עידן עמדי - "רצינו להיות"
במקרה הזה לא נסתובב סחור וסחור. "רצינו להיות", האלבום השלישי של עידן עמדי, הוא מתחרה ראוי על תואר האלבום הגרוע של השנה. הוא כמעט בלתי ניתן להאזנה מרוב שיעמום, קלישאות, חיקויים יומרנות וסתמיות. הוא לא מלמד דבר חדש על עמדי, או עלינו. בטקסט שצורף לחוברת האלבום כתב עמדי שהאלבום נולד בעקבות התבודדות בצפון, במהלכה הוא שכר צימר וניסה מתוך השקט לגלות מחדש את האהבה שלו למוזיקה: "בחמש השנים האחרונות נולדו שלושה אלבומים, שבהם גיליתי יותר ויותר מי אני ומה אני רוצה להגיד, בעולם שבו מילים והמשמעות שלהן פוחתת מיום ליום". ובכן, מי שמחפש הוכחה לעולם שבו למילים יש פחות ופחות משמעות מוזמן להקשיב לאלבום הזה.
כך למשל זה מתחיל ב"התחלה חדשה", העתקה גסה של "גשם כבד עומד ליפול", וממשיך עם "קול זיכרון ישן", העתקה גסה של כל שיר שאהוד בנאי הוציא או לא הוציא בעשרים השנה האחרונות. "רצינו להיות" מבקש לדברר את הישראליות, לתאר אותה בחיוך, אם זה דוכני פלאפל או מסע להודו. התיאור הזה שטחי ומתחנף. הנהגים בהודו אומרים לו בקריצה "שככה זה ישראלים, תמיד מקשים את החיים" ויש גם ציטוט של מאיר אריאל, "ז'ה טם איי לאב יו טרמינל" כי בכל זאת טסים לחו"ל. מה לגבי מה שאולי לא מושלם לגבינו? מחאת הדיור על פי עמדי היא במקרה הטוב התמרמרות של מפונקים ("היום השם של המשיח זה דירה, ואם אפשר שתהיה קרובה לים") ובמקרה הרע שקר מרושע של התקשורת, כפי שהוא אומר במילים האלו ממש. המסר העיקרי משיר הנושא הוא "העולם הזה קצר, תשמח ממה שיש, מכל מה שאפשר". לחן יפה מאוד מציל את האלבום בשיר האחרון, "זמן" אבל גם הוא מתבזבז על שורות כמו "פעם אתה למעלה ופעם אתה למטה". זה לא מכבד את עידן עמדי ולא את מאזיניו למכור חוכמת חיים של עוגיות מזל בתור חוויה רוחנית.
עמדי בנה את הקריירה שלו על הדמות של היורה ובוכה, החייל הרגיש שווייק. זה כל כך עבד לו עד שהוא הפך להיות הנציג הבכיר של ז'אנר שלם של זמרים שמנסים לשיר את הדמות הזאת. אחרי שלושה אלבומים הגיע הזמן לומר די. "כאב של לוחמים" הוא המנון גדול, אבל אי אפשר לרוץ על האדים שלו במשך שנים. או שעידן עמדי ישתנה, או שניפרד כידידים.
מו?רה
יש להקות שלא זוכות להצלחה בחייהן. אחרית הימים וכיף התקווה הטובה כבר לא היו בסביבה כשהשירים שלהם הודפסו סוף סוף. הגן האנוכי וקנאק/פופ הגישו מוצר מסודר שנים אחרי שהלהקה הפסיקה להתקיים. בין הלהקות האלה ניצבת מורה, אחד הניסיונות הנועזים בהלחנת שירי משוררים בעברית. הלהקה שפעלה באמצע העשור הקודם זכתה להייפ גדול לפני שנעלמה בלי להותיר זכר. השלישייה הורכבה מאלון לוטרינגר, שחר ברבש ועומר קליין. עם השנים הם השתלבו גם במסגרות מוזיקליות אחרות: לוטרינגר הוציא אלבום סולו, קליין היה לפסנתרן ג'אז מוערך והופיע עם רונה קינן, וברבש היה אחד הכוחות מאחורי אלבום הילדים "אף על פיל". בדומה לאיחודים של הלהקות שהוזכרו, יותר אנשים שמחו בשובם של אלו מאשר ששמחו בהם בזמן אמת.
להאזנה לאלבום של מורה במלואו:
הם ניגנו רוק מתוחכם, עם השפעות מג'אז ורוק מתקדם, מהסוג שכמעט אינו קיים כאן בדור-שניים האחרון. עכשיו הם חזרו לרגע נוסף, כמה הופעות איחוד והקלטות לאלבום כפול המאגד את החומרים שהם עבדו עליהם. זה פרויקט ארוך, מושקע ושאפתני, המבוסס בעיקרו על קלאסיקות מוכרות של השירה העברית, בין היתר גם כאלה שזכו להלחנות אחרות בשנים האחרונות. בנוסף להם ישנם עוד קטעים מוכרים למדי אפילו לאנשים שבסך הכל עברו את הבגרות בספרות, כמו "קורנליה" (יונה וולך). אם מסתכלים על הלחנות שיר משוררים בשנים האחרונות, ועל הפריחה בהלחנות של אבידן למשל, ברור שהם הקדימו את זמנם.
משעשע לחשוב על מורה כעל מזכרת מן העבר. הרי למי יש היום ראש להקשיב ללחנים מורכבים מדי ולשירים של שבע דקות (לי אין). בכל זאת, זאת מזכרת מתגמלת ונעימה מאוד. "אני ילד בעיגול אור" הוא השיר שגידי גוב תמיד רצה להקליט ולא הספיק, "בדיחה" הוא הניסיון הנאמן ביותר לתרגם את חוש ההומור האכזרי של דוד אבידן למוזיקה, "ילדי הישן חלם עליי חלום" הוא שמיכה שיהודה עמיחי היה אוהב להתכסות בה. מנגד, אני חושב שמרוב התלהבות הם הגזימו קצת עם הגרסאות ליונה וולך ולא הגיעו לגמרי לעומקי הכאב של אברהם חלפי. בסופו של דבר, אם מביטים מלמעלה מגלים אלבום מלא תנופה, עמוק אבל לא נפוח, ובעיקר - מלא אורך רוח. זאת מתנה נהדרת לאנשים שאוהבים שירה, ולאנשים שאוהבים אנשים שאוהבים שירה.
בקטנה:
1. בגדול, אני דוגל ב"של נעליך מעל רגליך" כשאתה מדבר על רמי פורטיס. מה שהוא עשה מתוך שינה אמנים ישראלים לא עושים בקריירות שלמות. יחד עם זאת, תקופה קשה עוברת על יחסינו: האיחוד הפושר של פורטיסחרוף, ההתבזות המביכה - לא פחות - באקס פקטור, ולבסוף ההודעה שלו מהשבוע האחרון שהתקליט הבא שלו ייצא רק על ויניל ובאופן דיגיטלי. אז בסדר, נכון שאנשים קונים פחות ופחות דיסקים, אבל לעוד פחות אנשים מאלה יש פטיפונים. זה ממש פשוט: מי שמוציא חומרים רק על ויניל פשוט יורק על כל מי שאין לו איך להשמיע את זה, כלומר רוב הישראלים. אז בתקווה זה יהיה זמין גם בבאנדקאמפ, ואולי זה כל מה שחשוב היום, אבל זה עדיין מעצבן. מזלו שהשיר, "מעיר נעלמים", הוא הטוב ביותר שלו מאז "בלונדיניות על אוטוביאנקי".
2. שיר חדש לנינט בעברית זאת בשורה נהדרת. היא הוכיחה עד עכשיו עקביות בחומרים טובים ובביצועים טובים, וכבר עברו שנתיים מאז הניסיון הקודם שלה. את השיר אפשר לפרש כמחאה נגד הטרדות מיניות, נגד צה"ל והמשטרה, או הטרדות מיניות בצה"ל ובמשטרה. זה חשוב ומרשים שאמן בשיעור הגודל של נינט תוקף את הנושא הזה, גם אם נינט כמעט לא נגעה במחאה עד עכשיו לאורך הקריירה שלה. הבעיה היא שזה פשוט לא מספיק טוב. טקסט פלקטי, לחן משעמם. מנינט, המבצעת הטובה בארץ, אפשר לצפות ליותר.
3. ועוד בפינתנו השבועית על אמנים השבים לחיינו מן החשכה נציין השבוע את סינרגיה, אולי המושמצת בלהקות הדור האחרון, ששבה לבמה עם שיר חדש: "מאושרת". לידיעת מי שהתגעגע, זה לא שונה במיוחד מאיך שזה היה ב-2006.
אחד אחר שחוזר הוא אוהד קוסקי (קרח תשע, קוסקים, קוף סנאי, האלבום "אברמק"). שנים אחרי שעמד לצד נעם רותם בשיר האלמותי "אסף אמדורסקי", הוא מקליט אי.פי. בהפקת א"א בכבודו ובעצמו. הנושא: ארבע העונות. הסנונית הראשונה לשיפוטכם היא "אביב".
ואחרונה חביבה היא ליעד שר, לשעבר סולנית ליידי די, שאחרי יותר מעשור בסביבה מוציאה סוף סוף אי.פי. בכורה. שר הייתה תקווה גדולה, אבל הרגע שלה נדחה ונדחה. יש לה קול נעים והיא גיטריסטית נהדרת. "Mel's Song", שיר שנכתב על ידי אשה אוסטרלית בשם מליסה והולחן על ידי שר, הוא קסם ששווה להקדיש לו כמה האזנות.