פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      עיניים גדולות 29: מחווה לאורי קליין

      לקראת הענקת אות הוקרה למבקר הוותיק אורי קליין בפסטיבל הקולנוע ירושלים, מסבירים איתן גרין, איריס מור ונדב לפיד למה אין ראוי ממנו לקבל את הפרס

      פרסי מפעל חיים קולנועיים מוענקים בדרך כלל לבמאים ולכוכבים. לפעמים מקבלים אותם גם מפיקים ולעתים רחוקות הם הולכים לצלמים, מעצבי תפאורה וכיוצא בכך. רק במקרים נדירים עד מאוד, הכבוד נופל בחלקם של מבקרים, אבל המאורע החריג הזה יקרה מחר (חמישי) בטקס הפתיחה של פסטיבל הקולנוע הירושלמי, עת יזכה אורי קליין באות הוקרה.

      זו לא הפעם הראשונה שקליין קובע כאן תקדים כזה. בעשור הקודם זכה גם בפרס סוקולוב, אף שהעיטור היוקרתי בעולם העיתונאות הישראלי כמעט אף פעם לא מוענק למבקרי קולנוע או למבקרי תרבות בכלל.

      איש לא התרעם אז, כשם שאף אחד לא מופתע כיום מכך שדווקא הוא נבחר בידי הפסטיבל הירושלמי. קליין מפרסם ביקורות מאז סוף שנות השבעים, בתחילה ב"דבר" ומ-1987 ב"הארץ", וכבר שנים יש הסכמה כמעט כללית סביב האיכות של עבודתו והמרכזיות של מעמדו בתעשייה המקומית.

      מי שמעורה בה מבין עד כמה היוצרים, היחצנים, המפיקים וכיוצא בכך מייחסים לו חשיבות, אך גם מי שנמצאים מחוץ לה היו עדים לכך. ההדים להם זכו הריאיון שלו עם יוסף סידר, הביקורת שלו על "לצוד פילים" של רשף לוי ולאחרונה גם הטקסט פרי עטו על "סיפור על אהבה" וחושך של נטלי פורטמן, הוכיחו שוב את המשקל שלו. קל כמובן להתמקד בקטילות שכתב ובסקנדלים, אבל צריך גם לציין שהאימפקט של המבקר עובד אף בכיוון ההפוך - התייחסות חיובית של קליין כמעט תמיד מועילה. במקרה הטוב, תגביר את קצב מכירות הכרטיסים לסרט. במקרה הרע, סתם תגרום לבמאי מקומי ללכת לישון עם חיוך.

      אורי קליין (יח"צ)
      מר קולנוע. אורי קליין (צילום: יח"צ)

      המעמד של קליין נבנה הודות לכמה גורמים. קודם כל, כמובן, האיכות הטהורה של כתיבתו, שהיא רהוטה, מושחזת, נהירה ומהנה גם בלי קשר לידע העצום שלו באמנות הקולנוע ולהבנתו אותה. נוספים לכך, כמובן, הוותק והבמה הרחבה שתמיד קיבל בעיתונו, בו הוא מפרסם לפחות כמה טקסטים מדי שבוע, ובהם שני מדורים - כולל מדור הקאלט "סרטי השבוע בטלוויזיה".

      אך יש גם שתי סיבות חשובות יותר. הראשונה - ההגינות שלו. אנשים כל כך מתעצבנים מביקורות קטלניות של קליין, כי הם יודעים שפיו ולבו שווים. הוא לא מחובר לאף קליקה, ואין לו פעילויות חוץ-עיתונאיות שעלולות להטות את שיקול דעתו וגם לא דעות קדומות כלשהן. יש מבקרים שאפשר להאשים אותם בכל מיני אינטרסים או קיבעונות. במקרה שלו, בין אם הסרט היה לדובשו או לעוקצו, לא נותר אלא להשלים עם כך שזו דעתו.

      דבר שני וחריג עוד יותר: גם אחרי כל השנים הללו, גם אחרי כל מה שעבר על עולם העיתונות במהלכן וגם אחרי כל החצץ שעולם הקולנוע המודרני האכיל אותו, קליין לא איבד את התשוקה - לא את התשוקה לכתיבה ולא את התשוקה למסך הגדול. בשנה הבאה יהיה בן שבעים, אך ראייתו חדה וכתיבתו רעננה כשל עכבר סינמטקים שזה עתה יצא לחרוש את האולמות בחופש הגדול.

      קטונתי מלהרחיב עליו עוד ולכן פניתי לשלושה שמכירים אותו היטב - הבמאי והמרצה איתן גרין, שהכיר אותו עוד על ספסלי החוג לקולנוע; איריס מור, כיום מנהלת אגף תרבות ואמנויות בעיריית תל אביב-יפו, שערכה אותו ב"גלריה" בין 1994 ל-2008; ונדב לפיד, אותו קליין מחשיב כאחד מטובי הקולנוענים המקומיים בדורנו.

      נותר רק לקוות כי בהמשך לקבלת אות ההוקרה, יקיים קליין את הבטחתו ויפרסם כבר את האסופה המיוחלת של כתביו לאורך השנים. לחייך אורי, ולחיי אהבת הקולנוע.

      שניים לדרך - איתן גרין על אורי קליין

      ב"שניים לדרך" של סטנלי דונן, במאי שאורי אוהב במיוחד, נקלע הגיבור בגילומו של אלברט פיני למלון דרכים קטן ופוגש בו חבורת נערות נלהבות. הוא חביב אליהן, מתיידד איתן ואף קובע לצאת עם כולן למחרת בבוקר לטיול. בבוקר, הוא מגלה שכמעט כל הבנות חלו והיחידות שנשארו בריאות הן כוכבת הסרט בגילומה של אודרי הפבורן, ועוד נערה. ברגע האחרון גם נערה נוספת זו חשה ברע, ופיני יוצא למסע עם הפבורן. את הצעירה שכמעט יצאה גם היא אתו לדרך מגלמת שחקנית מתחילה בשם ז'קלין ביסט, שנאלצה להישאר באכסניה בה מתחיל הסיפור.

      פרנסואה טריפו, שגם אהב את "שניים לדרך", סיפר שקיווה, לאחר שראה את הסרט מספר פעמים, שלפחות פעם אחת תהיה זו אודרי הפבורן שתחלה ברגע האחרון, ואלברט פיני ייצא לדרך עם ז'קלין ביסט.

      כיוון שעניין זה לא הסתייע, ליהק טריפו עצמו את ז'קלין ביסט לתפקיד ראשי בסרטו "לילה אמריקאי". מה שהיה בלתי אפשרי הפך אפשרי.

      סיפור זה עולה בזיכרוני משום מה, כשאני חושב על אורי ועל חברותנו רבת השנים, על פרקי החיים שעברנו ועל השיחות בינינו שעסקו בחיים שאנו חיים זה לצד זה, וכמובן על קולנוע, וכך ייתכן שאני קראתי או שמעתי סיפור זה באיזה מקום וסיפרתי עליו לאורי או שהוא סיפר לי.

      אני מכיר את אורי למעלה מארבעים שנים. כשנפגשנו, בשנה בה הוקם החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, לא הייתי אני במאי ולא היה הוא מבקר אלא היינו שני אוהבי קולנוע שהעבירו את חייהם בצפייה נלהבת בסרטים ועוצבו ברוח מאמרי כתב העת הצרפתי "מחברות הקולנוע" (קאייה דה סינמה) וסרטי הגל החדש. שני אנשים צעירים שנפגשו בשל אהבתם לקולנוע והתיידדו כפי שמתיידדים אנשים המגלים טעם דומה ורגישות לאותן רגישויות, בסרטים כמו גם בבני אדם. מאז אנו חברים קרובים מאוד.

      שניים לדרך (יח"צ)
      סרט שאורי קליין אוהב במיוחד. מתוך "שניים לדרך" (צילום: יח"צ)

      היום אורי מבקר. עדיין נלהב וסקרן. רהוט, עשיר בידע ונאמן לטעמו ולרגישויותיו. למרות היכרותנו רבת השנים, הוא עדיין מפתיע אותי לא פעם בביקורותיו, בדעותיו ובפתיחותו אל החדש ואל הייחודי.

      אורי מעולם לא קרא תסריט שלי לפני שביימתי אותו ומעולם לא ראה סרט שלי בשלבי העריכה. הוא תמיד ראה את סרטיי רק כשהם מוכנים לגמרי, בהקרנות בכורה או בהקרנות למבקרים.

      אבל כשמגיע המועד ואני יודע שאורי עומד לראות סרט שלי, בדרך כלל לקראת יציאתו להקרנות מסחריות, אני מתרגש. משום שאנחנו חברים כל כך קרובים, אני חושש שמא יבייש סרטי אותו. שמא יצטמרר אל כיסאו ויליט את עיניו מפני המתרחש על המסך. אני חושש וירא את דעתו לא כבמאי המחכה לדבר המבקר, אלא כבן משפחה שהנה זה העז ופרש בפני אחיו את יצירתו ובה דברים שלא סיפר מעולם.

      מכאן, ברורה לגמרי רגישותי המיוחדת לאורי והיא מעצימה עד מאוד את שמחתי על שזכה וקבל עכשיו אות הוקרה זה מטעם פסטיבל ירושלים על תרומתו המיוחדת לאמנות הקולנוע, למרות שלתחושתי – לי הוא תרם הרבה יותר.

      שלם גדול מסכום חלקיו - איריס מור על אורי קליין

      ההיכרות שלי עם אורי קליין החלה שנים לפני שנפגשנו. זו היתה היכרות קלאסית של קוראת וכותב: יחסי אמון שנרקמו בין חובבת סרטים ומבקר. סוג של התאהבות באדם עם השקפת עולם, מבט ייחודי על סרטים, ידע; מעין חבר שיודעים שגם אם לא מסכימים עם דעתו על סרט מסוים, יש עם מי להתווכח.

      כעורכת תרבות בעיתון "חדשות" ז"ל ניסיתי "לגנוב" את אורי קליין מעיתון "הארץ" ולהעבירו ל"חדשות". למזלו, ואחר כך התברר שגם למזלי, נכשלתי בכך. כשערכתי את "גלריה" ב"הארץ" פגשתי את אורי בפעם הראשונה. גיליתי שהוא אכן הרבה יותר ממבקר: אדם בעל ידע נרחב בתחומים רבים, סקרנות בלתי נלאית, השקפת עולם ויכולת מופלאה להבין סרטים ולראות אותם בזווית המקצועית-קולנועית, ובו בזמן להבחין איך הם משתלבים בקונטקסט התרבותי הרחב.

      בשנים האחרונות, לצערי, יש פחות ופחות מבקרים מקצועיים שזה עיסוקם המרכזי. כשאין כסף להעסיק מבקרים במשרה מלאה, יש דעות. דעות אינן ביקורת, הן משהו אחר. אורי קליין הוא חלק ממסורת של מבקרי סרטים גדולים, כמו ג'יימס אגי, אנדרו סאריס, פאולין קייל ואחרים, שעיון בכתביהם מגלה תמיד שלם שהוא גדול הרבה יותר מסך חלקיו.

      בסופו של דבר, קוראים בוחרים את המבקרים "שלהם", כאלה שמשקפים את מה שהם מחפשים בקולנוע, בתיאטרון, במחול או בכל תחום תרבות אחר; הוגי דעות שמרחיבים את המעטפת, שחושפים עבורם רבדים ביצירה שהם לא ראו, שלוקחים אותם איתם למסע לימודי. כאלה שגם כשלא מסכימים איתם, לומדים מהם. אורי קליין הוא מבקר כזה.

      המבקר כגיבור - נדב לפיד על אורי קליין

      טבעי למבקר לכתוב על במאי ומוזר לבמאי לכתוב על מבקר. ובוודאי על מבקר שמכיר את ההורים שלי ושפגשתי עוד כילד.

      לפני כמה חודשים הזמין אותי פורום המבקרים להשתתף בפאנל. "יחסי במאים-מבקרים: טינה בלתי נמנעת" היתה הכותרת, או משהו כזה. הרגשתי שגם המבקרים בעצמם, לפחות הדור החדש שלהם, כמו לא מעט קבוצות חברתיות אחרות, מפנימים איזו נידחות שנגזרה עליהם; כאילו הוגלו בצדק מן המעיין המתגבר שהפך בשנים האחרונות, כך לפחות מספרים, הקולנוע הישראלי.

      זה כמובן די מובן. בלי להיות סוציולוג או היסטוריון של הקולנוע הישראלי, רק כמי שעבר את מסלול הגידול הקלאסי שלו, ללמוד בבית ספר לקולנוע-לביים סרטים קצרים-ואז ארוכים-ללמד בבית ספר לקולנוע, די ברור שהקולנוע הזה גידל ומגדל במאים, אבל נטועה בו ספקנות לגלגנית כמעט ביחס לדיון וביקורת; לגלוג על מי שמדבר יותר מדי במקום לעשות, על מי שמקליד או רושם ולא מתעסק במשאיות או בברזלים, או בסערות הנפש של שחקנים, כאילו סרט קולנוע זו עבודת פחחות או סדנת פסיכודרמה ואין הרבה מה לומר עליו מעבר ל"כשזה זה, אז זה זה".

      על מה לדעתך במאים בעולם משוחחים כשהם נתקלים זה בזה, שאלו לא פעם בבית הספר, על תאוריות? חלילה. על הדולי הזה ועל הקריין ההוא, על מסילות ועל מנופים. והנה כשהתחלתי להסתובב בעולם בעצמי ולפגוש אותם במאים גיליתי שבניגוד לשמועות, הסקרנות שלהם ביחס לאורך המסילה די מוגבלת. לעומת זאת, חלקם דווקא נלהב לשוחח על מגוון המשמעויות הסגנוניות, האסתטיות והאידיאולוגיות שעולות משוט/סצנה/סרט - מילים במקום ברזלים.

      למבקר, לא פחות מלבמאי, יש דרמה משלו. יש לו רומנטיקה. הוא האיש הבודד, יושב באמצע הלילה נניח, בשעה שבמאים ישנים, מול הפנקס או האייפד, לוגם וויסקי או מים, עם מוזיקה שמתסיסה את המוח או בשקט מוחלט. מחר כל שרשם או הקליד יתפרסם בעיתון או בלוג, ורבים או מעטים ואולי למרבה הצער רבים שמתמעטים עם הזמן, יהנהנו או יתנגחו בו.

      המבקר בתור הילד עם האצבע בסכר, זה שחוסם באצבעו את השטפון, בין אם השטפון הזה הוא התפעמות ההמון מהבנאלי, בין אם השטפון הוא נחשול יחסי ציבור שקורא לבינוני מפואר, או דעתם המשובשת של עמיתיו, המבקרים, שהתמכרו כולם לזיוף - רק האצבע שלו חוסמת.

      המבקר כגיבור, צועד אחרי האמת שלו, כמו קאובוי במערבון שמפנה גבו לעיירה.

      המבקר שחייו קשים. לעתים נגזר עליו לעמוד כמו הנביאים הקדומים מול זעמו של ההמון לאחר שניתץ את האלילים הכוזבים שלהם.

      אורי קליין מקבל את פרס סוקולוב לשנת 2007 (יח"צ , Assaf Shilo / Israel Sun photo, עירית ת"א-יפו)
      קאובוי ונביא. אורי קליין מקבל את פרס סוקולוב ב-2007 (צילום: Assaf Shilo / Israel Sun photo, עירית ת"א-יפו)

      מבקר שלטעמי, כמו במאי טוב, משלב בין אופקים רחבים ועולם גדוש ועשיר לתמימות. שמכיר את כל תולדות הקולנוע ועדיין מתפעל מול המסך כמו בפריים ראשון של האחים לומייר, כשרואים אדם עומד-יושב-אוכל מרק.

      המילים הנכתבות על הסרט הן חלק מהיופי שבו. המשך למילים ולתמונות שלו. עולם קולנועי ללא טקסטים הוא עולם שטוח, יבש, דל. הוא עולם שיש בו בעיקר מספרים וכסף. הוא ראיית החשבון של הקולנוע. בלי הטקסטים היפים עליהם, היו הופכים הסרטים היפים ליפים פחות.

      לכן, ההחלטה להעניק בפסטיבל הגדול של הקולנוע הישראלי את הפרס למבקר קולנוע ישראלי, היא החלטה נהדרת. היא אומרת: מבקר הקולנוע הישראלי הוא שותף בקולנוע הישראלי. שותף ביום-יום שלו וברגעים הראוותניים שלו. מבקר הקולנוע הישראלי כגיבור קולנוע ישראלי, עומד כיאות לגיבור על במה ופנס מאיר אותו.

      נדמה לי שאיש לא יחלוק על כך שאורי קלין הוא מועמד מוצדק וראוי להיות המבקר הזה. מסיבות רבות. אחת מהן: אהבתו המתמשכת ורבת השנים לקולנוע. אפשר לעבוד שנים ארוכות בכל עבודה, גם כמבקר קולנוע. נדיר וקשה יותר לשמר אהבה במשך שנים. מה שאיפשר לו, כך נראה לי, לשמר את אהבתו מפגעי הזמן - זו הסקרנות; הסקרנות המתמדת לחדש, לאחר; הסקרנות לגלות את הסרט שממש עוד רגע מתחיל.