שאלה: שנים אני הולך עם סיפור בראש. מת לכתוב אותו, הוא לא עוזב אותי. אני לא מצליח לסיים אותו, אולי כי אף פעם לא הצלחתי להתחיל. מה עושים? בתודה, ביאוש ובחוסר אונים, אורי.
תשובה: אורי יקר, הבשורה הטובה היא שהסיפור הזה כנראה החליט להיכתב, ויהי מה. בשורה טובה אפילו יותר היא שהוא בחר בך ככותב שלו, בורכת. הפיתרון הוא להיכנס לשגרה עקבית של כתיבה, והבשורה הכי טובה היא שזהו תהליך מענג מאין כמותו (טוב, יש כמותו, אבל זה לטור ממדור אחר). כניסה לשגרת כתיבה בריאה ופורייה נראית משהו שמתרחש תמיד רק אצל אחרים. אספר לך איך הם עושים את זה, והאמת היא שאין פשוט מזה:
נכון שאתה לא שואל את עצמך אם לצחצח שיניים בכל בוקר? ככה עם הכתיבה. אתה בוחר לך שעה או שלב קבוע ביום: בבוקר, רגע לפני שהיום מתחיל, או אולי בערב, כשהבית מתחיל לרגוע, וכותב. חצי שעה, שעה, כמה שנוח ומתאים לך. נכון שאתה לא שואל את עצמך כל פעם מחדש איפה ישנים הלילה? גם לכתיבה יש מקום קבוע, ורצוי שיהיה שקט ומנותק (אני נכנסת לממ"ד...). מכיר את זה שכשמכוונים שעון לאותה שעה במשך שלושה ימים רצופים, ביום הרביעי מתעוררים ביקיצה טבעית כמה דקות לפניו? לאחר שתכתוב במקום השקט והמנותק שלך, למשך פרק זמן קבוע, באותו שלב ביום, במשך שלושה ימים, אתה תראה שאתה גולש בקלות ובטבעיות למצב של כתיבה, דקות ספורות לאחר שהתיישבת.
ואחרי שדיברנו עליך ככותב, בוא נדבר רגע על הכתיבה עצמה: ביס אחד קטן ליום. תראה, אני יודעת שהסיפור הזה הולך איתך שנים, והוא מקיף ארבעה דורות שחיו על פני ארבע יבשות. אבל בוא נירגע, כי אתה לא הולך לכתוב את כל הדורות והיבשות האלה היום. אוקיי? אתה נוגס בהר החומר הזה ביס אחד קטן בכל יום. אני מבטיחה שבסוף זה ייגמר, ויש מצב שגם תיהנה בדרך, כי יהיה לך זמן להסתכל על הנוף.
בכל יום, בדקות הראשונות מול המחשב שאל את עצמך במה מתחשק לך לנגוס היום. אולי בפסקת הפתיחה של הסיפור, אולי ברגע קשה במיוחד שבו נראה שהכל אבוד, דקה לפני שאתה מציל אותם, ובדיוק במקום הזה אתה נוגס, ביס קטן. שיישאר גם קצת למחר. אחר כך נדאג לסדר את הטקסט כסדרו, אנחנו בעידן ה'העתק-הדבק'.
אל תפחד לכתוב ממש ממש גרוע. אין צורך לגלול מעלה כדי לבדוק אם אכן אתה קורא טור ייעוץ לכותבים, וזו אחת העצות הכי מועילות שאני יכולה לתת לך. המינגווי, אבל לא רק הוא, אמר: "הטיוטה הראשונה של כל דבר היא זבל". למה? כי בטיוטה הראשונה אנחנו מרוכזים במ?ה כותבים, ולא באיך כותבים. את האיך אפשר לסדר אחר כך. לא יסולא בפז הוא המצב שבו אתה עוזב הכל, כולל "איך יצא לי", ועסוק אך ורק בלתת לחומרים לעלות ולצוף ולצאת, ללא כל סינון. קשה לחזור למצב ההתחלתי המבורך והפורה הזה בשלבים המתקדמים יותר של הכתיבה.
ביצירה בכלל, ובכתיבה בפרט, אנחנו לא שולים פנינים בפינצטה מתוך ים זך וזהוב. מדויק יותר לומר שאנחנו שקועים בבוץ עד הברכיים, עם את חפירה ביד, מחפשים יהלומים. הדרך היחידה למצוא אותם היא להוציאם יחד עם גושי הבוץ. המשפטים המבריקים עם הצפויים, הזיכרונות המצמררים עם אלה המעלים פיהוק, חילופי שנינויות חד פעמיים יחד עם דיאלוגים נוראיים. עדיף לכתוב המון ומבולגן ולהוציא משם אחר כך את המיטב, מאשר לכתוב מעט ומסודר ולפספס חומרים משמעותיים, כאלה שניתן להגיע אליהם רק אחרי שכל השטויות יצאו.
התוכי על הכתף: אז הנה אתה כותב כבר שבוע, כל יום קצת. לפעמים אתה כותב, לפעמים אתה עורך את מה שכתבת אתמול, אבל באופן כללי זה מתקדם, וזה אפילו כיף. זה יוצר לך פינה נעימה משלך בעולם, פינה שאתה מצפה לה בכל יום. סביר להניח שהדבר היחיד שמשבית את העונג שלך הוא התוכי שיושב לך על הכתף. הוא מציץ אל המסך, ומדי פעם אומר: "למה שמישהו ירצה לקרוא את זה, בעצם? כל המאמצים והשעות האלה, תגיד, מי אתה בכלל חושב שאתה?"
אם תחשוב על זה רגע תגלה שרוב מה שעשית בחיים שלך עשית למרות הדיבורים של התוכי הזה. אם היית מקשיב לו, היית מתיישב כנראה על הספה הקרועה במרפסת ולא קם משם יותר לעולם. לכולנו יש אותו. תן לו לדבר והמשך בשלך.
אוולין לוי היא מורה לכתיבה יוצרת, עורכת ספרות, מנהלת הוצאת סטימצקי.