"הקהל משתעמם כבר ממה שיש לנו להציע", מלינה בתחילת "עולם היורה" אחת מן הגיבורות שלו. "הוא כל הזמן מחפש משהו רועש יותר, גדול יותר, עם יותר שיניים". היא מדברת על פארק הדינוזאורים בניהולה, אבל לכל הצופים ברור שהאמירה הזו מתייחסת גם למצוקה העכשווית של תעשיית הקולנוע האמריקאית, שהצופים שלה כבר ראו הכל ולא מתרגשים משום דבר. גם הסרט נתון בעמדת הנחיתות הזו, מה עוד שהוא כבר פרק רביעי בסדרה, שהחלק הראשון שלה נחשב לשובר הקופות האולטימטיבי והמכונן של שנות התשעים.
בסרט, הוגים פתרון לבעיית האדישות הציבורית: גיבוריו קלי הדעת בוראים זן חדש של דינוזאור מוטציה אטרקטיבית שתשלהב גם את הציבור האדיש ביותר. איש לא יודע לצפות איך בדיוק היא תתנהל, כך שמדובר בסיכון, וכפי שבדרך כלל קורה בסרטים, המדענים אכן משלמים ביוקר על ההימור ועל זה שהעזו להשתעשע עם חוקי הטבע. המפלצת קמה על יוצרה ויוצאת לפגוע בכל מי שנקרה בדרכה, כולל העובדים והמבקרים האומללים של הפארק.
בהוליווד, פחות אוהבים לקחת סיכונים. יש מאזנים כלכליים שצריך לשמור עליהם, כך שעדיף ללכת על בטוח ואת ההרפתקאות להשאיר לגיבורים הבדיוניים של הסרטים. אז סיפור המסגרת אולי הולך צעד אחד קדימה לעומת "פארק היורה" המקורי, אבל סגנון העשייה וכל השאר דורכים במקום ביחס אליו. הבמאי קולין טרוורו היה רק בן 16 כשהלהיט של שפילברג יצא, ובכל זאת מתנהל כאן כדינוזאור בעצמו ומגיש תוצר מיושן להפליא, כמעט נוסטלגי בניחוח שלו.
ככל שהסרט הולך ומתקדם, כך ברור יותר כי אותה אמירה עתירת מודעת עצמית על סף הריגוש הבעייתי של הקהל העכשווי, היא לא יותר מאשר קריצה פנימית והודאה בכך שיש בעיה, אך בלי שום כוונה לפתור אותה. הקהל מחפש משהו "גדול יותר, רועש יותר, עם יותר שיניים"? הוא לא יקבל אותו פה. מה שכן יחכה לו כאן זו גלריית דמויות, שכולה מבוססת על האבטיפוסים השחוקים ביותר של סרטי קיץ משנות התשעים: החתיך החברה'מן, אשת הקריירה הקרה, הנער המתפתח מינית עם האח הקטן והמחסור בדמות האב, הנבל השמנמן עם הנטייה המיליטריסטית, וגם איש עסקים הודי חמדן ומדען אסייתי שפולט אמירות ביולוגיות-פילוסופיות תוך שתייה מדודה של תה עם לימון.
ובין כל אלה יש כמובן גם דינוזאורים מסוגים שונים כולם מעוצבים היטב באפקטים ממוחשבים. אבל אפילו שאחד מהם מתיימר להיות משהו שטרם ראינו כמותו, גם סצנות האקשן לא ישמטו את הלסת של מי שראה את הסרט המקורי. במהלך "עולם היורה", מנהלת הפארק מדברת גם על חשיבות "אפקט הוואו", אבל הבמאי הצעיר מתקשה להשיג את האימפקט הזה. למען האמת, יותר מאשר את הפרק הראשון בסדרה, קטעי הפעולה הולכים עוד יותר אחורה ומזכירים את "מלתעות" ואת "הציפורים", אך בגרסה מרוככת, עם הרבה פחות שיניים.
ובכל זאת, ולא רק בשל ההנאה הנוסטלגית, הצפייה ב"עולם היורה" אמנם לא מסעירה, אך עוברת בנעימים. יש לכך כמה אחראים, ובראשם כריס פראט, המגלם את המומחה לדינוזאורים שלוקח את העניינים לידיו כדי למנוע קטסטרופה. כמו ב"שומרי הגלקסיה", גם כאן מתגלה השחקן בשיא הכריזמטיות שלו ומוכיח שוב שלו רק היה נולד בתקופה הנכונה, כזו שבה עוד היו כוכבים בהוליווד, הוא היה זוכה למעמד אליל בסדר הגודל של הריסון פורד. בצד זאת, עבודת הבימוי של קולין טרוורו אולי לא מתעלה ביחס לשפילברג, אבל כשלעצמה היא סולידית, וכך גם שאר המרכיבים כאן. התסריט, העריכה, המוזיקה וכיוצא בזה הכל חסר השראה, אך מתוקתק ומדויק, והתוצאה בוודאי לא משעממת ולא מזיקה.
אך בסופו של דבר, כפי שהסרט בעצמו הודה, כל זה לא מציל אותו מן הבעייתיות של נקודת ההתחלה, כך שנשאלת השאלה את מי בדיוק הוא אמור לרגש? על מי שכבר ראו על מסך גדול את "פארק היורה" המקורי, הגרסה המחודשת בטח לא תעשה רושם, כך שקהל היעד הפוטנציאלי היחיד הוא ילדים שעוד לא נולדו בעת יציאת הלהיט של שפילברג לאקרנים, או היו קטנים או מפוחדים מכדי לראות אותו בזמן אמת.
לעומת זאת, מבחינת ההורים, הסבים, הדודים או השמרטפים שלהם, הליכה ל"עולם היורה" שקולה לנסיעה עם הצאצאים לטיול בר-מצווה בפריז או ברומא "אנחנו כבר ראינו, עכשיו שגם הילד ייהנה". בעוד עשרים שנה, הילדים האלה כבר יהיו בוגרים בעצמם וייקחו את ילדיהם שלהם לסרט ההמשך "ממלכת היורה", וכנראה שלא נצא מן המעגל הזה עד שדינוזאורים יקומו לתחייה במציאות ויוסיפו ריגוש חדש אמיתי לחיינו.
ומה אתם חשבתם על "עולם היורה"? ספרו לנו בתגובות