הקליק - "אני לא בפסקול"
חברי הקליק לא היו יכולים לבקש תזמון טוב יותר לצאת אלבום הקאמבק שלהם, "אני לא בפסקול", מאשר פרשת רגב-גייט והמלחמה המגוחכת על צביונה של התרבות בישראל. 30 וכמה שנים אחרי "כל האמת" ו"אל תדליקו לי נר", ודני דותן, אלי אברמוב, עובד אפרת ועודד פרח (שהחליף את ז'אן ז'אק גולדברג המנוח) והחבורה הוותיקה הזאת היא זו שהתייצבה לשירות מילואים אחד בשם כל האמת, שבאמת לא נמצאת בפסקול. מה שמפחיד זמרים צעירים שלא מעזים לבטא מחאה כלשהי, לא מעניין את דני דותן. הרי ממילא, כמו שהוא שר, הוא לא בפסקול של יום העצמאות, לא בפסקול של החדשות, לא בפסקול של הקניונים ולא בפסקול של הזיונים. ומעמדה בה ממילא אין מה להפסיד, הוא יכול להפטיר בבוטות ובישירות: "אני לועג למציאות שבה אתם חיים, לא יודע למה את מתפלאים". ככה. זה עד כדי כך פשוט.
ויש למה ללעוג. אף אחד לא יוצא בזול מהמסיבה של הקליק. המיליטריזם הישראלי, הבורגנות העלובה שחיה בין הקברים לפרברים, השתלטות תרבות השכול והצביעות הפושה בכל. וככל שהדברים נאמרים יותר בבירור, בפשטות, כך הם יותר מדויקים, לפעמים מצחיקים, ולפעמים כואבים ומרגיזים. "מת להשתמט" הוא אחד מההמנונים של האלבום הזה. זאת כמובן צעקה כלפי השיח המתלהם על האי-גיוס לצה"ל, שיח פופוליסטי שמביא כותרות לאתרי החדשות אבל למעשה מתייחס למספר זניח עד עלוב של מלש"בים, אשר בסופו של דבר מקבלים אישורים מצה"ל עצמו (ומי שחוטף את הסנקציות של הפוליטיקאים הם נערים משכבות מוחלשות שנאלצו לערוק כדי לעזור ולפרנס את המשפחה). בכל זאת, "השתמטות" היא הרי כמעט החטא הישראלי העליון, משהו שאין עליו מחילה. מול זה דני דותן צועק בחזרה שהוא מת להשתמט מהרעות הזאת ומת להשתמט מהכיבוש. אבל זה אפילו יותר מתוחכם: כי מה שהוא באמת רוצה זה "להשתמט מהאמת, שאין לי מה לתת". כמיטב המסורת של הפאנק, אין טעם להטיף מוסר והאינפנטילי מכולם הוא הדובר. במקום אחר הוא צוהל: "כולנו מזויפים". רק הליצן, כידוע, יכול להגיד למלך את האמת בפרצוף.
ויש פה עוד הרבה שירים בוטים, חזקים, מצחיקים וכואבים, אבל זאת תהיה טעות לפטור את הקליק כחבורה של מטיפנים. הקליק תמיד היתה להקה ששילבה בין חריפות טקסטואלית לפופ מתוחכם. המזל הגדול של השנינות של דני דותן, הוא שלידו עומד גאון פופ שהוא אלי אברמוב. מי שהפיק למשל לדנה אינטרנשיונל שירים כמו "לאב בוי", תפר לדותן לחני פאנק וסקא קליטים ומדויקים, ויקום מי שלא יזמזם מיד תוך האזנות ספורות את "בין הקברים לפרברים" או "מזויפים". בעיקר, יש כאן עבודת סאונד מוקפדת לעילא, שמאפשרת להכל להישמע מצוין. לא דבר של מה בכך כשמדובר בהפקת פאנק. דוגמה נוספת לאיכות המוזיקלית באלבום היא השיר הלא-פוליטי באלבום, "סוף המסע", המנון רוק מרגש בפני עצמו, שמזכיר שאחרי הכל, מדובר באמנים מבוגרים, שאיבדו חבר ללהקה ולדרך, שחייבים להאמין שעוד יש להם מה להגיד ומה לשיר, שעושים מוזיקה כאילו סוף המסע שלהם יכול לבוא בכל רגע, כאילו כל תקליט הוא האחרון וכל הופעה יכולה להיות האחרונה. בסצנה מתוקנת, גם להקת רוק צעירה צריכה לנגן ככה.
"סוף המסע" ועוד כמה שירים באלבום הזה ליוו את הדוקו המצוין "הקליק האחרון" שליווה את נסיונותיו החוזרים של דותן להחיות את הקליק ולהוביל מהפכת פאנק, רעיונות שנתקלו מצד אחד בפרידה העצובה מהמתופף האגדי והסרטן שניצח אותו, ומצד שני בחוסר אמון ואפילו בעצבנות מצד חבריו ללהקה, הריאליים וגם המתונים יותר. אבל דותן יכול לחייך בניצחון: ההימור המוזר הזה, היריקה בפרצופו של הממסד הרקוב, בית הספר שהקליק עושה לסצנת הרוק המשועממת מעצמה, וכל זה כשהמוזיקה נשמעת נהדר - כל זה מוכיח שהוא צדק. הקליק היא היום הלהקה החשובה בישראל, ולעומת קוריוזים אחרים של להקות שמתאחדות ומתקשות לשחזר את רגעי הקסם, "אני לא בפסקול" הוא פרק מפואר בהיסטוריה מפוארת של להקה גדולה.
