ב-1989 יצא סרטו הראשון של מייקל מור "רוג'ר ואני" ושינה באחת את העולם הדוקומנטרי. הסרט תיעד את ניסיונותיו של מור לפגוש את מנכ"ל ג'נרל מוטורס רוג'ר סמית', שהחליט לסגור את מפעל החברה בפלינט, מישיגן, החלטה שגרמה לאובדן של 30,000 מקומות עבודה ולהתמוטטות העיירה.
"רוג'ר ואני" הגיע לקהלים חדשים ונרחבים, והכניס לתודעה את הקולנוע הדוקומנטרי האקטיביסטי. בניגוד לז'אנרים תיעודיים אחרים, הסרט האקטיביסטי אינו מתבונן בתופעות חברתיות-תרבותיות (להתבוננות העמוקה הזו של הקולנוע הדוקומנטרי, שממשיכה עד היום במלוא הקיטור, יש כשלעצמה כוח עצום, במיוחד לאור השפה התקשורתית המיינסטרימית שנוט?ה לר?ד?ד ולש??ט?ח). כאן היוצר מנסה תוך השתתפות פעילה - לעשות מעשה: למצוא צדק. זה יכול להיות צדק חברתי, צדק משפטי, כלכלי, פוליטי או היסטורי.
בסופו של "רוג'ר ואני" (שקטף את האוסקר של אותה שנה והוצג בהצלחה ב-270 בתי קולנוע בארה"ב תוך ייצור הכנסות של 8 מיליון דולר, אך היה שנוי במחלוקת בזמנו בקרב המבקרים מבחינה אמנותית) - לא הצליח מור לפגוש את רוג'ר.
15 שנים מאוחר יותר, יצא סרטו הארוך השלישי של מור, "פארנהייט 9/11", דוקו ביקורתי על שלטון ג'ורג' וו. בוש והמלחמה שלו בטרור אחרי אסון התאומים, שהוקרן כבר ב-2,000 בתי קולנוע והניב הכנסות למפיצים בגובה של כ-120 מיליון דולר. באותה השנה יצא לאקרנים גם סרטו הראשון של יוצר צעיר, מורגן ספרלוק "לאכול בגדול" (Super-Size Me). הסרט הוא למעשה ניסוי שערך הבמאי על עצמו מה קורה לבנאדם כאשר הוא מתקיים במשך 30 יום רק מג'אנק פוד, בדגש על אימפריית ההמבורגרים הבינלאומית מקדונלד'ס.
עם ההשתכללות והזמינות של אמצעי הצילום והעריכה הקולנועיים, הז'אנר הגיע לשיאו בשנים האחרונות, תוך שהוא עובר גם אבולוציה אסתטית, שמרחיבה ומטשטשת את ההגדרות המקוריות שלו. אמנה כאן את "הלגונה הסודית" ("The Cove"), 2009, שחשף את תעשיית הרג הדולפינים למטרות מאכל ביפן, ואת "ב?ל?אקפיש" (Blackfish), 2013, שסיפר את סיפור ההתעמרות של חברת פארקי-המים המצליחה, SeaWorld, בלווייתני האורקה, שהביאה בסופו של דבר למותם של מאמנים בידי היונקים השבויים.
אולי שיאה של המגמה הגיע השנה עם שתי יצירות פורצות דרך: הראשונה היא "אזרח מס' 4" ("Citizenfour") של לורה פויטראס, שזכה באוסקר. כאן היתה במאית הסרט, בשיתוף עיתונאי נוסף, הכלי שבאמצעותו חשף אדוארד סנודן את הסודות של סוכנות הביטחון הלאומית האמריקאית (ה-NSA). עיקרם שהסוכנות אוגרת את כל נתוני התקשורת האזרחית, וכך יכולה, בהקשת מקלדת, לשלוף את כל הנתונים האפשריים על אזרח ספציפי עם מי דיבר ומתי, איפה היה ומתי, מה רכש בכרטיס האשראי שלו וכו'. החשיפה הזו גרמה לשערורייה חובקת עולם, שגברה אף על זו של ויקיליקס.
ומן הפן האחר "הג'ינקס", של אנדרו ג'ארקי, סאגת מתח שבה חוקר הבמאי את תעלומות הרצח הקשורות בבנו של איל נדל"ן ניו-יורקי, ועולה על ראייה משמעותית שאף אחד משלטונות החוק לא הצליח לגלות.
מהעולם לישראל כאן, הסמן הבולט הראשון של הז'אנר הוא מיקי רוזנטל, ראשית בסדרת הטלוויזיה "בולדוג" (אם כי אני מתייחס כאן בעיקר לעשייה דוקומנטרית קולנועית ולא לעשייה טלוויזיונית) ואח"כ ב"שיטת השקשוקה". רוזנטל הצליח בדרכו האגרסיבית-חיננית להעלות נושא בעייתי על השולחן, ולהגיע בדרכים לא דרכים אל האנשים שצריכים לתת מענה ישיר לעוולות הנגרמות. גיא מרוז ואורלי וילנאי הלכו באותה הדרך עם "מוסר השילומים", שיצא לבדוק כיצד נוהגת ישראל בניצולי השואה שלה. וכך גם "ההרוג ה-17", סרטו של דוד אופק, שיצא לפתור תעלומה שהרשויות הרימו ידיים לגביה גופה לא מזוהה בפיגוע.
כש-yes דוקו הוקם בשנת 2005 הוא שם לעצמו למטרה להביא את סרטי התעודה הטובים ביותר מהעולם, כמו גם להשקיע בפרויקטים ישראליים משמעותיים. הסיסמה שנבחרה "אנשים זה כל הסיפור" גילמה בתוכה את ליבת תכני הערוץ: סרטים שמביאים סיפורים אנושיים בעשייה דוקומנטרית משובחת, מה שקרוי סרטי "Human Interest". בכך בעצם נוצר בידול של הערוץ מערוצים שהציגו סרטים מז'אנרים תיעודיים אחרים כמו סרטי טבע, מדע, ביוגרפיה והיסטוריה. חשיבותו של ז'אנר הסיפור האנושי אינה נעוצה רק בכך שהוא משקף או בוחן חוויות אנושיות אוניברסליות, אלא גם בכך שהוא מעודד הקשבה, פתיחות וסבלנות לקולות ולסיפורים שאינם בהכרח בזרם המרכזי, או לכל הפחות מציג אותם באור שונה ומעורר מחשבה. הסרטים הדוקו-אקטיביסטיים בהם אנו דנים כאן, הם אולי ענף באותה עשייה דוקומנטרית. למרות האבולוציה שסרטים אלה עברו מבחינה אסתטית, לא השתנה העיקרון הבסיסי: חיפוש של יוצר אחר האמת והצדק.
אולי הדוגמה הכי עדכנית היא הסרט "שיח לוחמים: הסלילים הגנוזים", שיצא בסוף השבוע האחרון לאקרנים בישראל. ההתעקשות הבלתי-מתפשרת של הבמאית מור לושי לקבל לידה ולחשוף לראשונה את הסלילים שבהם הוקלטו חיילים, ימים ספורים אחרי מלחמת ששת הימים, אומרים דברים לא פשוטים שצונזרו ברובם ע"י הצבא, היא חלק בלתי-נפרד מהסיפור למרות שהיא לא נראית על המסך עצמו. ההתעקשות הזו הולידה מסמך חשוב מאין כמותו, שמבחינת מטרותיו נועד, כפי שנשמע עמוס עוז אומר בסלילים המקוריים "לא לעשות שירות למה שנקרא המורל הלאומי, אבל לעשות שירות קטן לאמת".
האם הסרטים האלה מצליחים לשנות מציאות? ה-NSA הפסיק לאגור את כל תעבורת התקשורת האזרחית האמריקאית? מפעלים מקומיים לא נסגרים ועוברים למיקור חוץ? האם SeaWorld סגר את שעריו? מקדונלד'ס לא מוכרת יותר ג'אנק פוד זול? האם שיטת השקשוקה עברה מן העולם? מצבם של ניצולי השואה השתפר?
התשובה, כרגיל, מורכבת.
כאשר יש תקיפה של נושא נקודתי מאד וד?י מצומצם, היכולת של הקולנוע הדוקומנטרי בשינוי מציאות היא גדולה:
מקדונלד'ס, אחרי גל של פעילויות משפטיות שיזמה כנגד ספרלוק, החליטה בסופו של יום לאמץ חלק ממסקנותיו והתחילה לשנות את תפריטיה; "בלאקפיש" גרם מכה תדמיתית וכלכלית קשה לחברת SeaWorld, מכה שהיא עדיין לא מצליחה להתאושש ממנה; הראייה שמצא אנדרו ג'ארקי ב"הג'ינקס" עשויה סופסוף לשים את הרוצח הסדרתי העשיר מאחורי סורג ובריח; זהותו של ההרוג ה-17 נחשפה; סרטי מוסר השילומים הביאו למהפכה אמיתית במצבם של ניצולי השואה בישראל".
אלא שכשמגיעים לנושאים רחבים יותר, כמו מצב כלכלי ("רוג'ר ואני"), קשרי הון-שלטון ("שיטת השקשוקה"), מעקב אחר אזרחים ("Citizenfour"), או חטאי מלחמה ("שיח לוחמים: הסלילים הגנוזים"), נדמה ששינוי מציאות בטווח הקרוב הוא כמעט בלתי-אפשרי. מה שכן יכול להשתנות - במידה מסוימת - הוא המודעות הציבורית, השיח התקשורתי, התודעה החברתית. ואולי, בטווח הרחוק, עשויים כל אלה לחלחל ולהשפיע בסופו של דבר על האנשים שמנהלים את חיינו וקובעים את עתידנו.
יש שיאמרו שזו נאיביות. בעיני זה סוג של תקווה.
גיא לביא הוא מנהל yes דוקו בשבע וחצי השנים האחרונות.yes דוקו חוגג השנה עשר שנים להקמתו.
בין הסרטים הישראליים הבולטים שהופקו עבור הערוץ בשנים האחרונות:
שיח לוחמים: הסלילים הגנוזים | היינריך הימלר: אדם הגון | תרשום, אני ערבי | תקופת מבחן | הנסיך הירוק | הצלמניה | חרוט בגופי | הטקס | גן עדן | התעוררות | גוגל בייבי | שתיקת הארכיון | גרסא דינקותא | תחנה סופית | שקרים בארון | צל בבגדד | הזמן הורוד | פתלתל: סיפורו של נהר | מוסר השילומים: המלחמה נמשכת | שבעה ימים בסנט פטרסבורג