העלילה של "נשיא על הכוונת" נראית כאילו נתפרה במיוחד לכבוד ה-4 ביולי, משהו שאפשר להקרין על מסך ענק בזמן זלילת נקניקיות. סמואל ל. ג'קסון, הבאד-אס הכי אמריקאי בעולם, מגלם את נשיא ארצות הברית של אמריקה, שטס לו באייר פורס 1, המטוס הכי אמריקאי בעולם, כשלפתע הפרנויה הכי אמריקאית בעולם טרוריסטים ארורים מרימה ראש, והם מפילים את המטוס האמריקאי ויוצאים למצוד אחרי הנשיא, באופן הכי אמריקאי בעולם: עלילת סרט אקשן עתיר פיצוצים. אין דבר יותר אמריקאי מזה. העניין הוא שזה בכלל סרט תוצרת פינלנד.
הסרט לא רק מתרחש בהררי פינלנד (היפהפיים, אגב), אלא גם הופק בפינלנד על ידי במאי פיני. סמואל ל. ג'קסון נמצא שם כנראה משום שסמואל ל. ג'קסון מעולם לא אמר "לא" לאף הצעה לסרט, ולא משנה מאיזו יבשת היא מגיעה. החוצפה של הסרט הזה היא לא רק הניסיון לעשות סרט כאילו-הוליוודי סרטים כאלה נוצרים מדי פעם במדינות רבות, לפעמים זה אפילו לא לגמרי נופל על הפרצוף אלא לעשות סרט יותר אמריקאי מאמריקאי. לא סתם אקשן עם יריות ופיצוצים, אלא אקשן עם יריות ופיצוצים ואייר פורס 1 וסמואל ל. מאדרפאקינג ג'קסון. וזה מצליח.
הסרט מתחיל עם אוסאקרי, נער בן 13, שעומד בפני טקס התבגרות. מתברר שבעוד שאצלנו האתגר הגדול ביותר שמולו מתמודדים ילדי בר-מצווה הוא דקלום פסוקים והתחמקות מסוכריות מעופפות, בכפרו של אוסקארי המנהג הוא לשלוח את הילד, חמוש בטרקטורון ובחץ וקשת, אל לב היער הפראי. שם ישהה למשך יממה, ויחזור עם ציד כלשהו. צבי זה סבבה, אבל הכי טוב זה לחזור עם דוב. אוסקארי הוא בסטנדרטים הנוקשים האלה קצת חננה. צייד גדול הוא לא, הוא אפילו לא מצליח למתוח קשת כמו שצריך. ובכל זאת הוא יוצא אל היער, וכמה רגעים לאחר מכן נופל עליו אייר פורס 1. במקום דוב, הוא מוצא נשיא, ואחריו חבורה של טרוריסטים שמנסים לצוד אותו. האיש החזק בעולם תלוי בהגנתו של ילד מחופש לבר כוכבא.
זה נשמע טיפשי למדי - וזה באמת כזה: הסרט מלא בהיגיון העקום של סרטי אקשן, הינצלויות-ברגע-האחרון בלתי סבירות, נאומים חוצבי להבות ופירוטכניקה מופרכת. וזה גם די כיף. הבמאי ילמרי הלנדר הצליח להכניס לסרט כמה רגעי אקשן מגניבים ממש, והאפקטים הויזואליים לא נופלים מאלה של רוב הסרטים ההוליוודיים. את הפיניות של הסרט אפשר להרגיש בכך שכשאנשים פיניים משוחחים זה עם זה, הם מדברים בשפה המקומית, ולא באנגלית עם מבטא רוסי.
בסטנדרטים של סרטי אקשן, "נשיא על הכוונת" הוא "קטן" יחסית. אולי מוזר לומר את זה על סרט עם כל כך הרבה התרסקויות, מסוקים ופיצוצים, אבל תראו את התחרות: בשנים האחרונות, סרטי אקשן הוליוודיים הפכו למפלצות. כל סרט חייב להימשך מינימום שעתיים ולכלול תשעה סיקוונסים של אקשן וחמישה טוויסטים, בתלת-ממד. וכמובן, כל סרט גם צריך להתייחס לעצמו בכובד ראש כאילו גורל העולם החופשי באמת מוטל כאן על הכף. "נשיא על הכוונת" נמשך לא יותר משעה וחצי, והוא לא רציני מדי. ודווקא הצמצום היחסי הזה הופך אותו לכיפי. הוא נגמר לפני שהוא מספיק לחזור על עצמו. זה לא "האירוע הקולנועי הגדול של השנה!!!!1" וגם לא מתיימר להיות כזה, זאת יומית מהנה שאפשר יהיה לתפוס גם בטלוויזיה.