-1982, כשהבמאי גלעד קמחי יצא לאוויר העולם, עלתה בישראל הגרסה השישית ל"אופרה בגרוש", אז בבימויו של דוד לוין בתיאטרון הבימה. 33 שנים חלפו מאז וקמחי, כישרון צעיר עולה בשמי הבימוי העברי, לקח על עצמו מלאכה לא פשוטה: העלאה נוספת, שמינית במספר (ב-2002 עלתה השביעית בתיאטרון גשר) של המחזמר המפורסם. פרץ של יצירתיות? אולי. תחושה של רלוונטיות וצו השעה? תהיו בטוחים שכן.
איננו מעלים על דעתנו שישראל 2015 דומה במאום לגרמניה של 1928 או לאנגליה של 1728 (אז נכתבה "אופרת הקבצנים" שעל בסיסה כתב ברטולט ברכט את המחזה), אבל התחושה של "הלכה לי המדינה" חזקה, מסתבר, מכל לאום. ברכט האמין אז שלאנשים לא נותרו ערכים, שהעולם מתנהל על בסיס של חוסר מוסר, שוחד וניתוק רגשי. במקום לרדוף אחרי הפושעים הגדולים, קרי הטייקונים ובעלי ההון, זרועות החוק מחפשות את האנשים הקטנים שמנסים רק לשרוד. "רשמו ברור: זה כך, ואין ברירה, אדם חי טוב אם הוא עושה רק רע". עכשיו זה בוודאי נשמע מוכר יותר.
האיש הקטן שמנסה רק לשרוד ב"אופרה בגרוש", שכמו מחזה האב מתרחש בלונדון במאה ה-18, הוא מקי סכין (איתי טיראן). מקי הוא עבריין קטן וחובב זונות שמתחתן עם פולי פיצ'ם (מירב שירום), בתם של מלך קבצני העיר ג'ונתן פיצ'ם (גדי יגיל) ורעייתו השתיינית סיליה (עירית קפלן). מתוך היכרות עם טייגר בראון (שמחה ברבירו), מפקד המשטרה שלחם עמו בשדה הקרב, מקי בטוח שהוא חסין מכל פגע וממשיך להתהולל, אבל השחצנות שלו והבגידה של הסובבים אותו מאיימת להמיט עליו אסון.
הרבה דברים הפכו את ההפקה המושקעת של הקאמרי, ברמת ברודוויי ממש, להצלחה החל מהמשחק של הצוות - השחקנים הראשיים איתי טיראן ומירב שירום, אבל גם של גדי יגיל, הלנה ירלובה, יוסי גרבר ובמיוחד עירית קפלן הקורעת, שחבל שתפקידה במחזה לא גדול יותר. הכוריאוגרפיה מצוינת, ההלבשה מעולה, הקטעים הארוטיים משובחים והביצועים המוזיקליים של התזמורת הסימפונית חיפה בניצוחו של רועי אופנהיים נפלאים. עם זאת, יהיה זה עוול גדול לא להכתיר כמנצח הגדול של המחזה את דורי פרנס. מלאכתו של מתרגם קשה גם כך, ובמחזה כמו "אופרה בגרוש" היא נראית כמעט בלתי אפשרית. למרות הקושי, פרנס עתיר הניסיון הצליח לא לאבד דבר בתרגום, לחדד את המסרים הנוקבים בשיריו של וייל וכל זאת תוך שימור הרלוונטיות והתאמה לשפה עכשווית. אין כל ספק שללא הדיוק המושלם של מתרגם המחזה, הרבה מהמשמעות הייתה הולכת לאיבוד.
כשמדברים על רלוונטיות ועכשוויות, שתיים מהמילים הראשונות שעולות לראש הן "משטרה" ו"שוחד". בשל כך, אחת הדמויות המעניינות במחזה היא זו של מפקד המשטרה ג'קי "טייגר" בראון, המגולם בדיוק רב על ידי שמחה ברבירו. טייגר ומקי לחמו יחד בשדה הקרב ובשל כך רקמו יחסים קרובים מאוד על גבול ההומוסקסואליות ("כמו דוד ויהונתן"). רהבתנותו וזחיחותו של מקי מקשים על טייגר לחפות עליו ולטייח את פשעיו, וכופים עליו להתכחש לחברותם, למרות חוסר רצונו המובהק לנהוג על פי חוק. ברכט אינו מרחם על מפקד המשטרה ואינו מציג אותו כדמות מלאת קונפליקטים, אלא כאדם נלעג, רופס וחסר חוליות.
נקיטת הצד המובהקת של ברכט, כפי שבאה לידי ביטוי בעיצוב דמותו של השוטר בראון, היא נקודת התורפה העיקרית של "אופרה בגרוש". כקומוניסט נאמן, ברכט תולה את פשעי החברה כולם בקפיטליזם. לדידו, הפושעים הקטנים צריכים לצאת נקיים כל עוד החשבון לא נסגר עם הפושעים הגדולים, קרי אילי ההון. אלא שמקי אינו פושע קטן הוא מנהיג כנופיה של רוצחים, שודדים ואנסים. הגלוריפיקציה לדמותו מחטיאה את המטרה ומעמידה את המחזה באור יותר גרוטסקי אפילו מזה שמחברו רצה להציג.
חשוב לזכור, המחזה נכתב ב-1928, שנה שבה נערכו בחירות בגרמניה. הנאצים, שנראו כמי שצוברים כוח ומומנטום בשנים הקודמות, דווקא קרסו וקיבלו ייצוג מועט ברייכסטאג. לו ראה ברכט את הנולד, סביר להניח שלא היה דוגל כל כך בפושעים ה"קטנים", שכן מאלה שנחשבו לפושעים קטנים ולקבוצת שוליים הפציעה חמש שנים בלבד לאחר מכן תקופת השחור הגדולה בהיסטוריה. לא מפתיע, אם כן, שההיסטוריה אינה שופטת בחיבה את המסר שברכט ביקש להציג. הפובליציסטית המפורסמת חנה ארנדט אף הסבירה באחת מרשימותיה מדוע הוא כה מחטיא את המטרה: "המחזה מציג גנגסטרים כאנשי עסקים מכובדים ואנשי עסקים מכובדים כגנגסטרים. האירוניה הולכת לאיבוד, מאחר שאנשי העסקים שצפו בו ראו אותו בהשלמה בבחינת 'דרכו של עולם' בעוד השאר ראו בכך נקמה אמנותית של גנגסטריזם. בסופו של דבר, כולם מחאו כפיים".
כולם אכן מחאו כפיים, מאחר שהביצוע של הזה של "אופרה בגרוש" אכן ראוי כביצוע, כפרפורמנס, למחיאות כפיים. עם זאת, למרות הדמיון הרב, כביכול, למציאות הישראלית, יש תחושה שהמחזה מפספס לא מעט ממטרותיו. איכות היצירה מאפילה בהרבה על המסר, ועל כן מומלץ להגיע להצגה עם ציפיות לספקטקל אמנותי, אך לא הרבה מעבר לכך.