוב בחיי הנשים האלה. את רובן מציג הסרט בשעה שהן מוצאות דבר מה שישמור על שפיותן ועל תחושת הערך העצמי שלהן. האריס לא מוותרת על מכון כושר, גלילי-בלום מתנדבת בתערוכה שעליה הוציאה אלפי שקלים נוספים שאין לה - עניין ששלז מתעמתת איתה לגביו מול המצלמה - וקילצ'ינסקי פותחת לעצמה סטודיו לציור. שם היא מציירת תמונות ילדות של עצמה, עת הכל היה פשוט ונטול דאגות. "לקחת כחול ולהפוך אותו לשמים", כהגדרתה. כל כך קשה בחיים, כה פשוט בציור.

האור הזה לבסוף גדל לקראת סיומו של "מרוששות". שלז חותמת את הסרט בנקודה אופטימית יחסית, כאשר שלוש מתוך ארבע הנשים מצליחות להשתכר. אמנם תמורת שכר מינימום או בעבודה פחותה בהרבה מכישוריהן, אבל בכל זאת אופטימית. ויחד עם זאת ישנה תחושה מובנת של אשליה: אחרי 50 דקות שבהן למדנו עד כמה שברירי עלול להיות הסטטוס קוו, קשה לא להמשיך לחוש את הייאוש האורב לארבע הנשים האלה, ולמעשה לכולנו.

עוד באותו נושא

קרב המאסף של המתונים: "הסיינטולוגיה וכלא האמונה" הוא נורת אזהרה מהבהבת

לכתבה המלאה

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully