פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      טעון קיפוח 42: דודו אהרון מסתפק בבינוני, שרית חדד ואריסה מיצו

      ההפקה המוזיקלית לרוב ראויה, הנגנים טובים, אבל השירים עצמם למרבה הצער בינוניים עד מבישים. וגם: השילוב בין שרית חדד ואריסה מעלה תחושת מיצוי, ניצן לוי ופשוטי הרחוב נמצאים בכיוון הנכון. טור מוזיקה ים-תיכונית

      דודו אהרון - "טרמינל 3" (אלבום חדש)

      חצי שנה פחות או יותר, עברה מאז שאבי אוחיון לקח את פזמון הלהיט של דודו אהרון, "תגידו לה", והפך אותו בעזרת כמה אדפטציות מוזיקליות מינוריות ל"דרך השלום" של פאר טסי - ורק עכשיו דודו אהרון חוזר עם אלבום חדש כדי להשיב קרב.

      הנמכת ציפיות מספר אחת: הסינגלים שיצאו מהאלבום עד כה - בדומה לאלה שהוציא חברו הטוב משה פרץ במהלך החודשים האחרונים - לא בהכרח בישרו טובות והצביעו בעיקר על עייפות הג'חנון של הזמר, האגדה והאיש הכי פחות אטרקטיבי שלוהק אי פעם לתפקיד "הרווק".

      הנמכת ציפיות מספר שתיים: אותו אבי אוחיון מהפסקה הקודמת, ששם את תל אביב על המפה הים תיכונית ב"דרך השלום", אחראי גם למילות הדואט של אהרון עם שריף בשם "הכל קורה בתל אביב", שמנסה למחזר את הקונספציה ההיא בפלייבק של חאפלה גנרית ובשפה של מוכרי ירקות חרמנים מדרום הארץ ("את יודעת, נעים לי מאוד / את מוכרת, אולי מאשדוד / תכירי, זה חבר שלי דודו / אצלו הכל ורוד").

      הנמכת ציפיות מספר שלוש (ואחרונה): אז זהו, שממש לא הכל ורוד אצל דודו: ההפקה המוזיקלית לרוב ראויה, הנגנים טובים (במיוחד שמעון יחיא בבוזוקי ויוני קיסר בבגלמה), אבל השירים עצמם, למרבה הצער, בינוניים עד מבישים. ב"זר של געגועים" אהרון הוא רומנטיקן מהסוג השמאלצי והלא אמין ביותר בעולם; ב"לעוף איתך" הוא מתנסה בלהיות מוש בן ארי ונכשל; ב"פריז או ארומה" הוא מתבדח ומפדח; ב"בלונים" הוא מושך לכיוון הרוק הרך ונשמע כמו פרסומת (צולעת) לחברת סלולר; וב"הגורל הזה" הוא מלודרמטי באופן מוקצן ונשמע בדיוק, אבל בדיוק, כמו אייל גולן.

      "איך הגורל הזה צוחק לי בפנים", אהרון שר שם בגרון כאילו-חנוק, ואז, רק אז, לרגע קט, נוכח המצב שבו הקריירה שלו מצויה, בוקע ממנו רסיס אחד, קטן ומיוחד של אמת. וכן, היא מרה.

      (כוכב אחד)

      דודו אהרון (מערכת וואלה! NEWS , רונן פדידה. עיצוב תמונה: AVOX VISION)
      תנמיכו ציפיות (צילום: רונן פדידה)

      אריסה ושרית חדד - "קרקס"

      תחושה עמומה של מיצוי מרחפת מעל הנאמבר הקופצני הזה, הרביעי במספר של חבורת "אריסה". בכלל, נראה הגיע הזמן להתעורר מהאנג-אובר, להתבגר ולהודות באמת: זה כבר לא מלהיב כמו פעם, לפני שנה. כן, אף על פי שתמצית החיים היא להיות יפים ("אתה מפיל את כל העיר מהרגליים / עם החיוך הזה שלך, אוי כמה פלאש"), שתויים ("קח כוסית ראשונה, תחכה לי בפינה / קח כוסית רביעית, תחכה לי במונית"), מתגרים באלוהים ("אתה הגעת כמו נסיך ירושלים / מנשקים אותך כאילו בית מקדש") ומנסים להרים באמצעות מסרים חומרניים ("אני עושה לך סרטים ויש לי טעם טוב בתכשיטים") זה טעם החיים.

      העיבוד של Henree לשיר הזה אמנם קצת פחות זול וטראשי מהרגיל - במקום זה הוא נצמד למבנים צפויים ומשעממים של חאפלות מזרחיות - אבל הפעם לשם שינוי הוא לא הבעיה העיקרית. הלחן של דורון מדלי, שככל הנראה ירה ב"גולדן בוי" את כל התחמושת היעילה שנותרה במחסניו, הרבה יותר גרוע ממנו. אפילו קול וכריזמה כמו של שרית חדד לא מצליחים להסתיר את העובדה שאין בו שום דבר שמתקרב לרמות האקסטזה האוחצ'ית שאפיינו את "תל אביב" (בשת"פ של הליין עם עומר אדם) ואת "פה זה לא אירופה" (השיר של החבורה העליזה בשיתוף מרגלית צנעני).

      נפילת און מסוימת הורגשה כבר בפרויקט הקודם של "אריסה" - הביצוע המחודש והרופף ל"סעידה סולטנה", בכיכובה של דנה אינטרנשיונל (שסוקר כאן בהרחבה לפני כמה חודשים) - וכעת, למרבה הצער, דווקא לקראת מצעד הגאווה ממשיכים הצבעים להתעמעם בעקבות הלחן הגרוע של מדלי.

      כשחוגגים עד הסוף - המוטו של "אריסה" בחיים - צריך לחגוג עד הסוף. גם במסיבה וגם בחיים. אחרת המסיבה לא ממריאה, אנשים הולכים הביתה מוקדם והשגרה מנצחת. כל התחת.

      (שני כוכבים וחצי)

      ניצן לוי - "חלמתי"

      רגע אחרי שהעיניים נעצמות והחלום הראשון מתחיל (אני בהופעה של משה פרץ באיזה מלון באילת, מישהו משפריץ עליו מים והוא מתחשמל ומת) מגיע הפזמון, מנפץ את החלום ומחייה את הגוף ואת הנפש במלודיה מנצחת (של מאור שושן) ובקול עמוק וגדול שמגיע להרבה יותר מקומות נידחים ומעניינים מזה הרזה של משה פרץ.

      במילים אחרות: הבלדה הזאת של ניצן לוי רק מתחילה כמו השטאנץ המתקתק מהזן שמשה פרץ תקוע בו מאז אלבומו הראשון. הפזמון הקליט והסוחף מפצה על כך לגמרי, כמו גם על הטעם המזעזע של לוי בטי-שירטים, כפי שהוא בא לידי ביטוי על עטיפת הסינגל, ועל חוסר היכולת שלו לפצח את הרעיון של התאמת צבעים.

      לוי לא נושך, אפילו לא נובח, אבל גרונו בנוי היטב, תמרוניו בין ההפתעות בלחן מדויקים, ובפזמון הוא אפילו מצליח להחדיר בשיר מעט לב ונשמה ואגב כך ליצור תנאים ראויים להתפתחות של עור ברווז במקומות שונים בגוף. "חלמתי לברוח מהכל / לשמוע את הקולות שנאלמו מן העולם", הוא שר - וכן, אפשר להאמין לו. ולקוות שזה באמת היה רק חלום, כי חבל שיברח עכשיו. הוא בכיוון הנכון.

      (שלושה כוכבים וחצי)

      פשוטי הרחוב - "לבוש לבן"

      לא בטוח שהשיר הזה שייך לפה, שכן שורשיו המזרחיים עוטים "לבוש לבן" בדמות גרוב רוקיסטי וטקסט שמציג תהיות בנוגע לדבקות במקורות ("לבוש לבן ומתפלל / לבו פתוח, עיניו נשואות לאל / על מה יושב ומכפר?"), אבל מאחורי כל זה נמצאת נשמה ים תיכונית גדולה, מבעבעת ואותנטית - למרות ואולי אף בזכות העובדה שהיא שואלת את עצמה שאלות בנוגע למקומה בעולמה המבלבל והרווי בהשפעות סגנוניות ואתניות.

      איציק אלול, מנהיג ההרכב, שר נהדר, כותב יפה, מלחין בסדר ומרפרר ביצירתו, במתכוון או שלא, לכבישים רב-נתיביים שנסללו בעבר על ידי אהוד בנאי, שוטי הנבואה (טוב נו, אסף גבעתי מ"שוטי הנבואה" הפיק אותם) וטיפקס. התוצאה שמחה, איך לא, אבל גם מציתה את הדמיון ואת המחשבה: להבדיל מעושי השמח הסטנדרטיים של הז'אנר, העושה-שמח הזה מחוזק בליריקה עמוקה ומרובדת, בעיבוד מוזיקלי מהודק ובתרגום עשיר ומחוכם של הווי הרחוב הים תיכוני לצליל ולהגשה.

      פשוטי הרחוב, אפוא, לא באמת פשוטים. הם הרבה יותר מורכבים, רציניים וכבדי ראש מהחבר'ה של "אריסה", למשל, והחיבור שלהם ל"מזרחיות" מגיע ממקום הרבה יותר עמוק ואישי מזה הטרנדי, של הכיף והקטע, שעליו מבוסס הקו המוזיקלי של אריסה.

      אם גם הלחן של אלול היה מוצלח כמו המלים והעיבוד, ניתן היה לקבוע - כבר עכשיו, עם צאת סינגל הבכורה של פשוטי הרחוב (שאגב, מארחים בהופעות את נורמן עיסא מ"עבודה ערבית") - את זהות המנצחים בקרב שזה עתה הומצא, אבל, מה לעשות, הוא רק נחמד, נעים ומאוורר. ממש כמו השירים של "אריסה", אבל בסטרייטית מדוברת. למעשה, זו כמעט אותה גברת, רק בגבר ובלי אדרת.

      (שלושה כוכבים)