אהוד בנאי - "אש קטנה" + "זה הפסקול"
לפני הכל, אקדים ואומר שקשה לי עם אהוד בנאי כבר תקופה ארוכה. אמן כל כך חשוב ונערץ שהיה אמיץ מספיק כבר לפני כמעט 30 שנים כדי לדבר על סוגיות תרבותיות וחברתיות כואבות, כמעט ולא נגע בהן יותר אחר כך. נושא מרגיז אחר הוא חברותו במועדון מצומצם של אמנים שהוציאו משך רוב הקריירה שלהם יותר ריליסים מיוחדים, אלבומי הופעה ואוספים מאשר חומר מקורי. בנאי הוא אחד המוזיקאים היחידים בישראל שזכו למעמד תרבותי של מורה רוחני, משורר רוק אמיתי בעל חכמת חיים. מיעוט השירים המקוריים שהוציא בעשור וחצי האחרונים, ובתוך המיעוט הזה המינון הנמוך של השירים החברתיים, הם בבחינת אכזבה חוזרת למי שראה בו בוב דילן משלנו. "אש קטנה" + "זה הפסקול" שיצאו יחדיו עכשיו הם לכאורה עוד מאותו התסכול - אלבום שכמעט כולו אינסטרומנטלי (עם שני שירים ממש) ואוסף נעימות שכתב בנאי לסרטים ישראלים. בכל זאת, יש לי בעיקר מילים טובות על שני אלה. כשאין מילים מדובר בעניין של אופק אחר.
דווקא בפני עצמם אין באלבומים בשורה יוצאת דופן. "אש קטנה" הוא אולי הפרויקט הכי מינימליסטי שעשה בנאי מעולם. האמן והגיטרה האקוסטית נטו בלי אף אחד שמפריע מסביב. אפילו הטקסטים הבודדים הם לא של בנאי, אלא של משה קורן ואברהם סוצקובר. הגיטרה של בנאי לא מנסרת שום דבר, אבל היא מהדהדת. ספק אם יש אדם שהצליח לאורך הקריירה שלו ליצור פסקול נאמן יותר של התבודדות בטבע מאשר אהוד בנאי, ו"אש קטנה" הוא עוד חוליה יפה בשרשרת הזאת. זה באמת אלבום שצריך להקשיב לו מחוץ לבית, אולי גם מחוץ לנסיעה. הוא לא מדבר, לא מעיד על עצמו כמעט, אבל הוא מעורר מחשבות. במובן הזה, אלה נעימות שמגשימות את המטרה שלה נכתבו, גם אם הן לא אומרות בעצמן משהו חדש.
"זה הפסקול" הוא כבר סיפור אחר, למרות שגם הוא אינסטרומנטלי כמעט לגמרי. אבל האופי שלו אחר - זה אופי עירוני, מרחב שלתוכו ממוזגות תרבויות ישראליות שונות. הדוגמה הבולטת ביותר היא הקטעים מ"מסעות ג'יימס בארץ הקודש", הסרט המטלטל שמגולל את סיפורו של צליין שמשועבד בעל כורחו כעובד זר הנתון לחסדיהם של סוחרי עבדים מודרניים ומפוקפקים, והכל בחצר האחורית שלנו. גם כאן, לא מדובר ביצירות שמדובבות את עצמן או עומדות בפני עצמן. קשה יהיה לתאר את ההאזנה להן עבור מי שלא ראה את הסרטים שלהם הולחנו. העניין כאן הוא אחר: הקטעים הללו, שמלחימים רוק ומזרחית, מוזיקה אתיופית ופולק, הם הלב של המורשת ההומניסטית של בנאי כמוזיקאי. מה שחסר לי במילים שאולי אבדו ואולי נשארו במגירה ואולי נזנחו על ידי אדם שלא רוצה להיות מגויס, מופיע לפרקים במנגינות שהוא כותב, מוזיקה של אדם שמחויב לאנשים ולצלילים ולאדמה שסביבו. אנחנו רגילים לראות בבנאי אדם שנשקו העיקר הוא מילים, אבל צריך לקחת בחשבון שהתרומה שלו לצליל הישראלי בשילובים בין מזרח ומערב לא פחות חשובה. בכל זאת, לא הפסקתי לכעוס עליו לגמרי עדיין.
וגם:
תחת השם "Noisey" הופיעו בשנים האחרונות כמה סדרות דוקומנטריות על סצנות מוזיקליות ברחבי העולם. במסגרת הזאת, מייק סקינר, הלא הוא הראפר האנגלי "דה סטריטס", ביים וערך סדרת רשת על סצנת ההיפ הופ הישראלית והפלסטינית, בשם "Noisey Israel Palestine", תוך ניסיון לנסות להבין איך הפוליטיקה והחברה מעצבת את הסצנות המוזיקליות האלה. תאמר נאפר, בן בלקוואל, רבל סאן וסאבלימינל הם רק חלק מהמוזיקאים שהתראיינו לסדרה שתעלה בקרוב. זה המקום לציין שסרטים בסגנון הזה נעשו כבר בישראל בנושאים האלה, וספציפית הסרט "ערוצים של זעם", שחוגג כבר עשור, הפגיש בין הנראטיבים של תאמר נאפר וסאבלימינל. הנה הטריילר למתעניינים: