פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ויהי חושך: "מקומות אפלים" מעמעם את הצלחת "נעלמת"

      על הנייר, "מקומות אפלים", שמבוסס על ספר נוסף שכתבה מחברת "נעלמת", הוא סרט מתח טוב עם קאסט משובח. בפועל, הוא סרט עם שאלה לא מעניינת מספיק

      ויהי חושך: "מקומות אפלים" מעמעם את הצלחת "נעלמת"

      סרט מתח אופייני מספר שני סיפורים. הסיפור הראשון הוא מה שקרה פעם: ליל הרצח. הסיפור השני הוא סיפורו של הבלש, או השוטר, או הניצול שחוקר ומנסה להבין, לשמוע עדויות סותרות ולגלות מה בעצם היה הסיפור הראשון. אנחנו, בתור צופים, מלווים את הסיפור המאוחר, וכך מקבלים פיסות מהסיפור המוקדם – רק מהחוקר/בלש/חבורת ילדים וכלב לומדים. את הסיפור המוקדם המלא אנחנו שומעים רק בסוף.

      "מקומות אפלים" הוא סרט מתח מהסוג הזה. ליבי דיי (שרליז ת'רון) היא ניצולה יחידה מרצח מזעזע. כשהיתה בת שמונה, מישהו רצח את אמה ושתי אחיותיה. הרוצח נמצא והורשע, על פי עדותה: אחיה הגדול והתמהוני של ליבי, שנרקב בעקבות זאת בכלא. אבל 28 שנים מאוחר יותר, ליבי בצרות פיננסיות, וכדי לצאת מהן היא עושה את הדבר היחיד שהיא יודעת לעשות – לנצל את הטרגדיה האישית שלה. מועדון של חוקרי-רצח חובבים מממן לה חקירה חוזרת, והיא חוזרת ושואלת ומנסה לברר האם באמת הכל היה כל כך פשוט. וזה סרט מתח, אז אתם יודעים שזה לא יסתיים בתשובה "כן, הכל היה כל כך פשוט".

      מקומות אפלים (יח"צ)
      אמורה לשדרג את הסרט. ת'רון (מתוך "מקומות אפלים", צילום: יח"צ)

      אז יש לנו סיפור מאוחר, ומדי פעם אנחנו גם רואים קטעים מהסיפור המוקדם, כמו שהכללים מחייבים. אבל משהו כאן מוזר: הקטעים מהעבר מגיעים באופן אקראי. הם לא קשורים למה שליבי המאוחרת מגלה. הסרט מחליט להציג בפנינו מדי פעם פיסה מהאמת; לא משהו שגילינו, או שמישהו נזכר בו, אלא סתם רגע אקראי. המבנה הזה נאמן אמנם לספר שעליו מבוסס הסרט, אבל הוא מפרק את סיפור המתח: אנחנו יודעים דברים שליבי לא יודעת, היא יודעת דברים שאנחנו לא (למה בעצם היא שיקרה במשפט? הסרט לא מסביר). אם "מותר" לסרט להראות לנו נקודות מהעבר בלי שום הצדקה, למה בעצם אנחנו צריכים לראות את ליבי הולכת וחוקרת ושואלת? שיספרו לנו הכל מראש וזהו.

      אי אפשר שלא להשוות את הסרט הזה לסרט האחר המבוסס על ספר של גיליאן פלין שיצא לאחרונה: "נעלמת". עם כל החסרונות של "נעלמת", הוא היה מותחן משובח שידע להחזיק את הצופים על קצה הכיסא. כמו "מקומות אפלים", גם "נעלמת" הוצג לסירוגין – עבר, הווה וחוזר חלילה – אבל למבנה הזה היתה כוונה ומטרה ברורה. הסרט השאיר באוויר שאלות שחייבות להיענות, וסיפק להן בסופו של דבר תשובות מפתיעות. כאן, השאלה הגדולה היא "מי היה הרוצח האמיתי?" אבל זאת שאלה שדומה שהתשובה לה היא לא יותר מטריוויאלית. ליבי דיי עצמה לא כל כך מתעניינת; היא צריכה תמריץ כספי כדי להתחיל לברר, ואחיה נראה כאילו הוא מסתדר לא רע בכלא ולא כל כך בוער לו לצאת משם. השאלה המרכזית פשוט לא מספיק מותחת, בוודאי שלא כדי להחזיק סרט שנמשך כמעט שעתיים. כשבסופו של דבר מגיעות התשובות, הן מהסוג המעצבן ביותר: רק אחרי שבזבזתם על הסרט שעתיים מהחיים אתם מגלים שהעלילה שלו מסתמכת על צירופי מקרים בלתי אפשריים שמורידים את האמינות שלו לקרוב לאפס.

      מקומות אפלים (יח"צ)
      מי הרוצח? למי אכפת (מתוך "מקומות אפלים", צילום: יח"צ)

      לשרליז ת'רון יש נטיה להיות מצוינת בכל דבר שהיא עושה, מסרטים מועמדים לאוסקר ועד לג'אנק. ב"מקומות אפלים" התסריט לא נותן לה כמעט כלום; היא דמות ריקנית שלהגדרתה עצמה "לא עשתה כלום" מהרצח ועד היום. היא לא שום דבר מלבד להיות ניצולה של רצח מזוויע, ובכל זאת, מכיוון שהיא שרליז ת'רון, נראה כאילו יש משהו באישה הזאת, על אף התסריט. הסרט יכול להתהדר בעוד שחקנים נכבדים שעושים תפקידים רציניים: כריסטינה הנדריקס, קלואי גרייס מורץ, ניקולס הולט. אבל זה לא מספיק, גם לא תחת שמה של גיליאן פלין. "נעלמת" זה לא.

      ומה אתם חשבתם על "מקומות אפלים"? ספרו לנו בפייסבוק