קללה שררה השנה על רוק ורכטר עוד לפני שהחל. פסטיבל הרוק הבלגי האוב?ר-פופולרי שחגג השנה את שנתו ה-41, ספג ביטול ראשון בליין-אפ שלו כבר ב-7 במאי כאשר סם סמית' נאלץ לבטל את בואו כי נזקק לניתוח נוסף במיתרי קולו. זה היה אות הפתיחה לשורת ביטולים שלא נפסקה גם בימי הפסטיבל עצמו. מחלות, פציעות ותשישויות נחתו על הרכבים ואמנים נוספים שאיכלסו את רשימת המופיעים: BADBADNOTGOOD, ג'יי די מקפרסון, ג'סי ג'יי, בן האוורד, וכמובן הביטול המפורסם ביותר - פו פייטרס.
אחרי שדייב גרוהל שבר את רגלו במהלך הופעה בשוודיה אבל התעקש לסיים אותה בזמן שמגבסים את רגלו, עוד היתה אופטימיות מסוימת - אוקיי, אז גם בוורכטר הוא יופיע בישיבה, ניקח את מה שאפשר. אבל לא. ב-16 ביוני, תשעה ימים לפני פתיחת הפסטיבל ומועד ההופעה, הגיעה הודעת הביטול הרשמית. זה היה מפח נפש לשמו, הלהקה הכי משמעותית עבורי בליין-אפ לא תגיע לבסוף, ועם זה נגוזה גם הפנטזיה שחלק ניכר מההופעה יכלול את אלבום הבכורה שלה, שבדיוק חוגג עשרים שנה.
זו היתה מכת מחץ לרשימת אמנים שגם ככה לא נראית מלהיבה במיוחד, כמכלול. עניין סובייקטיבי מאוד, כמובן, אבל כזה כל הטור שלפניכם - רשמים אישיים לחלוטין. הרי הופעות חיות נחוות אחרת לחלוטין מנקודות שונות בקהל, דין קרבת הבמה שונה בתכלית מהצדדים וכמובן מהאגפים האחוריים, היכן שאנחנו נתונים לחסדי המסכים. כל זה נכון שבעתיים לפסטיבל המאכלס בו שלוש במות שפועלות במקביל, כך שאין לי אלא להתייחס לנקודת מבטי האישית, שהייתי בהופעה כזו וכזו, במיקום כזה וכזה.
העצוב מכל בסיפורי האישי ככל הנראה הוא שקללת ורכטר 2015 לא פסחה גם עלי - יומיים לפני הטיסה חליתי, מה שהגיע לשיא בימי הפסטיבל עצמו. אבל יש משהו מעניין כאשר חווים משהו תחת שרעפי מחלה. היא מצליחה לחדד את המעלות ואת היתרונות של כל חוויה, מה מלבה את הסבל שלי ומה משכך אותו. אין ספק שהקורבן המשמעותי לדידי, מלבד ההופעות שנאלצתי להחמיץ, היה הפסטיבליות של כל העניין. חדוות ההמולה מסביב נפגמה קשות בהתחשב במצבי, התחפושות המשונות, הבנות היפות, שלטי "חיבוק חינם" או סתם שלטים מתחכמים, ריחות הצ'יפס, הזיעה ועשן הסיגריות למיניהן. אבק חצצי שעולה מהשבילים מפאת האלפים שמהלכים או רוקדים בהם, דוכני אוכל מכל וכל שנראים כמו רעל לשמו, אנשים שמלקטים כוסות פלסטיק ריקות הזרוקות על הקרקע כדי להגיע לעשרים ולקבל כוס בירה חינם. אנשים שליקטו הרבה יותר מזה ויצרו מגדלים וקשתות של כוסות. כל זה היה נחמד, אבל התקבל אצלי מבעד למסנן של כאבים, לאות וחוסר סבלנות ספורדי, בחוויה שגם בימים כתיקונם תובענית כלפי הגוף האנושי.
על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על ורכטר
באוטובוס בדרך אל הפסטיבל ביום הראשון אנחנו שומעים מאחורינו חבורת בנות משוחחות בלעז, ובין בליל הפלמית צצות מילים מוכרות באנגלית - שמות של אמנים ושירים. אחת שרה, "And oh oh oh, I was a king under your control" - בטח מנסה להסביר לחברה שלה מי זו להקת Years and Years.
זה העניין, לשם כך התכנסנו. יש פה שפה שלטת אחת, ולמרות הכל ולמרות החולי היא זו שניצחה. היא גם זו שהצילה אותי כשהייתי זקוק לישועה. כאשר הגוף שלי מיאן להבין מדוע עליו לפסוע קרוב לשני קילומטר מדי יום כדי להיכנס למתחם - וחמור פי אלף: לצעוד החוצה ממנו בסופו של יום קשה ותובעני - במקום להצטנף בתנוחה עוברית ולישון, מדי יום קיבלתי לפחות תזכורת אחת והתרוממות רוח כפיצוי על כל זה.
ביום הראשון של הפסטיבל חשתי את חום גופי מאמיר והצלחתי להשתחל אל הגולדן רינג, המתחם המגודר בקרבת הבמה המרכזית, שם אפשר לשבת. אמנם בשוליים, אבל לשבת, ומעלי משתרע המסך השמאלי. סיכום המטרות שהצבתי לעצמי באותו רגע היה לצלוח את ההופעות הנדרשות כדי להגיע אל פלורנס אנד דה מאשין ואז ללכת לקרוס במלון.
הצמד הבריטי רויאל בלאד עלה על הבמה עם משקפי שמש, נראים כאילו וינס וטרטל מ"הפמליה" חברו ליצירת תא רעש מטורף תוך שימוש רק בגיטרת-בס ותופים שנשמע כמו להקה שלמה. הם היו האמנים הראשונים מני רבים שחזיתי בהם במהלך הפסטיבל שהפגינו התרגשות, הלם והודיה לנוכח האהבה והאנרגיה המטורפות של הקהל. על הבמה המרכזית מול המוני אדם שמשתרעים אל האופק נאלץ וינס לשבור את הפאסון ואמר, "אני יודע שזה לא קו?ל אבל תודה רבה לכם, אנחנו אסירי תודה".
השניים ביצעו את שרשרת הלהיטים מאלבום הבכורה שלהם בעוצמה שאילצה אותי להיעזר באטמי אוזניים ממקומי ליד הרמקולים, וסיפקו שואו אדיר וסוחף. לא פעם הם העלו על הדעת את הנערים האלה שבכוונה מרעישים ומעצבנים את כל השכונה, מהלומות תופים בעוצמה המקסימלית ובסים שעושים את פעולת המעיים בשבילך. בשיא ההופעה ירד טרטל (בן תאצ'ר) להתרועע בקרבו של הקהל בזמן שווינס (מייק קר) ניגן ריף חוזר ונשנה (ומעצבן). בעודו עמוק בקהל סימן תאצ'ר בידו לחברו, קר מיד התחיל לנגן את האינטרו לשיר הבא בשעה שתאצ'ר שועט במהירות אל הבמה כדי לא להחמיץ את כניסת התופים. בהופעה הראשונה הוא פספס, בהופעה השנייה יומיים אחר כך, שנולדה מפאת הביטול של פו פייטרס, הצליח.
זה היה תמהיל מלבב בין רוח שטות לקוליות, בדיוק מה שחסר לאלה שבאו אחריהם, Rise Against, הרכב פאנק רוק אמריקאי נטול שאר רוח ומשקל סגולי, שכמו נועד ללבות מרד נעורים של בני עשרה ללא אחים גדולים שיכירו להם דברים טובים יותר. אני אמנם האחרון שירד על להקות ריקות לטינאייג'רים, גם לי יש כמה שלדים מוזיקליים מביכים בארון, אבל במצבי Rise Against רק הוסיפו לאומללות. ישבתי שם עם אטמי אוזניים וראש שפוף וחיכיתי שיעבור.
ואז פלורנס אנד דה מאשין הגיעה. יום לפני שעת המבחן שלה בפסטיבל גלסטנברי באנגליה, שם לוהקה כאקט המרכזי במקום פו פייטרס, היא הבהירה באופן חד משמעי עד כמה היא ראויה למעמד הזה. מה שהיה כל כך נפלא בה, שהפך אותה כבר ביום הראשון לשיא הפסטיבל מבחינתי, הוא שהיא השכיחה הכל. את אלה שקדמו לה, את אלה שביטלו, את יחסי האהבה-שנאה בינינו, את העובדה שאני חולה. האישה שעד לא מזמן רגלה היתה מגובסת ממש כמו של דייב גרוהל, רקדה יחפה ללא הרף במלבושיה הרוחניקיים הלבנים עד שלפעמים נדמה שכתבה את המוזיקה רק כדי שתוכל לנוע לצליליה. היא דילגה, רצה מצד לצד אל הבמה, עיוותה שוב ושוב את שם המקום ("וצ'טר", כלשונה), צווחה בעליצות, הפעילה את הקהל, דירבנה אותו, ירדה אליו ושרה לו. המלודרמה והתיאטרליות האופייניים שלה - כולל שתי סטירות תמוהות לעצמה במהלך הפתיח של "What Kind of Man" - עבדו היטב במעמד הזה.
עם כל ההתרוצצויות מרשים היה לראות כיצד היא מצליחה לשמור על ביצועים נקיים כמעט לגמרי. כמובן, היא נסמכה על זמרות הליווי המעולות שלה, אבל הפגינה יכולת מרשימה אפילו כאשר כמעט נפלה בזמן שהיתה בינות לקהל. בשעה ורבע האלה היא היתה חלק מאיתנו ואנחנו חלק ממנה, ואני לא יודע אם אלה היו הטמפרטורות הגבוהות שלי או משהו אובייקטיבי, אבל לאורך ההופעה שלה, ובעיקר בחלקה הראשון, היא הביאה אותי בקלות מפתיעה אל סף דמעות. קל היה לי לחשוב במהלך שעת ההתעלות הזו, "מה פתאום לצאת מכאן מיד אחרי כן? פיית' נו מור אחריה, אתה במיקום מעולה, אחריהם אלבו ישככו את יתר הכאבים". אבל מיד כאשר פלורנס ירדה מהבמה באותה נמרצות שבה הופיעה, הדאון היה מיידי. חזרתי להיות אדם עם חום שמוטב לו ללכת לשכב, גם במחיר של צעידה בת שני קילומטר ונסיעה בשני אוטובוסים.
חיים אחרים
דבר לא השתווה להופעה הזו בימים הבאים, אבל שתיים אחרות התקרבו לכך, הפעם במתחמים הקטנים של The Barn (אוהל עם תפוסה מקסימלית של כ-14,000 איש) ו-KluB C (כ-8,000 איש) - להקת Other Lives מאותגרת התסרוקות מאוקלהומה ופינק האנגלי (ב-פ' רפויה) עם כובע הגרב בשיא החום, לא מהשמות השגורים אפילו בקרב רבים מחובבי האינדי, אבל בשני המקרים הם הילכו על הקהל קסם.
אצל Other Lives, רגע לפני אלבומם השלישי, מדהים היה לחזות (מהשורה הראשונה באמצע!) כיצד החמישיה הזו מנגנת בכל כך הרבה כלים ואיזה שפע מכשף הם מצליחים ליצוק גם להופעה חיה. כינורות, פסנתרים, הרמוניום, ויברפון, חצוצרה, פעמונים, וכמובן כלי הקשה, גיטרות ובס, יחד עם קולות הרקע המהפנטים של דניאל הארט, מי שבמהלך ההופעה מתבלט כנשק הסודי של הלהקה. שיר אחר שיר בהופעה קצרה מדי (40 דקות) הם סיפקו יופי צרוף ללא רבב ונראו - בעיקר הסולן, ג'סי טאביש - המומים ונבוכים מול אהבת הקהל.
פינק לעומתם - אחרי אלבומו השישי מהשנה שעברה - יותר סולידי, בעיקר גיטרה-בס-תופים מסורתיים, אבל הכישרון מעורר ההשתאות שלו לכתיבת שירים יפהפיים עובר באופן מושלם גם בהופעה חיה. אם היה חשש שהעדינות והרוך יניבו מופע מעט משעמם, הם נגוזו כליל. יש במוזיקה שלו עוצמה שעטפה את הנוכחים, והוא איכלס את המקום בתפוסה מלאה. גם כאן פינק נראה צנוע ומתפלא כנגד האהבה שקיבל, ואף טרח לומר להמון, לנו, שהוא והלהקה פקדו פסטיבלים רבים אבל בוורכטר פגשו בקהל הטוב ביותר ללא ספק.
למרבה הצער שתי הדוגמאות להלן כל כך לא מייצגות את שיאי שתי ההופעות האלה, אבל הן היחידות בנמצא.
מסיפורי החברים למדתי שפארל וויליאמס עשה מסיבה ענקית שכללה בערך את כל הלהיטים שלו, כולל אלה שכתב לאחרים. לני קרביץ סיפק אף הוא אסופת להיטים סוחפת. דמיאן רייס ריגש עד בכי ומתחרה על תואר ההופעה הטובה ביותר. מיוז מיגנטו כהרגלם, ג'אנגל הרקידו וסחפו בטירוף. אלט ג'יי ודיי אנטווד מילאו אף הם את The Barn ו-KluB C הרבה מעבר לאפשר, עם אנשים שזלגו הרחק מעבר לדלתות, ויצרו הופעות מיוזעות ודחוסות אבל מעולות עבור מי שהיה סמוך לבמה. המוני המאוכזבים שנותרו בחוץ הם עדות לטעויות מארגני הפסטיבל שלא העבירו אותם אל הבמה הראשית.
