מאחורי כל סיפור הצלחה מסתתרים אלה שנשארו מאחור, וזה נכון גם במקרה של ההאוס הצרפתי. הזרם המוזיקלי הזה, שידוע במולדתו כ"פרנץ' טאץ'", הצמיח מתוכו את דאפט פאנק, אייר ושמות גדולים אחרים, אבל פעלו בתוכו גם אמנים מוכרים ומצליחים פחות. אחד כזה למשל היה התקליטן הפריזאי סוון האנסן-לאב, שנהנה מתהילה מסוימת באמצע שנות התשעים, אבל בשלב מוקדם כבר דעך, נקלע לשלל מצוקות אישיות ומקצועיות ושקע לתהום הנשייה.
הוא אולי היה נשאר שם, אילולא אחותו היתה הבמאית הצרפתייה המשובחת והמוערכת מיה האנסן-לאב, שנוהגת לשלב יסודות אוטוביוגרפיים בעבודותיה. כך עשתה גם בדרמה הרביעית שלה, "עדן", המבוססת על סיפורו של אחיה, שהשתתף עמה בכתיבת התסריט. התוצאה היא אחד הסרטים היפים והמרגשים של השנה. למרות זאת, הוא לא נרכש כרגע להפצה מסחרית בישראל, אך פסטיבל הקולנוע ירושלים יתקן את העול ויקרינו השבוע.
לקראת זאת אני פוגש בפריז את האנסן-לאב, בת 34, בת לאם צרפתייה ולאב ממוצא דני, שהחלה את דרכה כשחקנית וב-2008 ביימה את סרטה הראשון והיפהפה גם כן, "הכל נסלח". אני לא מתבייש להודות בפניה כי עבודתה הטרייה השרתה עליי תוגה עמוקה, עד כדי שהתקשיתי לצאת מן המיטה ביום למחרת. "אני לא מבינה את זה", היא אומרת בתגובה. "הרבה אנשים אומרים לי שהסרט עצוב ומלנכולי, ואני לא מבינה למה. זה בטח לא מה שהתכוונתי אליו ואני גם לא בטוחה שאני מסכימה עם זה. אני חושבת שבסך הכל, יש כאן מבט צלול למדי באדם שעובר זמנים קשים. עם זאת, אני כן מסכימה עם כך שיש בסרט ממדים של תוגה ומלנכוליה, וכמובן שמעל הכל, אין ספק כי הוא עוסק בכישלון".
זה מה שמעניין. בדרך כלל בסרטי ביוגרפיה שכאלה, הגיבור הוא סיפור הצלחה. היה טבעי יותר לראות סרט על דאפט פאנק או על אייר. אבל "עדן", כמו "בתוך לואין דיוויס", מוכיח שכישלונות הם חומר גלם עוד יותר טוב לסרטים מוזיקליים.
"אני מתה על דאפט פאנק, וכך גם אחי, ואני מניחה שסרט עליהם היה פופולרי יותר. ועדיין, אני חושבת שיש יותר מורכבות ובטח שיותר אוניברסליות בסיפורים מהסוג של אח שלי. מבחינתי, סרט על אדם שלא מושלם, שיש לו חולשות, שנמצא במצוקה, קרוב הרבה יותר למציאות שלי ושל האנשים מסביבי מאשר סרט על סיפור הצלחה. יש הרבה דברים שאפשר להגיד נגד הדמות של אח שלי, ועדיין אני רואה בו את האנושיות שלו, את העומק שלו, את השירה שלו, ואני מרגישה צורך להציג דמויות שכמותו, דווקא בגלל שהקולנוע מעדיף להראות בדרך כלל אידאות שגרתיות יותר של גיבורים חיוביים".
הסרט לא כל כך הצליח בקופות צרפת, אז כנראה שגם הקהל מעדיף גיבורים כאלה.
"כנראה. הרבה אנשים באו אליי ושאלו אותי למה אני מראה דמות כל כך 'חלשה', למה הוא לא יותר החלטי או יותר בטוח בעצמו. בעיני התלונות האלה נובעות מכך שהקהל לא אוהב לראות דמויות שמזכירות לו את עצמו. הם מעדיפים דמויות פחות מציאותיות".
היו עוד קלישאות של הביוגרפיה המוזיקלית שרצית לברוח מהן?
"היו קלישאות של ז'אנר סרטי חיי הלילה שרציתי להימנע מהן. בסרטים כאלה תמיד יש שוטרים ומכות ומנות יתר וכל זה, ורציתי להציג את העולם של המועדונים באור קצת שונה וגם קצת יותר אמיתי - אחרי הכל, אני חושבת שיש לי זכות לעשות זאת, כי ביליתי את החיים האלה בצד אח שלי ואני מכירה אותם. אמנם חייתי אותם לא באותה אינטנסיביות כמוהו, אבל הייתי רבות במועדוני הלילה שתיקלט בהם ואני יכולה להעיד כי מה שהולך בהם שונה ממה שבדרך כלל רואים בקולנוע".
זה שאת עושה דברים אחרת, לא הקל עלייך. קראתי שהיו מפיקים, מנהלי קרנות וכדומה שהציעו לך לשנות את התסריט, ולהוסיף בו יותר קונפליקטים שגרתיים ודרמה קונבנציונלית. טוב שלא עשית זאת. אבל אם היית במאית מתחילה, בלי קרדיט של שלושה סרטים מוערכים מאחוריה, אולי היית נכנעת ללחצים? זה מוכיח שביקורת בונה יכולה לפעמים להרוס.
"זאת שאלה טובה. זה משהו שחשבתי עליו. היתה לי בעיה למצוא מימון לסרט כי הרבה אנשים ביקשו ממני להכניס שינויים שלא הבנתי את ההיגיון בהם. הייתי עונה להם 'אם ככה אתם חושבים שצריך להציג את הסיפור, אז פשוט תכתבו תסריט בעצמכם ותביימו אותו'. מבחינתי, מה שרואים בסופו של דבר זו הדרך הכי כנה ואמיתית להציג את הדברים. אולי זה סרט טוב ואולי זה לא, אבל דבר אחד בטוח זו האמת שלי.
"בנוגע לחלק השני של השאלה שלך, באמת יצא לי לדבר בשנים האחרונות עם לא מעט קולנוענים צעירים, שהתסריטים שלהם היו לכאורה מינוריים מדי ואנשים מלמעלה לחצו עליהם להוסיף דרמה והם איבדו את הביטחון העצמי ונכנעו. אני חושבת שזה משהו שאסור שיקרה - אסור לשנות את התסריטים כדי לרצות כל מיני ועדות, גם כי ממילא הן אף פעם לא יהיו מרוצות ויבקשו ממך לשכתב עוד ועוד גרסאות עד שהן בעצמן ישכחו כבר מה רצו, וגם כי אתה חייב לשמור על מה שאתה מאמין בו. גם כך, עשיית סרטים היא מלאכה מפרכת. הדבר היחיד שאפשר לעשות כדי לא לגמרי ללכת לאיבוד, היא לשמור על הדרך שלך".
את התסריט שכתבתם מגלמים כמובן שחקנים צעירים, שהיו פעוטות בשנות התרחשות הסרט. למשל פליקס דה ג'יברי המצוין, שמגלם את הדמות המבוססת על אחיך. מה לדעתך ההבדלים, אם בכלל, בין הדור שלכם לדור של היום?
"יש לי שני דברים להגיד על זה. קודם כל, במובן מסוים, במהות - צעירים הם תמיד דומים. בכל זמן, בכל מקום. ובכל זאת, לתחושתי, הצעירים היום שונים מהדור שלי - הם נשארים על הרגליים עם הקרקע. חשוב להם לבנות משהו, להרוויח כסף, לפתח זוגיות. אח שלי והחברים שלו לא שמו על כסף. אפילו כשהרוויחו אותו, הם ישר בזבזו הכל. הם אף פעם לא ידעו לחסוך. כנ"ל לגבי בנות. תמיד היו לאח שלי חברות אבל הוא אף פעם לא חשב על התחייבות או התמסדות. הצעירים היום כן חושבים קדימה. היה משהו מעצבן בהתנהגות של אח שלי וחברים שלו אבל גם משהו מרגש. באמת שהדבר היחיד שהניע אותם היה התשוקה למוזיקה".
גם בסרט ניכרת תשוקה למוזיקה. בלי קשר לאיכויותיו הקולנועית, אפשר גם פשוט לעצום עיניים ולהתענג על הפסקול שלו - מעין אנציקלופדיה של התקופה, ובה עשרות קטעים, חלקם קאנוניים וחלקם נשכחים. איך היתה העבודה על הפסקול הזה, היה בה משהו ארכיאולוגי?
"עבדנו על הפסקול תוך כדי הכתיבה של התסריט וכל הזמן דילגנו בין המוזיקה לדמויות ולעלילה, ודנו בקשר ביניהן. זו היתה חוויה די מרגשת מבחינתי, כי לא הקשבתי לקטעים הללו כבר עשור, וההאזנה המחודשת להם הציפה זיכרונות. היו לנו כמובן גם דיונים סביב איזה שירים לבחור, ולפעמים נשבר לנו הלב כי השארנו קטע מסוים בחוץ. לא תמיד הסכמנו, ופחדתי שהמחלוקות יובילו לריב רציני, אבל זה לא קרה".
אמרת שלא שבת להקשיב להאוס צרפתי עד כתיבת התסריט. לאיזה מוזיקה את כן מקשיבה ביומיום?
"אתה יודע למה אני מקשיבה עכשיו? למרלן דיטרך. אתה מאמין לי? נתקלתי בדיסק שלה והוא כל כך יפה, וכשאני אוהבת משהו אני מקשיבה לו שוב ושוב. לפני יומיים הקשבתי לקריבו, אני אוהבת מוזיקה אלקטרונית. אבל האמת, המוזיקה שאני מקשיבה לה בעיקר תלוי במה שאני עובדת עליו באותו רגע, בהשראה שאני צריכה. עכשיו אני מתחילה להקשיב לוודי גטרי, כי אני הולכת להשתמש בשירים שלו בסרט הבא דרמה עם יסודות אוטוביגרפיים גם כן, על שני פילוסופים, בדיוק כמו ההורים שלי, בכיכובה של איזבל הופר".
ואחרי כל המוזיקה, בכל זאת את מסיימת את הסרט בסצנה בה דמות קוראת פואמה, "The Rythm" של רוברט קרילי. זו הדרך שלך אולי לומר כי בסופו של דבר, מילים תמיד יהיו חזקות יותר מצלילים?
"לא, בעיני הכל הוא שירה. במוזיקה יש שירה, בציורים יש שירה וכמובן שגם בשירה יש שירה, ומעל הכל יש אותה בחיים, וזה מה שמעניין אותי בסרטים שלי, להסתכל על החיים ולמצוא את השירה שבהם. את הפואמה הזו קראתי כבר לפני כמה שנים והיא תמיד נשארה איתי. חשבתי עליה גם כשכתבתי את התסריט ואז הבנתי שאני צריכה לחתום אותו בה כי היא מתמצתת את כל מה שהסרט מדבר עליו. את חלוף השנים, את המחזוריות של הזמן, על איך זה להיות צעיר ואז להזדקן, לחיות ולמות".