פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קול השלום: "הקול בראש" של פיקסאר הוא שיר הלל מופלא לחיים

      הוא לא מושלם, אבל "הקול בראש", הלהיט החדש של פיקסאר, מתגלה כסרט מרגש, מצחיק ובעיקר מורכב ועשיר להפליא, ויהפוך מיידית לקלאסיקה בלתי נשכחת

      קול השלום: "הקול בראש" של פיקסאר הוא שיר הלל מופלא לחיים

      קיץ 1995 היה אחד המשובחים בתולדות התרבות הפופולרית העכשווית. "Jagged Little Pill" של אלאניס מוריסט הגיע לחנויות, "קלולס" עלה לאקרנים ולבתי הקולנוע התגלגל גם "צעצוע של סיפור", הסרט העלילתי הראשון שנעשה כולו באנימציה ממוחשבת. במבט אחורה, יש סיבות רבות לחגוג מלאת עשרים שנה לחמסין ההוא.

      אלה היו עלולות להיות חגיגות עצובות לו היו מסתכמות בנוסטלגיה למה שהיה וחלף. אך מעבר להיותו קלאסיקה מיידית, חשיבות "צעצוע של סיפור" מתבטאת בכך שחשף לעולם את פיקסאר. אלה לא רק שלא התאדו, אלא אף הלכו והשתבחו עם השנים. אותו סרט מ-1995, טוב ככל שיהיה, מחוויר לעומת פרקי ההמשך שלו ופנינים אחרות של אולפני האנימציה, למשל "למעלה", "רטטוי" ו"מפלצות בע"מ".

      כעת, כדי להמחיש שבפיסקאר חוגגים את ההווה ואת העתיד יותר מאשר את העבר, מגיע לאקרנים "הקול בראש", תוצר חדש פרי עטם, והוא עושה זאת בעודו נישא על גל של שבחים חסרי תקדים: פרמיירה בקאן שמחיאות הכפיים בסיומה כמעט הפילו את תקרת האולם; מאזן מושלם נדיר ברוטן טומטוז, האתר המרכז מאות ביקורות מרחבי הרשת; והסכמה כללית שמדובר בעוד קפיצת מדרגה של האולפן, ואולי אף בסרט הטוב ביותר שיצרו בו אי פעם.

      הקול בראש (יח"צ)
      לכאורה, סתם סיפור רגיל על משפחה רגילה. מתוך "הקול בראש" (צילומים: יח"צ)

      בתוך הקונצנזוס הזה, אין בינתיים איש שמסתייג, אבל יש כאלה שמפליגים בשבחיהם ואף מגדירים את "הקול הראש" כסרט הטוב של השנה בכלל, וכיצירת מופת חסרת דופי. ההתפעמות הזו אולי נראית מעט מופרזת, שכן יש בסרט לפעמים נטייה לפשטנות, לחזרה ולהאכלה בכפית. אך בסך הכל, שתי צפיות מבהירות מאין באה ההתלהבות: הוא אכן עמוק, מורכב, מקורי ויצירתי באופן כמעט בלתי נתפס.

      כל זאת, אף שסיפור המסגרת והגיבורה של "הקול בראש" בסיסיים למדי. הפעם אין מדובר במשפחה של גיבורי-על, בצעצועים מדברים או בעכברוש שמשתחל למסעדת גורמה פריזאית. הדמות הראשית כאן היא ילדה מן השורה בשם ריילי, שעדיין לא נולדה בשנת יציאת "צעצוע של סיפור" לאקרנים. הוריה עוברים דירה בעקבות עבודתו של האב, והיא נאלצת להיגרר אחריהם. לא מובן מאליו, אבל גם לא סיפור מיוחד: זה משהו שקורה לכל הפחות לעשרות אלפי ילדים אמריקאים מדי שנה.

      לא כל הילדים האלה צולחים בנקל את המעבר, וגם לריילי קשה. משהו עובר עליה, זה ברור וניכר, אבל השאלה היא מה בדיוק? כדי לענות על כך, קופץ התסריטאי-במאי פיט דוקטר למעמקי התודעה האנושית וחודר למוחה של גיבורתו. שם, הוא מגלה כי תחושותיה ומצבי הרוח שלה אינם שרירותיים: הכל מנוהל בקפידה בידי מפקדה רחבת ידיים השוכנת בראשה.

      בתוך הראש, נחבאות שלל דמויות המופקדות על סמכויות שונות. הדומיננטית מכולן, וזו שהיתה שם מרגע לידת הגיבורה, אחראית על השמחה, אך בצדה יש גם את אלה הממומנות על העצב, הכעס וכיוצא בכך, ועוד כמה אישיויות צבעוניות – למשל, צמד העובדים האחראים על ניקוי הזיכרונות שלה, ונהנים לחמוד לצון ולשגע אותה עם סינגל מפרסומת למשחת שיניים שהיא לא מסוגלת להוציא מהראש; צוות השוקד על הפקת החלומות שלה מדי לילה; וגם מי שהיה החבר הדמיוני של הילדה, אך עם בגרותה הלך ונשכח בידיה.

      הקול בראש (יח"צ)
      מלך, אייקון. ראש דסק הכעס ב"הקול בראש"

      הבחירה של פיקסאר להעז לשוטט כך במוחו של אדם היא כמובן מעשה שאפתני – אך לא חדשני או משמעותי כשלעצמו. שלל עבודות אמנות כבר ניסו זאת קודם לכן, ולא רק ציורים ורומנים קלאסיים, אלא אפילו מוצרים פופולריים ועכשוויים יותר. גם בקולנוע כבר היו לכך תקדימים – למשל אפיזודה ב"כל מה שרציתם לדעת על סקס ולא העזתם לשאול" של וודי אלן, "שמש נצחית בראש צלול" של מישל גונדרי וכיוצא בכך. ההישג של פיקסאר אינו טמון בקונספט, כי אם במימוש שלו. ההתפעמות העולמית לא נובעת רק מן היומרה שלהם לחדור לתודעה, אלא מן הווירטואוזיות בה זה נעשה, מה שבא לידי ביטוי בכמה מישורים שונים.

      קודם כל: העושר והדקדקנות. סרטים דומים קודמים פיצלו את עלילתם במידה שווה בין החיים האמיתיים ואלה שלכאורה מסתתרים בראשנו. לעתים קרובות הם אף התמקדו במציאות שלנו ורק מדי פעם הגיחו לתוך עולמנו הנסתר. כאן, לעומת זאת, כמעט הכל מתרחש במפקדה שבמוחה של הגיבורה, ומובא מנקודת המבט של התודעה.

      לכן, הבמאי פיט דוקטר וצוות האנימטורים שלו לא יכולים להתייחס למה שמתרחש במוח כקוריוז או אתנחתא. הם נדרשים לתאר את התודעה כיקום מקביל בפני עצמו, ועומדים במשימה זו בהצלחה מרובה. "הקול בראש" הוא מלאכת מחשבת שיורדת עד הפרטים הקטנים ביותר, והצופה יחוש כאילו לקחו אותו לסיור במבוך, בו מאחורי כל דלת שנפתחת מחכה לו הפתעה מענגת. אין טעם לפרט יותר מדי כדי לא להרוס את ההפתעות הללו, אך אפשר וצריך לומר כי הסרט לא שוכח לשאול אף שאלה על מסתרי המוח האנושי, ומוצא את התשובות לכל הקושיות שלו.

      הקול בראש (יח"צ)
      סוחפת את הקהל. ראש דסק השמחה ב"הקול בראש"

      בדרכו לשם, והודות לשנינות של היוצרים ולאיכות של עבודת המדבבים, הוא מפגיש אותנו עם גלריית דמויות שרבות מהן נכנסות ישר לפנתיאון של פיקסאר ושל הקולנוע ההוליוודי בכלל. גם כאן, קצרה היריעה, אך אפשר לומר למשל כי גוש הזעם האדמוני שניצב כראש דסק הכעס (בדיבובו של לואיס בלק בגרסה המקורית) הוא אייקון תרבות מיידי, שגם רבות לאחר רדת המסך, הצופים ייזכרו בו בכל פעם שיהיו כעוסים כמוהו.

      נוסף לכך, את בועת הדכדוך הכחולה שמופקדת על העצב (פיליס סמית), אפילו אליוט סמית ומוריסי יחד היו מתקשים לתאר באופן כה פיוטי. החבר הדמיוני הוורדרד (ריצ'רד קינד) של הילדה אחראי לכמה מן הסצנות המיוחדות והיפות שנראו על המסך זה מכבר, ומעל כולם עומדת השרה לענייני שמחה, שבדיבובה של איימי פוהלר משכילה לסחוף את הקהל יחד עמה אל המסע להסדרת מצב רוחה של הגיבורה, לעורר בו הזדהות ולגרום לו להיות מעורב רגשית בעלילה. לסיכום, היא ושאר חבריה מתעלים מעל היותם מרכיב באישיותה של הילדה, ומתגלים כגיבורים בזכות עצמם. זה הישג נוסף של הסרט, שלא רק בורא עולם אלא גם צובע אותו באופן כל כך חי, אמין ומשכנע. יש ב"הקול בראש" מספיק חיים כדי להשתמש בו כפיילוט לסדרה מרובת פרקים.

      הישג נוסף של הסרט הוא מנעד הרגשות הרחב שיש כאן. כיוון שבמרכזו עומד המסע משמחה ועצב וחזור חלילה, ברור שהשניים המרכזיים הם מלנכוליה וקתרזיס. אך בצד זאת, "הקול בראש" משכיל להבריק ולהצחיק, בעיקר כשהוא מצביע על העובדה שהניהול של המוח כרוך בתהליכים ביורוקרטים בדיוק כמו בכל עבודה משרדית אחרת, והפער בין חשיבות המלאכה והשטויות שנאלצים לפתור בשביל לעשותה יוצרים אבסורד ואירוניה. נוסף לכך, זה שהוא לכאורה מיועד לכל המשפחה לא מונע ממנו לנצל את זירת התרחשותו כדי לצלול עמוק-עמוק ולהפליג למחוזות ההזיה ואפילו הפחד. לא צריך להיות ילד תמים כדי לרעוד מעט בכיסא מול דמותו המופלאה של הליצן הענק שמבהיל את הגיבורה בשנתה.

      הקול בראש (יח"צ)
      עוד יותר מורכב ועמוק מ"שמש נצחית בראש צלול". מתוך "הקול בראש"

      הספקטרום הרחב מאפשר לאנימטורים להשתולל. לכן, האנימציה כאן לא רק מרהיבה כתמיד, אלא גם משולחת רסן מתמיד. ברגע אחד, שיכול לעמוד כסרט קצר בפני עצמו, היא אף הופכת מופשטת לחלוטין, ברוח הקוביזם של פיקאסו. כך שאפילו בלי קשר לעלילתו, וגם אם היינו רק מסתכלים בו בלי להקשיב או לקרוא את הכתוביות, "הקול בראש" הוא חוויה אסתטית יוצאת דופן.

      ועדיין, מה שמבדל ומשבח את "הקול בראש" יותר מכל נמצא בתסריט שלו – הנכונות שלו להתמודד עם טאבו בסדר הגודל של עצב. יתרה מכך, הוא מעמיד אותו כגורם שווה ערך לשמחה, ולא רק טוען שאנחנו לא יכולים להסתדר בלעדיו, אלא אף מראה כי לעצבות יש בסך הכל תפקיד חשוב וחיובי בחיינו. נדרש מקולנוען אמריקאי אומץ רב כדי להיישר פנים מול תרבות ה"דונט וורי, בי האפי" ולומר לה שלפעמים דווקא מוטב להיות מודאג משמח, ועוד לעשות זאת בסרט הפונה לכל המשפחה. התסריטאי-במאי פיט דוקטר לקח על עצמו את האמירה הכמעט פרובוקטיבית הזו, והשכיל לבטא אותה באופן משכנע, לא מתלהם וגם בלתי נשכח.

      מצד אחר, אפשר גם לראות באור שלילי את שיר ההלל הזה לעצבות. גם כי זה עלול לעודד בכיינות והתקרבנות אצל ילדים, וגם כי זה מדגיש שבדיוק כמו ב"התבגרות", עוד אפוס אמריקאי משפחתי מוערך מן השנים האחרונות, יש ב"הקול בראש" משהו מעט אגוצנטרי ומפונק. האם באמת מה שהעולם היה זקוק לו זה עוד סרט אמריקאי המתאר מעבר דירה מעיר מבוססת אחת לאחרת כדבר הכי נורא שיכול לקרות לבן אדם?

      הקול בראש (יח"צ)
      יראה לילדים שהמוח שלהם לא פחות מורכב מצוללת גרעינית. מתוך "הקול בראש"

      אבל ניתן גם להסתכל על הדברים אחרת, אולי באופן נאיבי יותר. למשל, לחשוב על התפקיד המבורך שיכול "הקול בראש" למלא בחייו של הילד שיצפה בו – הילד שיביט במסך ויראה שם גיבורה שהיא קטנה ורגילה בדיוק כמוהו, ובכל זאת משתרע לה בתודעה קומפלקס עצום ממדים לא פחות מצוללת גרעינית או ספינת חלל. הצופה הרך בימים יבין אז את חשיבותו ומורכבותו שלו עצמו, ואפילו לא בגלל שעשה משהו מיוחד, אלא פשוט בגלל שהוא קיים, ואי אפשר לחיות בלי שכל כך הרבה דברים יסתובבו לך בראש.

      אולי עוד יותר משיר הלל לעצבות, "הקול בראש" הוא הצדעה ליצורים החיים באשר הם, ולעולמות האינסופיים שהם מחזיקים במוחם. כל כך הרבה שמחה ועצב, כל כך הרבה פחד וחלומות, ובעיקר כל כך הרבה זיכרונות. כשילדים שחיו לפני שני עשורים נזכרים ב-1995, הם נזכרים בפעם הראשונה שראו את "צעצוע של סיפור". בעוד שני עשורים, ילדים שחיים היום ייזכרו בפעם הראשונה שראו את "הקול בראש". איזה זיכרון יפה זה יהיה.

      ומה אתם חשבתם על "הקול בראש"? ספרו לנו בתגובות