מניסיוני שלי, אני יכול לספר שסנט פול והברוקן בונז הם ממש כמו אלבמה שייקס עם הבלוז והסולן הכריזמטי עם הקול עתיר הנשמה, רק פחות מוכרים. הם היוו פיצוי מסוים מראש על כך שלא הספקנו להגיע לאלבמה שייקס עצמם, עם תפוסה מלאה של KluB C, והסתפקנו בהאזנה מהדשא בחוץ. אולי אלכסנדר, סולן Years and Years, הפגין יכולת עלובה תוך שהוא מתאמץ על כל משפט שהוציא מפיו, אבל ההופעה שלהם בכל זאת היתה כיפית - פשוט שרנו במקומו. דותן ובלאודזון ההולנדים (הראשון חצי ישראלי ומכאן שמו) היו חמודים וסחפו את הקהל המקומי. "Home" של דותן הוא אחד מלהיטי השנה המובהקים. The War on Drugs היו משעממים עד כדי כך שנטשתי את מקומי בשורה הראשונה ועזבתי את ההופעה. קסביאן היו חביבים אבל עם סאונד בעייתי. קאטפיש אנד דה באטלמן וסירקה ווייבז סיפקו בריט פופ עכשווי חמוד, כיפי ונשכח למדי.
חבורה עליזה
אל הפסטיבל הגעתי כאורח של חברת "טיקטים", במסגרת חבילת הפרימיום שלה שכוללת גם שלושה ימים באמסטרדם לפניו ושלושה ימים אחריו. כלומר בהתחלה זמן להצטייד מראש בחומרים כאלה ואחרים, ובסוף זמן לרכך את הנפילה אחרי האינטנסיביות של ורכטר. זו רק חבילה אחת ופסטיבל אחד מני רבים שניתן להשיג באמצעות "טיקטים", אבל חלק גדול מהאפיל בהם, מלבד כמובן סנדוויץ' אמסטרדם, הוא ההתרועעות עם שועלי ורכטר ותיקים. בראשם הילה אביטן ואור אדר, מנהלי קבוצת "פסטיבל רוק ורכטר" בפייסבוק, קהילה ענקית שמלבה את האהבה לפסטיבל הספציפי הזה ולאחרים, ולמוזיקה בכלל.
עבור הילה ואור זו הפעם החמישית בפסטיבל מאז 2010, מה שגרם לי לתהות מולם - למה דווקא ורכטר? "זה קורה לנו כל שנה", מספרת הילה. "לקראת הקיץ תמיד נגיד משהו כמו 'טוב, זאת כבר השנה ה-X בוורכטר, אולי נגוון? נמצא פסטיבל אחר במדינה אחרת?' ואנחנו אשכרה יושבים על כל ליין אפ בכל פסטיבל באירופה (להוציא את הבריטים החולניים) ומשווים. לא רק בפרמטר של הליין אפ אבל גם בזכותו - ורכטר תמיד מציגים את הכי מגוון. כזה שמלטף את בלוטת הנוסטלגיה אבל גם נותן לך פריוויו לשמות הכי חמים של השנה הקרובה וכאלו שרלוונטיים כרגע / תמיד".
הקהילה הישראלית הזו מככבת בוורכטר במובנים היפים שלה, ומבין שלל הבלגים ומיעוט האומות האחרות שניתן לזהות על פי בליל השפות, סביר להניח שתיתקלו בעברית כמה פעמים טובות בשעה אחת. רבים מהם מהווים חלק בקהילה הזו, וכבר יש הווי מקומי. "יש הרבה מסורות שפיתחנו", ממשיכה הילה, "כמו שיר הקונפטי השנתי (שבמהלכו כולם פותחים בבת אחת קונפטי בשיר מסוים בהופעה מסוימת. ע.י.), מקומות מפגש קבועים, אנשים קבועים וכמובן חדשים. זה מה שהכי עושה את הפסטיבל".
אותה קהילה היא גם זו שסיפקה את רצף התמונות המזמין שלפניכם מרוק ורכטר 2015. בשנה הבאה מומלץ לבוא בריאים.
כך נראה הפסטיבל מבעד למצלמות של קהילת רוק ורכטר הישראלית
