מקובל לראות במותו של קורט קוביין את אחת הטרגדיות הגדולות של הרוק. מעריצים רבים בכו ועדיין מבכים את לכתו של אחד ממשוררי הרוק הגדולים, אולי האחרון שבהם. מותו של קוביין היה ללא ספק טרגדיה ברמה האישית שיצרה מיתוס סביבו וסביב להקתו, מיתוס שהועצם השנה עם צאת הסרט הדוקומנטרי שניסה לתת תשובות לדמותו האניגמטית. אבל לא התכנסנו כאן היום כדי לקונן על המתים אלא כדי לחגוג את החיים. וספק אם יש מישהו שידע לחגוג את החיים - ביחס לקוביין, אבל לא רק - מאשר מי שהיה המתופף שלו בשני אלבומיה הגדולים של נירוונה, דייב גרוהל. כדרכן של אגדות דווקא הטרגדיה הגדולה הניבה את אחד הסיפורים היפים והאופטימיים בתולדות המוזיקה המודרנית.
אמנם אין טעם לשחק ב"מה היה קורה אם", אבל סביר להניח שגם אם קוביין היה בוחר לעמוד במילתו לגבי האקדח ההוא ונירוונה היתה חיה באושר ועושר עד עצם היום הזה, גרוהל היה מוצא איזושהי דרך לבוא לכדי ביטוי יצירתי. היום זה נראה הגיוני ומתבקש, כאילו מדובר במרכיב בלתי נפרד מהאישיות שלו. אבל כמובן שאישיות מעוצבת על ידי אירועים. קרה מה שקרה, נירוונה נגדעה בטרם עת ולא מן הנמנע שבדיוק בגלל רצף האירועים הזה יצא השבוע לפני 20 שנה אלבומה הראשון של מי שהפכה לימים לאחת הלהקות המצליחות בעולם - פו פייטרס.
פו פייטרס הגיעה לאן שהגיעה בזכות שתי החלטות אמיצות שעשה גרוהל בתחילת הדרך. הראשונה היתה הבחירה שלא להמשיך לנגן עם בסיסט נירוונה קריסט נובוסליץ', על אף שהשניים נשארו חברים והודו שנגינה ביחד היתה טבעית עבורם. הם הבינו שהדרך היחידה להמשיך לפעול ללא צל כבד מעליהם ומבלי לעמוד תחת לחץ ציפיות בלתי אפשרי היתה לקבור את השם נירוונה יחד עם קוביין. גרוהל היה עד כדי כך צנוע/חסר ביטחון/עם הרגליים על הקרקע שלמרות שהדמו שהקליט היה כולו הוא, בכל זאת בחר להפיץ אותו תחת השם הבדוי "פו פייטרס" כדי להימנע מזיהוי והשוואות מיותרות. זה לא שהוא התכחש למוזיקה שלו או ליתרונות הגדולים שיש לו בזכות המוניטין והקשרים שלו בתעשייה, הוא פשוט הבין את כוחו ההרסני של דימוי וידע איך להשתמש בו כדי לגדול ולא לקרוס. הוא הבין שכדי לברוא את היצירה שלו ואת עצמו מחדש הוא צריך לא רק "לא להיות נירוונה", אלא גם "לא להיות דייב גרוהל".
וזה מוביל אותנו להחלטה האמיצה השנייה, כי נכון ל-1995, דייב גרוהל, לפני שהפך ליוצר בעל מוניטין, היה בעיקר מתופף ענק. מוזיקאים רבים מוצאים את עצמם עומדים בפני הדילמה הבאה: האם כדאי להם להשקיע את זמנם ומרצם בקריירה של יצירה עצמאית או להתמיד כנגנים מלווים עבור מוזיקאים אחרים. צד אחד עשוי להביא עמו תהילה, בעוד הצד השני בדרך כלל מבטיח ביטחון. עכשיו תארו לעצמכם שאתם מקבלים הצעה להצטרף לאחד ההרכבים שאתם הכי אוהבים והכי השפיעו עליכם, הצעה שגם מבטיחה לכם עבודה קבועה ומסודרת בשורה הראשונה של תעשיית המוזיקה? גרוהל, אז מתופף מובטל, קיבל בדיוק הצעה כזו כשהוזמן להצטרף לסיבוב ההופעות של טום פטי וההארטברייקרס. והוא ויתר עליה, לא בלב שלם, בשביל לרדוף אחרי תחושת בטן.
אז גרוהל חכם, וגרוהל אמיץ, ולאחרונה גרוהל הוכתר גם כמלך תואר שהודבק לו בצדק כשרק לפני חודש שבר רגל באמצע הופעה וחזר מיד להופיע. כן, בהחלט אפשר לקרוא בין השורות שאני אוהב את דייב גרוהל. אוהב אבל חייב לסייג: לא מעריץ. אוהב בגלל כל מה שנזכר לעיל, ובגלל שבכל פעם שנתקלתי בו בעשרים שנה האחרונות, בטלוויזיה או ברדיו, הוא עשה לי שמח. לא מעריץ כי היצירה שלו נוטה לעיתים לשבלוניות. יש לו יכולת לכתוב מפעם לפעם שירים מצוינים, אבל להקיף אותם בהרבה יותר שירים שהם דומים אך פחות מוצלחים. אחרי שזה נאמר צריך להודות בפה מלא: "פו פייטרס" הוא אלבום מושלם. למעט אולי "The Colour and the Shape" שבא אחריו, מדובר ביצירה הטובה ביותר של פו פייטרס, ובכל מקרה הטובה ביותר (והיחידה) שגרוהל הקליט לגמרי בעצמו.
האלבום נכתב והוקלט כמופע של איש אחד. הנגן האורח היחיד באלבום הוא גרג דולי (אפגן וויגס) שניגן גיטרה ב-"X-Static" וגם זה רק כי במקרה הגיע לאולפן. פו פייטרס הוקמה כלהקה רק אחרי שגרוהל כבר הקליט את האלבום וחיפש נגנים להופיע איתו. במקור מדובר ביצירה אישית, התפרצות של תשוקה וכישרון שרק נגן שבמשך שנים חש מאוים מכישרונו של מוזיקאי אחר, וסוף סוף ניתנה לו הזדמנות להתבטא, יכול לספק. פו פייטרס הראשון עבור גרוהל הוא כמו "All Things Must Pass" לג'ורג' האריסון. "אני לא חייב לך שום דבר", צועק גרוהל ב-"I'll Stick Around" וסוגר את השיר במשפט שהוא בו זמנית גם אצבע משולשת לעולם וגם מנטרה לשיפור עצמי: "אני אשאר ואלמד מכל מה שיצא מזה".
באלבום יש את כל מרכיבי הכישרון והאישיות שלמדנו להכיר בגרוהל. אלו שבידלו אותו מאבותיו המוזיקליים, כמו שכפולי הקול שהקליט כי לא היה בטוח ביכולת השירה שלו, והוסיפו לאלבום גוון שוגייזי-פסיכדלי שלקח אותו צעד הצדה מהגראנג'. ואלו שהפכו אותו לממשיך ישיר שלהם: בכל האלבום ובמיוחד בסינגלים "This is a Call" ו-"I'll Stick Around" יש מלודיות פופ עטופות בדיסטורשנים מאסיביים שנשמעות כמו השפעה ישירה של נירוונה. מבחינה טקסטואלית ומוזיקלית אפשר היה בקלות מאוד לטעות ולחשוב ש"Alone + Easy Target" הוא שיר של קוביין. הוא לא נופל בהשוואה. "Floaty" כבר ממצב את גרוהל בליגה משלו ומציג ניצנים של אותה המנוניות בומבסטית שהינדס לכדי שלמות בלהיטים מאוחרים יותר כמו "Best of You" ו-"My Hero". האלבום נפתח באקורד המאז'ורי של "This is a Call" אבל מסתיים בנימה כבדה עם "Exhausted" - תצוגת תכלית של המנעד הגרוהלי שלמדנו מאז להכיר ולאהוב.
והיה כמובן עוד שיר קטן, "Big Me", עם קליפ בלתי נשכח שכולו פרודיה על הפרסומת האיקונית מהניינטיז של מנטוס. שיר שלימד אותנו לאהוב את גרוהל בעיקר עם צמות וחשף משהו שהיה חסר בסצנת הגראנג' והרוק האלטרנטיבי האמריקאי באותן שנים - חוש הומור. גם בזכות התכונה המרעננת הזו, היכולת להיות רציני בלי לקחת את עצמו ברצינות, הפך גרוהל לאייקון של דור שלם. דור שלא בהכרח גדל על נירוונה, או הכיר רק מסיפורים, או הכיר אבל תכל'ס לא היה לו אכפת. כי עם מיתוסים מתים לא רוקדים פוגו בפסטיבלים.
אחר כך באו פאט סמיר, נייט מנדל וטיילור הוקינס. אחר כך בא השיר "Everlong", האלבום "The Colour and the Shape", הקליפ ל-"Learn To Fly", הסרט "Back and Forth", הסדרה "Sonic Highways". אחר כך באו פרסי הגראמי וסיבובי ההופעות באצטדיונים. אחר כך שמענו וראינו את גרוהל עם קווינס אוף דה סטון אייג', פול מקרטני, הפרודיג'י, Them Crooked Vultures ו-Tenacious D ולא כנגן ליווי אלא כאורח של כבוד. כל זה בא אחר כך, בשני עשורים של קריירה מופלאה. אבל ב-1995 היה רק אלבום קטן ורועש, שהוקלט בשישה ימים על ידי מתופף אחד שנכנס לאולפן וחיפש את עצמו. ממה שהוא גילה שם אנחנו נהנים עד היום.