פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      דוקטר, תציל אותי: פיט דוקטר, במאי "הקול בראש", יודע איך להתמודד עם העצב

      לרגל יציאת "הקול בראש", סרט חדש ומוערך במיוחד של פיקסאר, הבמאי פיט דוקטר מסביר מה שכחנו במרדף אחר האושר ומגלה מה צריך לקרות כדי שאולפן האנימציה יעבור גם לטלוויזיה

      דוקטר, תציל אותי: פיט דוקטר, במאי "הקול בראש", יודע איך להתמודד עם העצב

      "הילדים הכי לא מקובלים הופכים לעתים קרובות לאמנים הכי מצליחים", מכריז הבמאי פיט דוקטר, אחד מאשפי האנימציה המובילים של אולפני פיקסאר, והוא מדבר מניסיון אישי. כילד, משפחתו נדדה בין ארצות הברית לדנמרק, והמעברים התכופים הקשו עליו להשתלב ובודדו אותו חברתית. "לא היה לי עם מי לדבר, אבל בכל זאת בער בי רצון לבטא את עצמי", הוא מספר לוואלה! תרבות בריאיון לקראת הפצת סרטו החדש, "הקול בראש", "לא כל כך ידעתי מה לעשות, ואז גיליתי את הציור. דרכו הצלחתי לברוא עולמות שהיתה לי שליטה עליהם. זה הפתרון האידיאלי להרבה ילדים מופנמים, שהעולם גדול עליהם ובכל זאת הם מחפשים צורה לתקשר איתו".

      הבמאי, בן 46 כיום, המשיך לצייר גם בנעוריו ובבגרותו, למד אנימציה ויום לאחר קבלת התואר, בתחילת שנות התשעים, הצטרף לחברה חדשה בשם פיקסאר. הוא היה בסך הכל העובד העשירי שלה, והאנימטור השלישי מביניהם. איש לא האמין בארגון הקטן - וזו לא קלישאה של סיפורי סינדרלה אמריקאים, אלא העובדות לאשורן, אבל כבר תוך חמש שנים, ב-1995, דוקטר וחבריו שינו את עולם הקולנוע.

      הם עשו זאת עם להיט הענק "צעצוע של סיפור", הסרט העלילתי הארוך הראשון שנעשה כולו באנימציה ממוחשבת. דוקטר השתתף בכתיבת התסריט שלו והיה האנימטור הראשי. כחצי עשור לאחר מכן, ב-2001, היה חתום על עבודת ביכוריו כבמאי, "מפלצות בע"מ", אף הוא שובר קופות פולחני. בשנים הבאות היה מעורב בתפקידים שונים בפרויקטים אחרים ומצליחים של האולפן, וב-2009 ביים סרט נוסף ומופתי גם כן, "למעלה". עתה, שש שנים לאחר מכן, מגיע "הקול בראש". כן, ככה זה אצל פיקסאר - בעת שוודי אלן משחרר מדי שנה בשנה תוצר חדש, אצלם הבמאים עובדים לפחות חמש שנים על כל עבודה פרי עטם.

      במקרה שלהם, כמעט תמיד שווה לחכות. "הקול בראש", שיעלה כאן מחר (חמישי) לאקרנים, מתגלה כפנינה נוספת מבית היוצר המהימן של פיקסאר ושל דוקטר. הקרנת הבכורה שלה בפסטיבל קאן, לפני כשלושה שבועות, הסתיימה באקסטזה. הקהל הצדיע ממושכות לשאפתנות ולרגישות בה חודר האנימטור לתודעתה של ילדה בת 12, וחושף בה מעין חמ"ל ובו שלל בעלי תפקידים הממונים על מצבי הרוח השונים שלה. דמות אחת מופקדת על השמחה, אחת על הפחד וכך הלאה.

      הקול בראש (יח"צ)
      "אין סרטים באנימציה וסרטים לא באנימציה. יש סרטים טובים וסרטים לא טובים". מתוך "הקול בראש" (צילום: יח"צ)

      רבים אף מיהרו להכתיר את "הקול בראש" כאחד הסרטים הטובים של השנה, והצטערו שלא השתתף בקאן במסגרת תחרותית, כך שאי אפשר היה להעניק לו את אחד מן הפרסים המרכזיים. "קבלת הפנים הזו גרמה אצלי לאנחת רווחה גדולה", אומר על כך דוקטר. "רק כמה ימים קודם לכן, גאס ואן סנט הקרין בפסטיבל את הסרט החדש שלו, 'ים העצים' עם מתיו מקונוהיי, והתקבל בשריקות בוז סוערות, אז חששתי שזה יקרה לי. מעבר לכך, שימח אותי שגם הציבור הביקורתי והאיכותי הזה מקבל שגם לאנימציה יש יכולת להעביר סיפור ולייצר אפקט רגשי, בדיוק כמו כל 'סרט איכות' עם שחקנים בשר ודם שמיועד למבוגרים בלבד. בעיני אנימציה היא לא ז'אנר, אלא רק עוד דרך לספר ולרגש, ובעצם אין ולא צריכה להיות חלוקה בין סרט באנימציה וסרט לא באנימציה. כל מה שיש זה סרטים טובים וסרטים לא טובים, ואני שמח שחשבו שאנחנו בקבוצה הראשונה".

      "הקול בראש", אם כך, הוא סרטו המוערך ביותר של דוקטר. נוסף לכך, זו גם עבודתו האישית ביותר. גיבורתו בת ה-12 מעתיקה את מקום מגוריה בעקבות משפחתה ונקלעת בשל כך למצוקה, בדיוק כפי שקרה לבמאי באותו גיל. אז למה רק עכשיו הוא ניגש לטפל בסיפור הזה? "כי יותר מאשר שהסרט הזה אישי בגללי, הוא אישי בגלל הבת שלי", מסביר הקולנוען. "הדחף ליצור אותו נוצר לפני חמש שנים, כשהסתכלתי בילדה שלי, שהיתה אז בת 11, ושמתי לב שעובר עליה משהו. מילדה חייכנית שמשחקת עם הבובות שלה, היא הפכה לאדם שקט ומסויג. לא עברנו דירה, זה פשוט קרה לה כי ככה זה לפעמים בגיל ההתבגרות. זה עורר בי את התשוקה המחודשת לחקור את אובדן הילדות וכל מה שהוא מביא עמו".

      הקול בראש (יח"צ)
      "החיים שלי מלאים שמחה גדולה ועצב אינסופי". מתוך "הקול בראש" (צילום: יח"צ)

      אגב, אם אפשר לשאול, הבת שלך צפתה בסרט?

      "כן, ואהבה אותו. אבל היא כבר בת 16 עכשיו, וכל מה שמתואר בו זה היסטוריה רחוקה מבחינתה".

      לפני לימודי האנימציה שלך, למדת קצת פילוסופיה. זה תרם לך בכתיבה של "הקול בראש", שיש בו שאלות פילוסופיות על איך שהמוח שלנו עובד?

      "זו שאלה מעניינת ואני חושב שהתשובה חיובית. אבל באופן טבעי, כשאתה עובד על משהו חמש שנים, אז לכל דבר שעשית בחיים יש פתאום איזשהו משקל. אם להיכנס לעובי הקורה, אז אני זוכר למשל שבחוג לפילוסופיה לקחתי גם שיעורים בלוגיקה, וזה משהו שעוזר לי בכתיבת תסריטים. חייבים מחשבה לוגית כדי לבנות את העלילה, את המוטיבציה של הגיבור. אגב, בשלב מסוים של התסריט, אחת המחלקות של המפקדה היתה מופקדת על הלוגיקה בראש של הגיבורה, אבל זה לא כל כך עבד מכל מיני סיבות אז הורדנו את זה".

      הבנתי שכתיבת התסריט היתה המלאכה הקשה בקריירה שלך. האמנם כך?

      "בהחלט. למען האמת, באמצע הדרך כבר הייתי כל כך תקוע איתו, עד שחשבתי שזה אבוד - פחדתי שלא אצליח להשלים את הפרויקט, ואז אפוטר ואולי גם אסיים את הקריירה שלי. עד כדי כך. ראיתי את האור רק כשהבנתי שהעצב צריך לשחק תפקיד משמעותי בסרט - שהתסריט צריך להיות מבוסס על הדינמיקה בין השמחה לעצב במוחה של הגיבורה. ברגע הזה, הסיפור התגבש אצלי, והכל נהיה הגיוני מבחינתו וגם מבחינתי. הרי החיים שלי, ואפילו העבודה שלי בפיקסאר, מהולים במידה שווה של שמחה גדולה ועצב אינסופי".

      עשית את הסרט גם כדי לדבר בשבחי העצב וחלקו בחיינו?

      "כן. כולם בימינו רודפים אחרי האושר. אני חושב שזה ניכר בעיקר בארצות הברית, בה ספרי עזרה עצמית ומימוש עצמי למיניהם כובשים את טבלאות רבי המכר. הם נועדים לעזור לנו לגרש את העצב מחיינו, אבל אי אפשר וגם לא צריך לעשות את זה. החיים מלאים קשיים, אכזבות והחמצות, והעצב קיים כדי שיהיה לנו איך להגיב לאובדן. מי שמנסה להתחמק ממנו, רק מזיק לעצמו".

      הסרט גם מדבר על הזיכרונות ועל התפקיד שלהם בתודעה שלנו. אתה זוכר את הציור הראשון שלך?

      "אני לא זוכר, אם כי הוא בטוח שמור איפשהו כי אמא שלי שמרה את כל הציורים שלי. אני כן זוכר שבכל הקשור לציור במובן הקלאסי של המילה, הייתי מוגבל למדי, כך שנקודת המפנה בחיי היתה גילוי הספרים המדפדפים (Flip Books). אני זוכר איך הבנתי שאני יכול לגרום לדברים להיראות כאילו שהם בתנועה, ושזה מה שאני רוצה לעשות כל החיים. זיכרון משמח פחות הוא שעשיתי את זה פעם במהלך שיעור חשבון, והסתבכתי בצרות".

      פיט דוקטר (GettyImages , איאן גבאן)
      שלושת הטנורים. פיט דוקטר (מימין) בקאן עם מפיקי "הקול בראש", ג'ון לסטר (באמצע) וג'ונס ריביירה (משמאל). צילום - אימג'בנק - Gettyimages

      הגעת "הקול בראש" לאקרנים מצטלבת גם עם חגיגות עשרים השנה לצאת "צעצוע של סיפור". דוקטר מכריז שאינו נוהג לצפות מחדש בסרטים עליהם עבד, אבל במקרה הזדמן לו לחזות שוב בקטעים מאותה קלאסיקה אהובה, שכן לקראת המועד ההיסטורי, השתתף לפני כמה חודשים בפאנל מיוחד על עשייתה. "היה מעניין לראות את זה", הוא מודה. "הופתעתי מרמת האנימציה - עד כמה היא פשוטה, גולמית, לא אלגנטית. ובכל זאת, גם היום, הצופה מתעלה מעל זה ונסחף פנימה, בגלל שהסיפור והדמויות חזקים. אני חושב שזו מלכתחילה היתה ההברקה של פיקסאר - להבין שהאיכות הוויזואלית לא תספיק, וקודם כל צריך תסריטים טובים".

      ובגלל שהעולם כבר מצפה מכם לתסריטים כאלה – זה מלחיץ לעבוד תחת המותג פיקסאר? או שהאשראי שאתם מקבלים בגלל הצלחות העבר דווקא מאפשר לך חופש אמנותי?

      "האופציה השנייה. המטריה של פיקסאר מאפשרת לך לקחת סיכונים אמנותיים ומסחריים וזה טוב לי, כי אני לא אוהב לטחון מים ותמיד מחפש לעשות דברים חדשים".

      דיברנו הרבה על הסיפור אבל גם האנימציה ב"הקול בראש" מעניינת. בחלקים מסוימים של הסרט היא יצירתית מתמיד אצל פיקסאר.

      "אני מסכים, וזה לדעתי כתוצאה משני גורמים - גם בגלל הקונספט של הסרט, שהזמין אותנו לחדור למוח ולהתחיל להשתולל, וגם בגלל ההתקדמויות הטכנולוגיות שאיפשרו את ההשתוללות הזו. מבחינתי זו סגירת מעגל, כי אני גדלתי על אמנים אקספרסיביים בסדר הגודל של צ'אק ג'ונס וטקס אייברי, ותמיד רציתי להיות אקספרסיבי כמוהם".

      בצד ההשוואות לאמנים אחרים, בוא גם נדבר על "הקול בראש" ביחס לעבודות קודמות שלך. יש נקודות דמיון בינו ל"מפלצות בע"מ", לא?

      "נקודת ההתחלה שלהם דומה. שניהם נולדו מהרצון לחקור עולמות אחרים. אבל ב'הקול בראש' הלכנו הרבה יותר רחוק. ב'מפלצות בע"מ', הבנו שלטובת הסיפור, עדיף לא להתרחק מדי, והיקום הבדיוני בו בסך הכל די דומה למציאות האנושית, עם כמה התאמות מפלצתיות. כאן, לעומת זאת, לקחנו לעצמנו הרבה יותר חופש יצירתי. העולם של התודעה שונה לגמרי ממה שאנחנו מכירים. כמעט הכל בו אחרת, עד הרזולוציות הכי קטנות. אני זוכר, למשל, שאמרנו לעצמנו כי צריך למצוא בעולם המקביל הזה תחליפים לחומרי יסוד כמו מלט ועץ, הרי מאיפה הם ישיגו עץ, שם בתוך המוח?"

      בית ספר למפלצות (יח"צ)
      "העשייה של סרטי המשך יותר קשה מאשר של הסרטים המקוריים". מתוך "בית ספר למפלצות"

      בהקשר של "מפלצות בע"מ", הוא לווה לפני שנתיים בסרט המשך, "בית ספר למפלצות", שלא ביימת, אבל הפקת. בעיני הוא היה יצירת מופת גם כן, אבל רוב המבקרים לא חשבו כך. גם "מכוניות 2" לא התקבל כל כך יפה. בכלל, ההמשכונים של פיקסאר, חוץ מפרקים 3-2 של "צעצוע של סיפור", נתקלו בלא מעט עוינות. אתה מסכים איתי שמדובר בסרטים לא מוערכים דיו, שנפלו קורבן לציפייה הטהרנית שכל תוצר של פיקסאר יהיה מקורי למהדרין?

      "אני חושב שאתה נוגע כאן בנקודה חשובה. לאנשים יש נטייה מיידית לזלזל בסרטי המשך, אבל האמת שהם עוד יותר מסובכים לעשייה מאשר הסרטים המקוריים. אתה צריך לפרק ולהרכיב מחדש את הגיבורים שלך, אבל אסור לך לתקן את מה שלא היה שבור מלכתחילה, וזה לא קל".

      ובכל זאת בקרוב נראה סרטי המשך ל"נמו" ול"צעצוע של סיפור", ובכלל פיקסאר חשפה בקאן שיש לה תפריט קולנועי עתיד עשיר ופורה. ומה לגבי פרויקטים טלוויזיוניים? לא מתחשק לכם להיות חלק מתור הזהב החדש של המסך הקטן?

      "זה יכול להיות מדהים, וזה משהו שעולה לדיון. אבל לפני שניכנס לזה, נצטרך לחשוב על שיטת עבודה חדשה. אנחנו פרפקציוניסטים, ועובדים על כל סרט חמש שנים. בקצב כזה, בחיים לא נוכל להחזיק סדרת טלוויזיה, עם פרק חדש כל שבוע. אז השאלה הגדולה מבחינתו היא איך להתאים את עצמנו לקצב אינטנסיבי כל כך, אבל בלי להתפשר על הערכים שלנו ועל האיכות שלנו. ואם כבר מדברים על זמן, היה מעניין לשוחח איתך, אבל אני חושש שעלינו לסיים..."

      תרשה לי רק להודות לך, לפני סיום, על כל האנושיות והאופטימיות בהן צבעת את חיינו בסרטייך.

      "אין בעד מה. אני בסך הכל עושה דברים שמעניינים אותי, יחד עם אנשים שאני אוהב לעבוד איתם. במקרה הזה, באמת שהעונג כולו שלי".

      מי שחפץ בהצצה נוספת למוחו של דוקטר יוכל לעשות זאת הערב ב-CNN (אפיק 102 ב-yes) ב-20:30 במסגרת פרק של התוכנית התיעודית המרתקת "Ones to Watch".