עשור להשוות

וואלה! תרבות מסכמת עשור עברי

יותר מהערות שוליים: 25 הסרטים הישראלים הגדולים של העשור

דרמות על חרדיות וקומדיות על פלסטינים, סרטים עלילתיים ויצירות דוקומנטריות, להיטי ענק ופנינים שלא זכו להערכה ראויה - העשור עתיר הטלטלות שעבר על הקולנוע הישראלי מגיע לסיומו, וזה הזמן לבחור את 25 הסרטים המקומיים הגדולים שנעשו במסגרתו

קולנוע משקף את המקום בו הוא נעשה, אז רק מתבקש כי התעשייה הישראלית מתקרבת לסיום העשור הזה בפנים נפולות, עם הרבה אי-ודאות לקראת העתיד וטעם מר בפה. ובכל זאת, מותר לה לטפוח לעצמה על השכם: אם עוצרים ומסתכלים אחורה, מגלים שעשר השנים האחרונות לא היו רעות כל כך.

היו בהן, למשל, הישגים שלא נרשמו אפילו בעשור הקודם, שנחשב לתור הזהב של הקולנוע הישראלי: שלושה סרטים מכרו הרבה יותר מ-500 אלף כרטיסים, ואף דיגדגו את רף ה-600 אלף - "זוהי סדום", "מכתוב" ו"אפס ביחסי אנוש", וקצרה היריעה מלמנות את כל הלהיטים שלא הגיעו לרף האסטרונומי הזה, אבל בהחלט שברו קופות.

וגם בזירה הבינלאומית היתה לנו נחת: "מילים נרדפות" זכה בדוב הזהב, "פוקסטרוט" באריה הכסף, "הערת שוליים" התכבד בפרס התסריט בקאן והיה מועמד לאוסקר, כמו גם "חמש מצלמות שבורות", "למלא את החלל" קטף את פרס השחקנית בפסטיבל ונציה וגם כאן הרשימה עוד ארוכה.

על העושר ועל האיכות של הקולנוע הישראלי בשנה האחרונה תעיד העובדה שהיה קשה לסנן 25 סרטים בלבד לרשימה הזו. בסופו של דבר, אחרי הרבה שינויים ושכתובים, גובש המצעד. נתאפק מלפרט את השיקולים שהנחו אותו ולגלוש להתנצלויות, הסברים, תירוצים ורשימת מלאי של השמות שכמעט נכנסו פנימה ונדחקו ברגע האחרון - כי היא תהיה ארוכה יותר מהכתבה עצמה, שארוכה גם ככה. אם כך, נצלול הישר לתוך המצעד, ולכל הזיכרונות היפים שעולים בו.

אחד מרגעי השיא של העשור. נדב לפיד עם הדובון (צילום: אימג'בנק)

25. דימונה טוויסט. 2016. בימוי: מיכל אביעד

נפתח את המצעד עם סרט דוקו, כדי להפיל תכף ומיד את החומות הווירטואליות המפרידות בין סרטים עלילתיים ותיעודיים. אין סיבה להשאיר את התעשייה הדוקומנטרית המקומית בגיטאות, בטח לא אחרי העשור המפואר מבחינה אמנותית ומסחרית שעבר עליה.

מיכל אביעד היא בין היוצרות שמזגזגות בין שני סוגי העשייה, וגם סרטה העלילתי הטרי ופורץ הדרך "אישה עובדת" היה ראוי למקום במצעד. כמוהו, גם הדוקו "דימונה טוויסט" מעמיד במרכזו נשים, ומספר סיפור שטרם סופר - במקרה זה, של שבע נשים שעלו לארץ בשנות החמישים והשישים מצפון אפריקה, והתיישבו בעיר בה נקרא הסרט. דרכן, ממחישה היוצרת באופן חוויתי ואינטלקטואלי באותה מידה את כוחו החתרני של הריקוד ומפרקת את המיתולוגיה על שנותיה הראשונות של המדינה כדי לבנות אותה מנקודת מבט חדשה, המשמיעה את קולן של נשים מזרחיות כפי שלא נשמע קודם לכן על המסך הישראלי.

עוד בוואלה! NEWS

טוויסט וצעקה: "דימונה טוויסט" של מיכל אביעד הוא סרט שיהדהד עוד זמן רב

לכתבה המלאה
מתוך "דימונה טוויסט" (צילום: יח"צ)

24. "אנשים שהם לא אני". 2016. בימוי: הדס בן ארויה

תעשיית האינדי והפרינג' הישראלית הבטיחה רבות בתחילת העשור, אבל התפוגגה עם הזמן. "אנשים שהוא לא אני" הוא דוגמה נדירה לסרט עצמאי שהצליח לפרוץ את תקרת הזכוכית ולהפוך לתופעה תרבותית. התסריטאית-במאית-שחקנית הדס בן-ארויה השכילה לבטא בו את קולן של רבים ורבות, אולי אפילו של דור שלם, זכתה לתהודה בינלאומית והפכה מאלמונית לשם חם ומבוקש בתעשייה, כפי שיעיד פרס האופיר בו זכתה בשבוע שעבר על הופעתה ב"קצפת ודובדבנים" של גור בנטביץ'. סרטה העלילתי הארוך הראשון הוא התשובה הקולנועית הכי טובה שניתנה כאן בעשור האחרון לשאלה מה זה מילניאלס ולתהיה איך נראים בדידות וכמיהה.

עוד בוואלה! NEWS

דור הפוסטינור: ריאיון עם הדס בן ארויה, יוצרת "אנשים שהם לא אני"

לכתבה המלאה
מתוך "אנשים שהם לא אני" (צילום: יח"צ)

23. "המשגיחים". 2012. בימוי: מני יעיש

סרטו העלילתי הראשון של מני יעיש היה גם מן הסרטים המקומיים הראשונים שהתיכו בין ז'אנר האקשן לשאלות תיאולוגיות ופילוסופיות. הוא חשף את המיומנות של יוצרו, אחד מן הקולנוענים המקומיים הישראלים המוכשרים בדורנו, וגם את יכולותיו של כוכבו רועי אסף, שהפך לאחד השחקנים הבולטים של העשור. הסצינה בה הגיבור עומד על חוף הים, פונה לאלוהים ומתחנן ממנו לתשובה והכוונה, היא מן היפות, החשובות והמשמעותיות שנעשו כאן בשנים הללו.

מתוך "המשגיחים" (צילום: דניאל קמינסקי)

22. "היורד למעלה". 2015. בימוי: אלעד קידן

אם יש סרט אחד ברשימה שלא קשור לשום טרנד, תופעה או מגמה, הרי זה "היורד למעלה", סרטו העלילתי הראשון של אלעד קידן. מדובר בעוף מוזר - ונהדר - בשמי הקולנוע הישראלי, שכאילו לא שייך למקום ולזמן, לא לעשור האחרון ואולי גם לא לאף עשור אחר. אין ז'אנר, אין עלילה שאפשר לסכם במשפט אחד - מה שיש זה כוח המצאה מופלא, המוליד שיר הלל קסום לאנשים, לסיפורים, למה שאין ולמה שיכול להיות. המעשייה הזו גם מוציאה את המיטב מזירת התרחשותה, חיפה, וממחישה את היותה העיר הכי קולנועית בישראל.

עוד בוואלה! NEWS

ירידה לצורך עלייה: "היורד למעלה" הוא שיר הלל יפהפה לחיפה, לאנשים, לסיפורים

לכתבה המלאה
מתוך "היורד למעלה" (צילום: יח"צ)

21. ימים נוראים. 2019. בימוי: ירון זילברמן

אחרי שנים שבהן התעשייה המקומית הקפידה לברוח מנושאים פוליטיים, נפיצים ושנויים במחלוקת, "ימים נוראים" משך חזרה את החבל לכיוון אחר. הוא נאלץ לעשות זאת בלי תמיכת הקרנות ובהשקעה פרטית לחלוטין, מה שמעיד יותר מכל על רמת הצנזורה העצמית שאליה הגענו לאחרונה.

התעוזה השתלמה, והסרט הצליח לעסוק באירוע שעיצב את פני החברה המקומית בחצי היובל האחרון בצורה שפתחה דיון, שחצה כבר את גבולות מדורי הקולנוע והוכיח איזה כוח היה ונותר לאמנות הזו. המיקום הנמוך יחסית של "ימים נוראים" נובע בעיקר מן העובדה שלא התאפשר לנו לתפוס מרחק כדי להעריך אותו מפרספקטיבה של זמן. ייתכן שבדיעבד, הוא יהיה ראוי לשידרוג.

עוד בוואלה! NEWS

כדור בלב

לכתבה המלאה
מתוך "ימים נוראים" (צילום: יח"צ)

20. שרקייה. 2012. בימוי: עמי ליבנה

אחד מן הסרטים המקומיים הטובים של העשור ולבטח אחד הסרטים הישראלים הכי לא מוערכים דיו של עשר השנים האחרונות. אמנם הוא זכה בפסטיבל ירושלים והוקרן בפסטיבל ברלין, אך הגיעה לו הערכה גדולה יותר, ומרחק הזמן רק ממתיק את הזיכרון שלו.

הדרמה הזו מציגה את סיפורו של קאמל, מאבטח בדווי החי בכפר לא מוכר בין באר שבע ודימונה, בגילומו של עדנן אבו ואדי המצוין. הבמאי עמי ליבנה והתסריטאי גיא עופרן מיטיבים להשתמש בסיפורו כדי לתאר באיזה מעגלים נטולי תקווה לכודים "האחרים" של החברה הישראלית, וכיצד זו מחבקת אותם רק כשנוח לה, ומקיאה אותם מתוכה בשאר הזמן - אמירה שמהדהדת היום עוד יותר מאשר בשנת עשיית הסרט.

עוד בוואלה! NEWS

פסטיבל ירושלים 2012: "שרקייה" של עמי ליבנה זכה בסרט הטוב ביותר

לכתבה המלאה
מתוך "שרקייה" (צילום: יח"צ)

19. הבלתי רשמיים. 2018. בימוי: אלירן מלכה

הסרט העלילתי הראשון של אלירן מלכה, הקאמבק הקולנועי של שולי רנד והסרט הראשון שהסביר את אחת התופעות הפוליטיות והחברתיות החשובות בהיסטוריה העכשווית של ישראל - לידתה ופריחתה של תנועת ש"ס, שמאז יציאת "הבלתי רשמיים" לאקרנים רק התחזקה.

הסרט המחיש כי לידתה של התנועה הזו היתה בלתי נמנעת, ועשה זאת בצורה שלא נראתה כמו שיעור בהיסטוריה, אלא כחגיגה קולנועית של צבעים, צלילים, תנועות וקולות, עם שימוש מיטבי בכל אמצעי המבע הקולנועיים - מבימוי ועד תפאורה ותלבושות. הקרנתו החגיגית בעיר הבירה היתה מן החוויות המענגות שהעשור האחרון זימן לנו כאן.

עוד בוואלה! NEWS

הפנתר השחור: "הבלתי רשמיים" הוא סרט סוחף ומאיר עיניים על האיש שהקים את ש"ס

לכתבה המלאה
מתוך "הבלתי רשמיים" (צילום: ירון שרף)

18. בית לחם. 2013. בימוי: יובל אדלר

בתור מותחן מהוקצע, מדובר באחד מן התוצרים הז'אנריים הכי מוצלחים שנעשו בארץ. מעבר לכך, "בית לחם" רשם כמה ציוני דרך: הסרט העלילתי הראשון של הבמאי יובל אדלר, וגם של הכוכב צחי הלוי, שהפך מאז לאחד השחקנים העסוקים בארץ. נוסף לכך, הוא פתח את הדלת לפאודיזציה של התרבות הפופולרית, שהולידה שלל סרטים וסדרות על רשויות הביטחון הישראליות, והעלה לדיון ציבורי את שאלת הייצוג שלהן.

כתוצאה מכך, נולד גם אחד הספוילרים החמורים שראינו העשור - גדעון לוי, במאמר הביקורת שלו על הלהיט זוכה האופיר, חשף בלי בושה ובזמן אמת את סופו המתקרבן. האמנם, כפי שהוא ואחרים טענו, מדובר בסרט "ימני"? התשובה, כרגיל, קצת מורכבת מזה, אבל גם אם כן - אדרבא, גם לצד הזה מגיע ייצוג במצעד, ובקולנוע בכלל.

מתוך "בית לחם" (צילום: יח"צ)

17. לא פה, לא שם. 2016. בימוי: מייסלון חמוד.

הקרנת הבכורה המקומית של "לא פה, לא שם", במסגרת פסטיבל חיפה, זכורה לי כאירוע הקולנועי המחשמל שחוויתי כאן בעשור האחרון. גם במנותק ממנה, מדובר באבן דרך - הסרט הישראלי הראשון שדיבר בקולן של הנשים הערביות, ולא בשמן, בצורה שחשפה את הדיכוי הכפול שהוא מנת חלקן, ובאמצעות קולנוע פוליטי, אמיץ ותוסס, עם תצוגות משחק נהדרות, פסקול נפלא וגישה לא מתפשרת, שלא דופקת חשבון. נוסף להצלחתה בארץ, נהנתה הדרמה הזו גם מתהודה מרשימה באירופה, ומיצבה את מייסלון חמוד כאחת השמות המבטיחים של העשור הבא.

עוד בוואלה! NEWS

"לא פה לא שם" הוא אירוע קולנועי

לכתבה המלאה
מתוך "לא פה, לא שם" (צילום: איתי גרוס)

16. בית בגליל. 2017. בימוי: אסף סבן

ההפתעה הכי מלבבת של הקולנוע הישראלי בעשור האחרון: פרויקט גרילה, שהבמאי אסף סבן יצר בעודו מחכה למימון לסרט אחר אותו תיכנן לעשות, ובמקביל לבנייה במציאות של הבית בשמו הוא נקרא. מכל זה יצא דרמה מרגשת, חכמה, אותנטית ומורכבת, הממחישה כי אהבה, הורות, זוגיות ובכלל החיים, מסובכים כמעט כמו לבנות בתים.

ובינתיים, סבן קיבל את הכספים לשם השלמת ההפקה עליה חלם מלכתחילה, על מסעם של תיכוניסטים לפולין. הסרט הזה ייצא כבר בעשור הבא, ולאור הכישרון, התבונה והרגישות אותם חשף הבמאי ב"בית בגליל", זהו ללא ספק אחד התוצרים המקומיים הכי מסקרנים של השנים הקרובות.

עוד בוואלה! NEWS

משהו בלתי רגיל: "בית בגליל" הוא סרט שאתם חייבים לראות

לכתבה המלאה
מתוך "בית בגליל" (צילום: דוד רודוי)

15. את לי לילה. 2014. בימוי: אסף קורמן

נדיר שסרט ישראלי מכל תקופה כלשהי מצליח לעורר טלטלה מקומית ובינלאומית גם בלי איזושהי אמירה פוליטית או חברתית. "את לי לילה" עשה זאת, עם סיפור אישי ומשפחתי על קשר הדוק בין שתי אחיות - כה הדוק, שלא בטוח שלאיזשהו גבר יהיה אי פעם מקום ביניהן.

אסף קורמן ביים ואת התפקידים הראשיים מגלמות שתיים מן השחקניות הבולטות בקולנוע הישראלי של העשור האחרון - לירון בן שלוש, מי שזכתה השנה באופיר על "אישה עובדת", ודאנה איבגי, בהופעה אמינה ומשכנעת להפעים כצעירה עם מוגבלויות. צופים בהקרנת הבכורה בפסטיבל קאן, שלא הכירו אותה קודם לכן, נדהמו לשמוע שהיא אינה כזו במציאות.

עוד בוואלה! NEWS

עם מיתר ונשמה: "את לי לילה" הוא סרט מלא אהבה, רגש וכישרון

לכתבה המלאה
מתוך "את לי לילה" (צילום: יח"צ)

14. בגרות. 2019. בימוי: מתן יאיר

מתן יאיר, סופר, איש חינוך וקולנוען, פרץ בשלהי העשור עם "פיגומים", שהיה ראוי גם כן למקום גבוה במצעד, ובעקבות הצלחתו הביקורתית והמסחרית השלים והוציא לאקרנים סרט עליו התחיל לעבוד עוד קודם לכן - "בגרות".

עד כמה ש"פיגומים" היה יוצא דופן, "בגרות" הצליח להתעלות עליו. זהו אחד הסרטים המיוחדים שנעשו בישראל, המשלב בין העלילתי לתיעודי, האישי והבדיוני, הריאליסטי והאקספרסיוניסטי, הארצי והשמימי, וכל זה כדי לענות על שאלה אחת - למה אנחנו צריכים אמנות בחיינו? סרט שנמשך שעה בלבד, אבל יש בו הכל.

עוד בוואלה! NEWS

הסרט החדש של יוצר "פיגומים" הוא שיר הלל לחיים ולספרות

לכתבה המלאה
מתוך "בגרות" (צילום: גרין פרודקשנס)

13. גן עדן. 2012. בימוי: רן טל

אחרי "ילדי השמש", אחד הסרטים המקומיים הקאנונים של העשור הקודם, המשיך רן טל לעסוק במיתולוגיות לאומיות, ולעשות זאת כשהוא משחק בין קול ותמונה. כך זכינו לחוויה השמימית של "גן עדן", מן התוצרים התיעודיים המקומיים היפים שנעשו כאן, בעשור האחרון ובכלל.

הדוקו הזה נקרא בשם הסחנה, ומתבסס על התבוננות בנופשים וברוחצים בו, ועל ההקשבה להם. הם חושפים בפני המצלמה את צפונות לבם, ותהליך ההזדככות בשעת הווידוי חופף להיטהרות הפיזית בשעת הרחצה במימי הנחל. התוצאה היא חוויה רוחנית, אנושית וקולנועית, ואולי הסרט הכי הרמוני, הומני וקשוב שנעשה כאן בעשור האחרון.

מתוך "גן עדן" (צילום: יח"צ)

12. תל אביב על האש. 2019. בימוי: סאמח זועבי

הקומדיה של סאמח זועבי הפכה לסרט הישראלי הכי מצליח בקופות צרפת מזה שנים רבות, הופצה בעוד שלל מדינות, הוקרנה באינספור פסטיבלים, זכתה לביקורות נלהבות מן התקשורת העולמית ובפרס בפסטיבל ונציה ואפילו נשלחה לאוסקר מטעם לוקסמבורג, שהיתה שותפה להפקתה. רק במקום אחד הקהל הפנה לה עורף - ישראל. אולי בגלל שהיא דוברת ערבית ברובה, והתרבות הזו הלכה והודרה במהלך העשור, ואולי כי לציבור כאן נמאס לשמוע על הסכסוך.

חבל שכך, גם כי אי אפשר לטאטא את הסוגיה הזו מתחת לשטיח, וגם כי "תל אביב על האש" מציע נקודת מבט אחרת על הנושא, בלי ההתקרבנות והפאתוס האופייניים לסרטים ישראלים מן הסוג הזה. הגישה המצחיקה והקלילה לא מונעת מזועבי לעסוק באופן מעמיק בסוגיות רציניות, ובראשן הקונפליקט הפנים-פלסטיני בין דור 67' ודור אוסלו, והקרב בין החברה הפלסטינית והממסד הישראלי סביב השאלה מי יכתוב ואיך את הנרטיב של הסכסוך.

עוד בוואלה! NEWS

אש יא כובש: אל תחמיצו את "תל אביב על האש", קומדיית הכיבוש שהעולם שרוף עליה

לכתבה המלאה
מתוך "תל אביב על האש" (צילום: יח"צ)

11. מעבר להרים ולגבעות. 2016. בימוי: ערן קולירין

לא חסרה תרבות פוליטית בישראל. רובה פבלובית ואוטומטית, ובנאלית כשהם שהיא מלאת פאתוס. ערן קולירין זה כבר סיפור אחר. "מעבר להרים ולגבעות שלו" הוא סרט שנון, מקורי ומורכב - כה מורכב, עד שהבמאי אכל אותה מכל הכיוונים. הקהילה הבינלאומית לא ידעה איך לעכל אותו, בגלל שאין בו את האמירות להן היא רגילה מן הקולנוע על הסכסוך; הממשלה הישראלית, שבדרך כלל מיטיבה לעשות יחסי ציבור ליוצרים פוליטיים, לא זיהתה את החתרנות מרוב שהיא ערמומית; וגם הקהל והממסד המקומיים הפנו את תשומת הלב לתוצרים מתלהמים יותר.

אך גם אם "מעבר להרים ולגבעות" לא היה להיט בזמן אמת, הוא נכנס מיידית לפנתיאון ונותר בו כקלאסיקה מקומית על-זמנית, שכיום רלוונטית ואקטואלית מתמיד. תעיד על כך המידה בה סצינת הסיום המבריקה שלו מתכתבת עם אירועי השבועות האחרונים, במהלכם שבט השמאל-מרכז משח שמן על ראשו של בני גנץ בהופעה של שלמה ארצי. קולירין מכיר אותם טוב יותר מאשר שהם מכירים את עצמם.

עוד בוואלה! NEWS

אין עתיד: "מעבר להרים ולגבעות" מפרק לחתיכות את הבורגניות האשכנזית הפריבילגית

לכתבה המלאה
מתוך "מעבר להרים ולגבעות" (צילום: שי גולדמן)

10. למלא את החלל. 2012. בימוי: רמה בורשטיין

הסרט העלילתי הראשון שביימה אישה חרדית וזכה להפצה מסחרית רחבה בארץ ובעולם. הוא גם מי שהמשיך ובענק את פריצת הדרך של "אושפיזין" מאמצע העשור הקודם, ותרם לשטיסליזציה של התרבות הישראלית, שהפכה סדרות וסרטים על חרדים לאחד מענפי הייצוא המצליחים שלנו. בהמשך לכך, "למלא את החלל" גם קטף את אחד הפרסים המשמעותיים שהיו לקולנוע הישראלי בעשור זה - פרס השחקנית הראשית בפסטיבל ונציה להדס ירון הנהדרת.

"למלא את החלל" הוא למעשה גלגול מודרני של כתבי ג'יין אוסטן, רק בתל אביב של ימינ ובקהילה החרדית.. בכך, הצליח להראות לצופים החילוניים כי למרות כל הפילוג וההסתה מצד התקשורת והממסד הפוליטי, שכניהם החרדים הם בדיוק כמוהם, עם אותם מכאובים רומנטיים ומשפחתיים ודילמות אישיות. ומעבר לכל זה, מדובר פשוט בסרט יפה מאוד.

מתוך "למלא את החלל" (צילום: יח"צ)

9. החטאים. 2016. בימוי: אבי נשר

אבי נשר הוא הקולנוען הישראלי היחיד אי פעם שנבחר להדליק משואה, והבמאי המקומי האהוב והמצליח מסחרית בדורנו. ארבעה סרטים יצאו תחת ידיו בעשור האחרון וכולם היו שוברי קופות - "סיפור אחר" מכר 350 אלף כרטיסים, "פעם הייתי" ו"החטאים" מעל 200 אלף כרטיסים ו"פלאות" הצליח פחות, אבל לא היה רחוק מכך. נוסף לזאת, כולם הוקרנו בפסטיבל טורונטו וזכו להישגים בינלאומיים אחרים.

לולא הקפיד המצעד על מגבלה מחמירה של סרט אחד לכל במאי, גם ל"פעם הייתי" ו"סיפור אחר" היה מקום במצעד. בחרתי ב"החטאים" בגלל חיבה אישית לנושא שלו, זיכרון מלחמת העולם השנייה, ומכמה סיבות אחרות: המונולוג המצמרר בו אחת הדמויות מספרת כיצד השואה הביאה אותה למסקנה שאין הבדל בין אדם לחיה; הדרך הסקסית והמרטיטה בה הסרט מנצל את זירת ההתרחשות המזרח-אירופאית ואת המוזיקה הקלאסית שבו; הסצינה האחרונה, שניצבת כסיומת הכי מרגשת בתולדות הקולנוע של נשר; ועבודתן של שתי הכוכבות - נלי תגר, השחקנית היחידה שיש לה שני סרטים בטופ טן כאן (נחשו לבד מה הבא בתור) וג'וי ריגר, בתפקידה הקולנועי הגדול הראשון, בכישרון מתפרץ ובגרות יוצאת דופן.

עוד בוואלה! NEWS

סלח לי אבי, כי חטאתי: "החטאים" של אבי נשר הוא קולנוע במיטבו על וידויים ותיקונים

לכתבה המלאה
מתוך "החטאים" (צילום: איריס נשר)

8. הגננת. 2014. בימוי: נדב לפיד

שלושה סרטים באורך מלא ביים נדב לפיד העשור. לפי סדר, מדובר ב"השוטר" הלא מוערך דיו, "הגננת" ו"מילים נרדפות" זוכה דוב הזהב בפסטיבל ברלין. כולם ראויים למצעד, אז למה דווקא הסרט הזה?

קודם כל, למה לא? וברצינות: אמנם אין לו דוב זהב ואפילו לא דובי, אבל "הגננת" רשם הישג בינלאומי לא פחות משמעותי - זה אחד הסרטים הישראלים העכשוויים היחידים שנעשה להם עיבוד אמריקאי, ועוד בפרופיל גבוה. זה גם אחד התוצרים המקומיים הבודדים שעסקו בסוגיות כמו מילים, שפה, ומקומה של השירה בעולמנו. הכתיבה פואטית, אך המבע אינו כזה - לפיד והצלם הקבוע שלו, שי גולדמן הדגול, ממש בועטים בצופה, מתריסים נגדו, מאתגרים ומעירים אותו, מכניסים אותו לתוך הסרט ולא נותנים לו מנוח. אי אפשר היה להתעלם ממנו אז, אי אפשר גם היום.

עוד בוואלה! NEWS

הגן הקסום: "הגננת" של נדב לפיד מצדיק את כל השבחים בהם זכה

לכתבה המלאה
מתוך "הגננת" (צילום: יח"צ)

7. פוקסטרוט. 2017. בימוי: שמוליק מעוז

הזוכה באריה הכסף בפסטיבל ונציה, אחד הפרסים החשובים של הקולנוע הישראלי בעשור האחרון ובכלל, יצר את המהומה הפוליטית הכי גדולה שהיתה כאן בשנים האחרונות סביב סרט כלשהו, וחשף איזו עוצמה יש לקולנוע, ואיך הוא יכול לשגע מדינה שלמה במשך כמה שבועות.

ומעל הכל, "פוקסטרוט" הוא אחת היצירות המקומיות הכי לא מובנות של העשור. פשעי המלחמה שהצבא אולי מבצע ואולי לא במהלכו אינם המהות שלו אלא רק אלמנט עלילתי בתוכו. הנושאים האמיתיים כאן הם גורל ואובדן, וההתמודדות המתמשכת עם מה שלעולם אי אפשר יהיה להתמודד איתו. כל זה גם מוביל למשפט היפה בסרט, ולמעשה היפה ביותר בקולנוע המקומי של עשר השנים האחרונות - "האושר מזה שיש לך ילד מובן מאליו, אבל הכאב שאין לך אותו יומיומי, בלתי נסבל".

עוד בוואלה! NEWS

לרקוד עם חיילים מתים בלב: "פוקסטרוט" הוא יצירת פאר קשה מנשוא על אובדן וגורל

לכתבה המלאה
מתוך "פוקסטרוט" (צילום: גיורא ביח)

6. הערת שוליים. 2011. בימוי: יוסף סידר

הסרט הישראלי האחרון שהיה מועמד לאוסקר בקטגוריית השפה הזרה. באופן אישי, ומסיבות אישיות, זה לא רק התוצר המקומי האהוב עליי בעשור האחרון, אלא בכל הזמנים. אך גם אובייקטיבית, מדובר בפנינה: בגלל התיאור האמין והמדויק להחריד של העולם האקדמי; בגלל השימוש המבריק במילים ובצלילים; ובגלל תצוגות המשחק - של מיכה לוינסון המנוח, בהופעתו הקולנועית האחרונה; של שלמה בראבא, שלמרבה הצער כמעט ולא הזדמן לו לחזור למסך הגדול, בטח לא לתפקיד בסדר גודל כזה; ושל ליאור אשכנזי, שכיכב גם ב"פוקסטרוט" והוא השחקן היחיד עם שני סרטים בעשירייה המובילה.

מתוך "הערת שוליים" (צילום: רן מנדלסון)

5. "שש פעמים". 2012. בימוי: יונתן גורפינקל

קצת לפני התפוצצות פרשת "הזמר המפורסם" והרבה לפני התעוררות תנועת ה-MeToo, בא הסרט הזה ושם על השולחן את סוגיית הניצול המיני. התסריט המבריק של רונה סגל היטיב להמחיש כי מאחורי ניצול שכזה לא עומדים יצרים ארוטיים, אלא משחקי כוח ושליטה. הוא גם הפליא לתפוס את השפה הצפונבונית של המעמד הבינוני האורבני המתואר בו. את הגיבורים גילמו צוות מצוין של שחקנים ושחקניות, ובראשו סיוון לוי, אביתר מור ורועי ניק. את כל אלה ניווט יונתן גורפינקל, בסרטו העלילתי הארוך היחיד עד כה, ועם עבודת בימוי מחוספסת, אינטנסיבית וחסרת פשרות. "שש פעמים" היה חזק בזמנו, וכיום עוצמתי שבעתיים.

עוד בוואלה! NEWS

"שש פעמים": להוריד את הכובע בפני הסרט הישראלי המטלטל והאמיץ

לכתבה המלאה
מתוך "שש פעמים" (צילום: יח"צ)

4. הדירה. 2011. בימוי: ארנון גולדפינגר

סרטו של ארנון גולדפינגר מ-2011, הנקרא בשם דירתה של סבתו, אותה הוא מפנה לאחר מותה, וכך מגלה את הסוד שהיא וסבו הסתירו ממנו. הסרט עוסק בקשרי הגומלין בין ישראל וגרמניה לפני ואחרי המלחמה, והיה הצלחה גדולה בשתי המדינות - ובצדק. באופן אישי, אין דוקו שהזיכרון של חווית הצפייה בו מעביר בי כזו צמרמורת. מדובר ביצירה ענקית - בזכות עשייתה המלוטשת; הודות לאישיות המרשימה של הבמאי, שהוא גם אחד מגיבורי הסיפור; ובעיקר בגלל התרומה שלה לדיון בזיכרון השואה ובעיקר ביחסים בין הדור השלישי בארץ ובאירופה - אנחנו, כאן ושם, שהשאירו אותנו להתמודד בהווה עם הנטל הבלתי ניתן להכלה ולהשלמה של העבר.

עוד בוואלה! NEWS

במאי "הדירה" מציג: מה סבא שלכם עשה בשואה?

לכתבה המלאה
מתוך "הדירה" (צילום: יח"צ)

3. חמש מצלמות שבורות. 2011. בימוי: עימאד בורנאט וגיא דוידי

אחד משני סרטים תוצרת הארץ שהיו מועמדים לאוסקר ב-2013 - השני היה "שומרי הסף" של דרור מורה. את "חמש מצלמות שבורות" ביימו גיא דווידי ועימאד בורנאט, פלסטיני תושב בילעין, שהסרט נקרא בשם חמש המצלמות שהיו לו, וכל אחת מהן נשברת בשלב מסוים במהלך עימותיו עם מתנחלים וחיילי צה"ל. זה סרט פוליטי ואקטיביסטי מן הסתם, אבל גם אישי ורגשי, קשה לסיים את הצפייה בו בלי דמעות בעיניים, והוא אמנם מתרחש במקום ובזמן מסוימים, אבל משכיל לעסוק בסוגיה כללית הרבה יותר - העובדה שהמצלמה, בימינו, הפכה לכלי נשק מאיים שמסתכל לרובה בעיניים.

מתוך "חמש מצלמות שבורות" (צילום: יח"צ)

2. אפס ביחסי אנוש. 2014. בימוי: טליה לביא

אחרי כמה סרטים קצרים נהדרים, למשל "חיילת בודדה", הגיע סרטה העלילתי הארוך הראשון של טליה לביא והציע דרך חדשה להסתכל במה שהיא מאז ומעולם החוויה המעצבת של החברה הישראלית - השירות הצבאי. היא עשתה זאת בלי מאצ'ואיזם, בלי הירואיות, מנקודת מבט נשית, אירונית, סרקסטית לפעמים, מרירה-מתוקה.

תהיה זו טעות להגדיר את הסרט כקומדיה ותו לא, כפי שכבר עשו לא פעם, שכן יש בו גם צדדים דרמטיים ואפלים. כך או כך, הוא נהיה להיט עצום בזמן אמת והפך לפולחן, וניצב גם כסרט היחיד בעשור האחרון שדימויים מתוכו נכנסו לתרבות הפופולרית ולתוך הלקסיקון הקולקטיבי - בראשם כמובן הדימוי של החיילת השבוזה המצמידה רובה סיכות לרקתה. מככבות שתי השחקניות היחידות עם שני סרטים במצעד זה: דאנה איבגי ונלי תגר, שפרצה כאן והפכה מאז לאחת הכוכבות הפוריות בארץ, וגם על זה מגיעה ל"אפס ביחסי אנוש" הוקרת תודה.

עוד בוואלה! NEWS

"אפס ביחסי אנוש": כל הסיבות וההשלכות של ההצלחה הגדולה

לכתבה המלאה
מתוך "אפס ביחסי אנוש" (צילום: יח"צ)

1. גט. 2014. בימוי: רונית אלקבץ ושלומי אלקבץ

התאום הסיאמי הבלתי ניתן להפרדה של "אפס ביחסי אנוש", שתמיד הולך איתו לכל מקום, מאז הם יצאו יחדיו לאקרנים ב-2014, השנה הכי טובה שהיתה לקולנוע הישראלי בעשור האחרון.

השניים זינבו אחד בשני בתחרות על פרס אופיר ועל הנציגות המקומית לאוסקר באותה שנה, כמו גם בקרב על עיטורים אחרים, והנה הם מחדשים את המאבק הצמוד גם כאן. הפעם, "גט" ניצח, אבל האמת - מה זה משנה. הניצחון האמיתי הוא של התרבות המקומית. אם הבחירה היא בין שני סרטים כאלה, אז יש לנו צרות טובות.

"גט" ניצב במקום הראשון כיוון שהוא שירת הברבור של הפרסונה הכי גדולה שהקולנוע הישראלי הצמיח, בעשור הזה ובכלל - רונית אלקבץ. כפורצת הדרך שהיתה, היא השמיעה כאן קול זעקה צלול נגד הפטריארכיה, אותה מייצג הממסד הרבני, ואז השאירה אותנו לבדנו בעולם הזה, מותירה לאחרות לפרוץ דרך תקרות הזכוכית שהחלה לשבור.

"גט" גרם לתקרות הללו לרעוד, בגלל שהוא מופת של עבודה אמנותית: הבימוי, העריכה, הצילום, העמדת הסצינה, המוזיקה, השימוש המקסימלי בזירת ההתרחשות המצומצמת של בית הדין הרבני, וכמובן תצוגות המשחק. כמה מהטובים בשחקני ישראל התכנסו כאן, עולים ובאים בזה אחר זה, כשכל אחד טוב מהשני: זאב רווח, גבי עמרני, אלי גורנשטיין, רובי פורת-שובל, מנשה נוי, ששון גבאי וכמובן רונית אלקבץ עצמה, עם פניה הממלאות את המסך בכוח ובעוצמה חד-פעמיים.

"גט" הוא יותר מסרט, הוא אפילו יותר מקול זעקה - הוא מצבה, הוא צוואה, הוא תזכורת למה שהיה, אבל גם למה שכבר לא יהיה לעולם.

עוד בוואלה! NEWS

הקולנוע הישראלי איבד את פניו: פרידה מרונית אלקבץ

לכתבה המלאה
מתוך "גט" (צילום: יח"צ)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully