יובל בנאי הישיר מבט לקהל באמפיתיאטרון בקיסריה. היה לו מה להגיד, הרבה דברים עברו בראש, אבל הוא היסס, לא רצה, כנראה, להיות הקול הראשי של השערורייה הבאה. הוא שאף אוויר ולבסוף הכריז בשקט "תאמינו רק לעצמכם". לאחר מכן החל לשיר את "למה לי פוליטיקה עכשיו".
כזו היא משינה, להקה של מסרים, כאלה שנאמרים וכאלה שלא. למרות הטקסטים המבריקים שייצרה לאורך שלושה עשורים, לעתים קרובות דווקא הסאב-טקסט קיבל את המשמעות העמוקה ביותר. לראיה, שם המופע העכשווי שלהם, "30 השנים הראשונות", על רקע תמונה של חמישה קופים מחויטים, מעיד על קריצה ממזרית עם הומור עצמי. מעבר לרפרנס לעטיפת אלבום הבכורה שלהם מ-1985, הלא מה מייצג קוף אם לא את תחילתה של האבולוציה? ואם הלהקה, שרשמית התפרקה לפני שני עשורים, מכריזה על 30 שנות פעילות כ"ראשונות" ומצרפת תמונה של שימפנזים, המשמעות היא שהדרך רק בתחילתה ואנחנו צפויים לעוד 30, לא?
לפחות על פי ההרמוניה המוזיקלית והתשוקה שגילתה על הבמה בקיסריה, משינה אכן מעולם לא התפרקה, ונדמה שהיא לא צפויה ללכת לשום מקום. אפשר לציין זאת לגנותה הרי הופעות איחוד, במיוחד כשהן תדירות כל כך, עושות זילות למילים כמו "התפרקות" ו"פרישה" ובעיקר יוצרות תחושה שכולם מגיעים לשם בשביל הכסף, אבל קשה להתעלם מהנחיצות של ההרכב הזה גם היום. בעוד בהוליווד עוסקים בנבואות של "בחזרה לעתיד" ל-2015, משינה מוכיחה כמה היא רלוונטית. שורות כמו "כולם אומרים מחר יבוא שלום, אבל עלינו כבר הקיץ הקץ" ו"אידיאולוגיה וכסף לא הולכים ביחד", ניסרו את המציאות שלנו באייטיז ובניינטיז, וממשיכות גם היום לעשות בה שמות.
מבחינת משינה אפשר היה להסתפק בלעלות לבמה ולדפוק כרטיס. כמו לוח המשדרים של ערוץ 1, כוחה העיקרי של הלהקה, שהוקמה באמצע שנות השמונים במרתפי הפינגווין, הוא בפרץ הנוסטלגיה שהיא מייצרת. השירים שלה, על תקופותיהם השונות, מעלים בעיקר זיכרונות כמעט בכל שכבות האוכלוסייה. לפחות בתחילת ההופעה נראה היה שבנאי אכן מסתפק במועט. הוא עלה לבמה ונראה כמי שקם, כמו בשיר, מתוך שינה, ניכרה בו לאות. אלא שמי שהיה בהופעות קודמות של הלהקה יודע כבר שזהו האיש הוא לא מזייף ריגוש, הוא בונה אותו. לאחר שבעה ביצועים בינוניים שלא ניערו את 4,000 הצופים, הסולן נפתח, סופסוף, עם "אהובתי" והקהל, שהיה מאוד סטטי עד אז, קם על רגליו והחזיר לו אהבה. אחר כך הגיעו "אז למה לי פוליטיקה עכשיו" ו"הכוכבים דולקים על אש קטנה" בביצועים נפלאים, ומשם אף אחד כבר לא הביט לאחור. ברגע אחד חדלה חבורת בני החמישים פלוס להיות הרכב נוסטלגי שנשפט על פי הבלורית שנעלמה לאיגי דיין והשיער המאפיר של בנאי, וקיבלה שוב את האנרגיות של הלהקה הצעירה והבועטת, זו שב-1985 התארחה ב"סיבה למסיבה" והפכה כמעט בן לילה לדבר הכי גדול, בעיני רבים, במוזיקה הישראלית.
באותם רגעים נדמה היה שהקהל המשולהב שזה עתה קם מכסאו כבר לא יחזור לשבת, אבל אז נשלף אורח רגוע, אולי רגוע מדי, בהפתעה מהכובע - מתי כספי. כמו בנאי בתחילת ההופעה, גם הוא לא נכנס היטב לעניינים, כשגרסת הקאבר שלו ל"אנחנו שניים" עוררה חוסר נוחות מסוים. בהמשך עבר למחרוזת משיריו שלו והעסק השתפר. כספי, יוצר מוערך וחשוב בפני עצמו, הוא לא בדיוק האקזמפלר לרוק ערני, אבל החיבור שלו לבנאי ולשאר חברי הלהקה נראה טבעי, במיוחד בביצוע המצוין ל"לא ידעתי שתלכי ממני", שנעל את החלק שלו בערב הזה.
לאחר שכספי ירד מהבמה התחושה הייתה ששיאי הריגוש הקודמים כבר לא ישוחזרו, אבל בנאי כבר היה עמוק בעניינים והחשש התפוגג במהרה. רכבת הלילה המשיכה לדהור ולא היה מי שיעצור אותה. אבנר חודורוב, שלא היה שותף לאלבום הראשון, הפליא ב"ריקוד המכונה", הלהיט האינסטרומנטלי הגדול ביותר מאז קום המדינה, והוכיח שוב, ממרומי רטרוספקטיבה של 30 שנה, כמה חשובה הייתה הצטרפותו ומי יודע איך היו העניינים מתפתחים בלעדיו. לעתים נדמה שלמרות פועלו הרב חודורוב לא מוערך דיו בעולם האכזר של המוזיקה הישראלית, והתשואות המוצדקות לסולו הנצחי עם הסקסופון נתנו לו לפחות מעט מההכרה לה הוא ראוי.
קל לשער שלא במקרה שמרה משינה לסוף את שני השירים הנועלים של ההופעה, "העמותה לחקר התמותה" ו"אין מקום אחר". בנאי טוען שכל אחד צריך בסוף למות, אבל הוא והחברים עדיין נוסעים בנתיבי הזמן. הם יודעים שאין מקום אחר וכנראה ימשיכו להפציע עוד מספר פעמים בטרם יקראו לאלברט הקברן. בתאוריה זה אולי קצת מעיק, מעשית ההופעה של משינה היא חוויה היסטורית שעדיף להיות חלק ממנה. הרי מה כבר נשאר לנו בעסקי הרוקנרול?
