פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קשוב מאוד 101: ארבעה אלבומים מהחוץ אל הפנים

      ארבעה אמנים שפועלים מחוץ לתל אביב ומספקים אמירה שונה ומעניינת - גיחה אל דימונה והמדבר, פרחה ופריחה בירושלים, וגם אל ארה"ב ואזרבייג'ן

      אילוסטרציה (מערכת וואלה! NEWS)

      איך נשמעת דימונה? ושכונת הקטמונים? האם יש צלילים אזרבייג'אנים מישראל או צלילים ישראלים מאזרבייג'אן? יש מונח במוזיקולוגיה בשם מרחב צלילי, סאונדסקייפ. הוא מתאר את מגוון הקולות שמתארים מקום מסוים. פרויקט מטרופולין של עופר מאירי הוא דוגמא טובה לניסיון ליצור מרחב צלילי תל אביבי. ואולם, ליצור אלבום תל אביבי בתל אביב זה לכאורה מאוד נוח. מה קורה כשהמקומות והמוזיקה, המוזיקה והקהל, השפה והאמן - מתנגשים? בתרבות הישראלית (ובמוזיקה בפרט) הדיון הזה מתקיים בהרחבה בהקשר של מזרח ומערב, והאלבומים של ריף כהן, ימן בלוז ודודו טסה הם דוגמאות מתבקשות. ארבעה אלבומים מהעת האחרונה מתעדים התמודדות דומה. המשותף לכולם הוא זה שזה קורה בחוץ: מחוץ למרכז ואפילו מחוץ לישראל. ארבעה אלבומים, ארבעה מקומות, ארבע שיחות קצרות.

      תחנה ראשונה: דימונה, כשהמדבר הזה מסמן להאט

      משה אוחיון הוא דמות דימונאית מוכרת, שחי בתל אביב תקופה וחזר לעיר הדרומית להשתקע בה. הוא משורר ומורה במוסדות החינוך בעיר, וככה גם אני הכרתי אותו (גילוי נאות) כנער לפני כ-15 שנה. הוא, כך מסתבר, לא ממש זוכר אותי, אבל זה לא בדיוק העניין. מאחוריו ספרי שירה וכמה אלבומים, ולאחרונה הוא השקיע עצמו בפרויקט ייחודי: במשך שנה הסתובב בצפון הנגב, באזור שדה בוקר וירוחם, דימונה ובאר שבע, והלך לנגן ולכתוב בשטח המדברי עצמו. התוצאה: פואמה מולחנת בשם "הקלו?ת", מחולקת לשירים קצרים ומוקראת על רקע צלילי גיטרה מינימליסטיים. הכל נעשה על ידי אוחיון עצמו.

      "'הקלות' מצליח הרבה יותר מהדברים האחרים שלי. הלקח המרכזי הוא שאדם נדרש לעשות מה שהוא מאמין באמת", קובע אוחיון, "אני כותב את היצירות כפי שאני רוצה לכתוב אותן לפי משא לב או פתחון לב, ואז אני יוצא אל המדבר, ובמדבר אני כותב את השירים, שהם תוצר של מסע רוחני שאני רוצה לכתוב. כתבתי על עקבות בחול ומה הן מספרות ואיך "המדבר הזה מסמן להאט". בבוא העת אני יוצר חיבור בין שתי היצירות העצמאיות ושם את המילים על גבי המוזיקה. אני רוצה שזה יהיה תואם, אבל יש כאן שתי מלאכות שיש בהן הרבה חירות, ונוצר דיאלוג בין שתי החירויות האלה, שהוא אני. הדיאלוג בין המוזיקה למילים הוא חשוב והכרחי והוא מרפא לנפש בגיל שלי".

      אתה מתאר מסע אישי במדבר, זה חי מאוד במילים, אבל מה במנגינות שלך משקף את זה?

      "כתבתי הרבה מנגינות. אני כל הזמן כותב. אני אומר לעצמי, 'המנגינה הזאת מתאימה לאביב במדבר כי היא פותחת את הלב, בוא נתמקד ונחבר אותה לאביב'. אז אני עובד עליה, ממלא אותה. לפעמים לקחתי מנגינה ישנה והמשכתי אותה. אחרי שכתבתי עוד ועוד משפטים מוזיקליים כאלה, ועם ליאור בוקר (היועץ המוזיקלי של האלבום, נ.מ) התחלנו לשפץ אותם. אז חזרתי לחדר ולמדבר ובניתי מחדש את המנגינות כדי שיתאימו. כמעט תמיד הלחנים קדמו להעלות את המילים המורכבות האלה על כפיים, ישר אל הלב".

      משה אוחיון (יח"צ , לירז עמר)
      ישר אל הלב. משה אוחיון (צילום: לירז עמר)

      נדמה לי שלא היית יכול לכתוב אלבום כזה מחוץ לנגב. אני צודק?

      "העניין המקומי הוא עניין חשוב מאוד. קריטי מאוד. מדוע? מפני שאפשר ללכת ולנגן במקום שבו זה קורה. זה ללכת כל הזמן אל המדבר. זה ערימות של טקסטים שיוצאים מתוך הסיורים האלה וכל הזמן תוך דיאלוג תמידי עם המקום. לפעמים זה לקום לפתע בצהריים ולדעת שיש לך כמיהה ואתה יוצא מיד אל המקום, ורק הכמיהה מביאה את השיר. זה לקום בבוקר ולנסוע לשדה בוקר ולראות מה היא יכולה לעזור. זה לחזור משדה בוקר ולנסוע לדימונה ולהשלים שם את המשפט שהיה חסר בשדה בוקר. זה גם להסתכל מהחלון ולראות את המרחב. הלך הרוח של המקום חייב להזין את הנפש כדי שייצא הדבר הזה. לא היו לזה כל כך הרבה האזנות, אלמלא זה היה מביא רוח של מקום אחר, ארץ אחרת כמעט, מרחב מעט מוזר ואחר שיש בו חירות אחרת. אתה כל הזמן בקשר עם המקום".

      "אני מקבל אהבה. אין ספק שהעובדה שאני מרוחק היא בעיה לא פשוטה", הוא מוסיף. "אני משתדל ליצור חיבורים, זה עובד חלקית, אבל אני לא אוהב להתלונן. אני מקפיד בעשייה, לא נותר אלא לעשות".

      תחנה שנייה: שכונת הקטמונים בירושלים, עם פרחה שמתה אתמול

      הרחק מהנגב, למרכז יש פריפריה משל עצמו. שכונת הקטמונים (גוננים, יש עוד מי שקורא לזה) היא כזאת. לא רחוק מהכנסת, הממשלה ובית המשפט העליון, נמצאת השכונה, שלאורך השנים שיכנו בה כמויות גדולות של עולים: בהתחלה מכורדיסטן וצופן אפריקה, אחר כך רוסים, אחר כך אתיופים. שכונה שיש בה מרקם חברתי עדין ואמיץ, לצד הזנחה גדולה של עיריות ירושלים לדורותיהן.

      ענבל ג'משיד, ירושלמית מלידה, למדה בבית הספר קשת בשכונה, ואחר כך המשיכה ללמוד מוזיקה בתיכון למדעים ואומנויות בירושלים. מהשכבה שלה יצאו כמה מוזיקאים, כמו נטע וינר מסיסטם עאלי, אוריאל הרמן ואהוד אטון מפרויקט "חצאי צבעים חצאי קולות" (וגם אחי הגדול, גילוי נאות 2). היום היא סוגרת מעגל כשהיא מלמדת מוזיקה בשכונה.

      ההרכב שהיא מובילה יחד עם גלעד ואקנין, "אקוט", הוציא לאחרונה אי.פי. קצר בשם "שירי קטמונים": ארבעה קטעים שכל אחד מהם מספר את סיפורה של אשה אחרת מן השכונה. ככה למשל הקטע הבא: "מודעות אבל ברחוב בר יוחאי בקטמונים מספרות כי פרחה מתה אתמול. נכדיה ששכחו לדבר ערבית התביישו בשמה מחוץ לכתלי הבית. לא רצו שיצחקו עליהם. כך גם נכדותיה שלא מסבירות שפרחה זאת שמחה". תערובת של לחנים יצירתיים, כלי נשיפה דומיננטיים ותיפוף מצוין הפכה כל אחד מהקטעים האלו לחגיגה קטנה בפני עצמה.

      "אנחנו ירושלמים, אבל לא מהקטמונים", מסבירה ג'משיד. "זה התחיל דרך פרויקט של אמנים שפעילים בשכונה והיו צריכים לעשות פרויקט שכונתי, כל אחד מהזווית שלו ובכל מיני תחומים. לא ידענו אז שנרצה להקליט מזה אלבום. חיפשנו כל מיני טקסטים על האזור כדי לנסות ליצור באמת משהו יותר נקודתי, של המקום. בסך יש שלושה שירים: אחד של משוררת בשם מירי בן שמחון שגרה בשכונה ונפטרה; אחר זה שיר אלמוג בהר שלימד בשכונה וכתב טקסט שנקרא 'שני שירי פריחה', שבעצם ממש מתאר סיטואציה בתוך השכונה, והאחרון הוא מתוך ראיון שנעשה באיזה פרויקט תיעוד בשכונה של בית קשישים, שבו ראיינו את הקשישים על הימים הראשונים בשכונה. מישהי בשם ג'ולייט שבתאי, ששם היא מספרת על ההתחלה של השכונה ומה השכנים שלה עשו, ולקחתי כמה משפטים והלחנתי אותם. הטראק הרביעי זה רק קטע אינסטרומנטלי עם הקול שלה, של ג'ולייט. כל אחד יצא בכיוון אחר".

      תוכלי לתאר את החיבור שלך למקום?

      "זאת שכונה שאני מכירה מילדות. למדתי בבית ספר בשכונה והיו לי כאן גם חברים. הקטע של שכונות בירושלים הוא מאוד חזק ולכל שכונה יש את האופי שלה. אלה מין בועות שמרכיבות את העיר וזה מאוד אופייני לירושלים. עכשיו למה בכלל לעשות כזה דבר? יש משהו מאוד מגניב בזה שיש דמויות שכונתיות שמכירים אותן דרך שירים והם הופכים להיות גיבורים של תושבי השכונה, איזשהם סמלים מתוך האזור שלהם. הדג נחש למשל עשו את זה לירושלים. זאת להקה של ירושלמים. אצלנו זה עוד יותר קטן ומקומי".

      אקוט (יח"צ)
      אז בואו ותראו כיצד חיים הילדים (צילום: יח"צ)

      כשמקשיבים למילים של השירים מגלים שם מסר פוליטי, מזרחי-פמיניסטי אפילו, אבל הלחנים הם לא ממש מזרחיים. כששמעתי את החצוצרות זה הזכיר לי דווקא מוזיקה של מערבונים.

      "למרות שכל זה נוכח בסיפור של השכונה, עם ההקשר של הפנתרים, אז דווקא כשחיפשתי את הטקסטים לא באתי לכיוון הזה. חשבתי שזה יהיה הדבר הברור ללכת אליו. אז חיפשתי ויצא שרק אחר כך קלטתי שלא רק שכולן נשים מזרחיות, זה עוד יצא הרבה יותר פוליטי ממה שחשבתי שיקרה - וזה כנראה לא במקרה. מבחינת המוזיקה אני וגלעד באים מהמקומות שלנו. אני חושבת שיש נגיעות מזרחיות, גם בצ'לו וגם סולו גיטרה שהולך לנגיעות אנדלוסיות, אבל בגלל ששנינו באים מקומפוזיציה קלאסית הכל מעורבב. באנו מכל מיני מקומות, אבל הטקסטים הם אלה שמספרים את הסיפור".

      אקוט יערכו השקה יפואית לאלבום שירי קטמונים באנה-לולו בר ביום שלישי הבא, ה-4.8, בשעה 21:00 ויארחו את אלמוג בהר ואופיר טובול.

      תחנה שלישית: בין שלמה ארצי לבאקו, אזרבייג'ן

      בזמרת קמילה נתקלתי לראשונה בפרויקט המוצלח "עכשיו לנשום" של צביה אהרוני. מפה לשם, היא כבר השתלטה על הבארבי בהשקת אלבום הבכורה הקצבי והעשיר שלה, "אדמה". בחו"ל הוא משווק כ-"Mamaland". הבחירה של קמילה לקרוא כך לאלבום הבכורה לא נובעת רק מאיזו בחירה כללית באמא אדמה, אלא בחיפוש אחרי מולדת מסוימת, מורכבת. אצלה זה בכל מקרה מורכב: היא עלתה מאזרבייג'ן עם התפרקות ברית המועצות ב-1991, כאשר האזור שקע במלחמות עצמאות. בתקווה למצוא כאן שקט המשפחה הגיעה לכאן - היישר למלחמת המפרץ. בדרך אל "אדמה" עשתה קמילה לראשונה את הדרך ההפוכה, ונסעה להקליט בבאקו יחד עם מוזיקאים ישראלים ומאסטרים מקומיים של קמנצ'ה וטאר. כך המילים בעברית והמלודיות שנכתבו על פסנתר בגוש דן עברו טרנספורמציה מוחלטת בהשפעת המוזיקה והכלים המקומיים, למעין פופ-עולם קצבי, בדרך לתוצאה שאי אפשר להישאר אדיש כלפיה.

      אז מה בעצם המאמאלאנד שלך?

      "זאת הסיבה שבשבילה כתבתי אלבום. לא הצלחתי למצוא את עצמי בשלמותי באזרבייג'ן ולא בישראל וכל הזמן הרגשתי קצת מפוצלת. הבנתי שאני בשלמותי בשני המקומות, ואין בזה שום דבר רע. אני לא יכולה למחוק את מי שהייתי שם ולא את מי שאני כאן כי המנטליות מאוד שונה וזה כמו להיות שני אנשים שונים לגמרי. כדי להיות מאושר צריך להסתגל לנוף גם שם וגם פה, והבנתי שיש בתוכי שני נופים ואפשר להפסיק להתגעגע לכל אחד מהצדדים, למזג אותם דרך מוזיקה ונגנים משותפים שהשתתפו באלבום הזה בשתי השפות. בשתי הקמילות. אגב, באזרבייג'ן שמי הוא קמה. זה כינוי מקוצר כמו בני ובנימין אבל כשבאנו לארץ התגלה לי שכאן זאת מילה, ואמא התחילה לקרוא לי בשם המלא. היה לי קצת חבל על הקמה, וממש לפני ההשקה גיליתי שלקמה יש משמעות בארמית - קמא זה ראשון. אני נולדתי בראשון לאוקטובר 1978, והתאריך העברי היה ערב ראש השנה. עכשיו קמה-קמילה מתאחדת ושכולים יקפצו לי".

      איך זה עבד, כל המסע הזה? באיזה שפה כולם דיברו ביניהם?

      "חזרתי לשם להתאחד גם עם המשפחה שלי שחוץ מאמי ואחותי שהן כאן - כולם שם. אז זאת לא רק חזרה למאמאלאנד שלי: גם לפגוש את המשפחה וגם את המאסטרים. אנשים שמגיל מאוד קטן מתמחים בכלי אחד בלבד שכל כך קשה להוציא ממנו את הסאונד הנקי, האזרבייג'ני המיילל. נסעתי עם מפיק מוזיקלי מהארץ דורון רפאלי והטכנאי אורי ורטהיים (הידוע גם כמיקסמאנסטר, נ.מ) ועם אמא שלי שהייתה מנהלת ההפקה בפועל. אמא שלי הייתה מוזיקאית מאוד מפורסמת בעצמה באזרבייג'ן ולא הספיקו לשכוח שם את הקריירה שלה אחרי כל השנים שאנחנו לא שם. אנחנו היינו הישראלים. התקשורת הייתה מאוד מעניינת: הם תופפו אחד לשני על הכתף את הפיאנו ואת הפורטה וה-BPM, ממש תופפו על הכתף אחד על השני. לכן גם בחרתי מפיק מתופף. ראיתי את המאסטרים האלה, בני 70-80, יושבים ומתופפים אחד על הכתף של השני, עם התנועות של הידיים והרגליים כשאחד לא מבין מה שהשני אומר".

      יש כאן איזו קהילה אזרבייג'נית שמחבקת אותך ואת השירים שלך?

      "אין כאן קהילה אמיתית: ליהודים טוב באזרבייג'ן והם לא עוברים לכאן. בתי הכנסת פועלים במרכז העיר, כולם מכבדים אותם וזה מאוד חשוב שהיא כל כך דואגת להבליט את האהבה ליהודים ולישראל. כשהתפרקה ברית המועצות פתחו את השערים לצאת החוצה ואז המון היגרו כי התחילה מלחמת האזרחים בפנים בין הרפובליקות למשטר הקורס. אזרבייג'ן עברה טבח ואמא שלי החליטה לעזוב כי סגרו בתי ספר, היה עוצר ויריות באמצע הרחוב, דווקא בעיר שהיא כל כך אינטלקטואלית. אבל זה לא היה קשור למלחמות ביהודים. אבל עדיין שם אני לגמרי זרה. זה לא קשור אליהם כי רוב המשפחה שלי שם. המוזיקה והאוכל שם מדהימים, אתה שבוי בזה מיד. זה בגלל ישראל דווקא. אני הייתי בהמון מקומות בעולם והופעתי המון יש משהו כאן שאין בשום מקום אחר שהייתי בו, סוג של עוטף אותך מכל כיוון והוא מאוד דומיננטי. חוויתי את זה בעיקר אחרי השנה הראשונה שהיינו כאן, כי עוד לא הבנתי אף מילה בעברית ואז מהשיר הראשון שהתחברתי אליו ברדיו ומהיום הראשון שהמבטא שלי התחיל להיות יותר קל וטיפה להיעלם ומהיום שהתחלתי לשכוח רוסית ואזרית והעברית השתלטה עליי ומאז שעשיתי צבא ואחרי זה סטודיו למשחק - כבר אי אפשר היה להוציא ממני את הישראליות. זה נהיה כל כך חזק".

      אם אפשר לשאול, מה היה השיר הראשון שהתחברת אליו כאן ברדיו?

      "ידעתי שתשאל. הגענו בדיוק במלחמת המפרץ, והיינו בשוק. ישבנו בחדר מטר על מטר במרכז בת ים ולא הבנו איך צריך לסגור את החדר עם האיזולירבנד, ובקושי היו אז תוכניות ברוסית. לא הבנו כלום וסקאדים נפלו כל הזמן והיו אזעקות באמצע הלילה והקירות רעדו. פאניקה מוחלטת. וכל פעם אחרי שהסקאד נפל ברדיו רק"ע שידרו שיר אחד בלבד. זאת הייתה קצת שטיפת מוח. אחרי כל סקאד, "תחת שמי הים התיכון", ואמרתי: אוקיי, אני חייבת להבין מה זה. כך נגלה לנו שלמה ארצי. אני חייבת אבל להודות שהאמן הישראלי ששבר לי את הלב זה אביתר בנאי. לפני תשע שנים כשהתחלתי לכתוב את האלבום כריפוי למצוא את השורשים שלי, כשעוד ניגנתי את זה על פסנתר ולא הבנתי איך להרמן, הייתי משמיעה לאחרים אז תמיד הם היו אומרים בטח שיש בזה אביתר. זה מאוד שונה מאיך שהאלבום נשמע היום כי הכלים האזרים, הרית'ם סקשן שהלכתי אליו, לקח את זה לכיוון מאוד ריקודי אזרבייג'ני-ישראלי. אבל שירים כמו 'אכזבה' וכמו 'אדמה', הם נורא אביתר בשבילי. שם גם תתגלה כל השבירות של השירים שלי. מאחורי זה מסתתרת שבריריות, המון עצב, המון געגוע וניסיון למצוא את הקרקע מתחת לרגליים. אבל יש גם המון עוצמה מאחורי התוף שלי".

      קמילה (יח"צ , עמירם יבלונסקי)
      השפעה אביתרית. קמילה (צילום: עמירם יבלונסקי)

      תחנה רביעית: ועדת חריגים מלמדת את האמריקאים עברית

      את ועדת חריגים נדמה שאין צורך להציג. סופר גרופ האינדי-רוק-שוגייז של יובל הרינג (לבנון), דן בלוך (אנטיביוטיקה) ויובל גוטמן (מורה מחליפה) עורר הייפ גדול כבר באלבומו הראשון, "העולם אבד מזמן" ששיר הנושא שלו גם כיכב בגלגלצ. "השעמום שוקע", אלבומם השני, מנסה לקחת את התנופה הזאת צעד אחד נוסף קדימה בדרך לפסטיבלי אינדי יוקרתיים בארצות הברית. באחד הראיונות שלו, הרינג אמר משהו על כך שאת האמריקאים דווקא מגניב לשמוע להקה ששרה בעברית כמו שמגניב אותם לשמוע להקה איסלנדית שלא שרה באנגלית. בשיחה איתו אני אומר לו שהמשפט הזה הוא אחד הטריגרים לכתבה.

      "אני אחדד: מה שאמרתי זה לא שהם לא מעוניינים לשמוע מישהו מחו"ל ששר באנגלית", אומר הרינג. "ישראלים, בדיוק כמו כל הרכב אירופאי או מהמזרח הרחוק אחר ששר באנגלית, זה עובד בסדר בכל מיני רמות. זה לא שהאמריקאים לא מתעניינים. אני מדבר על אינדי-רוק, איפה שיש תרבות נגד. אמרתי שאני לא חושב שהם מעוניינים לראות מישהו שרוצה להתקבל לקבוצה שלהם, שמתנהג בסוג של ניסיון להיות חלק מחבורה. הם רוצים שתתפוס את תשומת הלב שלהם בדרך מעניינת, אבל שלא ישירות תנסה להיות כמוהם. שתשבש את המסר שלהם או שתפתיע אותם בדרך שהם לא מצפים לה. זה יכול להיות בסגנון או באסתטיקה או גם בשפה, ואז הם מקבלים את זה. זה קצת כמו דינמיקה של תיכון לפעמים. זאת הייתה הכוונה. יכול להיות מישהו שמאוד יצליח באנגלית, לי אין את הנתונים האלה. אצלי הרעיון היה פשוט לא להתרחק מעצמי. המוזיקה הזאת מאוד קרובה אליי: זה מה שהייתי שומע בתיכון ואני מחקה בערך את מה ששמעתי אז - יוסי אלפנט, סדרני הדשא, קצת משינה, קצת ליאור ייני. זה קוקטייל פרטי שלי שאני לא מתרחק ממנו. הניתוח הפשטני שלנו בתקשורת הוא תמיד השפעות של שוגייז בניחוח מקומי, זה באמת פשטני וזה נכון. יש בנו מין מוטציה של הדבר האמריקאי, אבל הרבה מהרעיונות עולים מהקיום כאן".

      ועדת חריגים (יח"צ , גוני ריסקין)
      מוטציה אמריקאית, קיום ישראלי. ועדת חריגים (צילום: גוני ריסקין)

      ואיך העובדה שאתם מכאן באה לידי ביטוי במוזיקה שלכם? זה לא דומה כמעט לשום דבר שקורה כאן.

      "זו הרבה פעמים האישיות שלי בתוך המילים, במסר האסתטי שלי. יש נושא שאנחנו מתעסקים איתו כמו הסיזיפיות, שיש מלחמה כל קיץ וכשדברים חוזרים על עצמם הם נעשים חסרי משמעות. זה אמנם נושא בינלאומי אבל הוא נורא ישראלי ויש לו תפאורה ישראלית. אתה אומר את המילה תל אביב ומדבר על דרך יפו באלבום החדש, ואז אתה מעביר את הרעיון שלך למקום הגלובלי האסתטי. אני כביכול אומר שיש חוקים, אבל אין. אני לא יודע מה זה מקומי כי רוב הישראלים יגידו לך שישראלי זה מישמש של דברים, והם צודקים. אני בולגרי וגדלתי בפרבר ושמעתי נירוונה - זה סוג אחד של מקומי. תראה את העבודות של דפי הגאי, אלה צילומים של בנות בתיכון אלון ברמת השרון. זה תפס בחו"ל נורא חזק, בשיח של צילום פמיניסטי. אבל זה גם העיסוק במקומיות שלה. המקומיות הזאת לא רלוונטית לכולם אבל זאת המקומיות שלה. אני עושה את המקומי שלי. אני מושפע מסמשינג פאמפקינז אבל אף אחד לא מושפע מהם כמוני, מאיך ששמעתי את זה בצבא ובשמירות. אתה נאמן לאיך ששמעת דברים ואיך שאתה עובר את זה".

      אתה מספר איך בפסטיבלים הקהל האמריקאי לפעמים שר את המילים שלכם בעברית. זה לא מוזר?

      "זה קרה לי גם עם מוזיקה יפנית. המוזיקה מטורפת אז מה אכפת לך השפה. אתה שר את המילים כי זה חלק מהאנרגיה. המסר של המילים הוא חשוב ואני שמח שהוא מובן רק פה ורק לדוברי עברית, וזה מאפשר לבן אדם ביישן כמוני שהוא לא פופ סטאר סוג של שריון, יש לי מעין שפה סודית ואני יכול להתבטא בה. כשאני פה אני נהנה מזה עוד יותר. זה נפלא שמשהו יכול להיות מובן רק במקום מסוים".

      והישראליות שלכם, זה אישו בחו"ל, או שמתייחסים לזה כאקזוטיקה?

      "בשביל האמריקאים זה לגמרי אקזוטיקה. תחשוב על שנות ה60-70 כשהמפיקים היו מעתיקים שירים מצרפת ונותנים לאריק איינשטיין שישיר אותם. זה אקזוטיקה כזאת. זה גם סוג של שיבוש של הדבר המקומי. טוויסט של מוכר אבל זר: מישהו לקח משהו שלי ועשה אותו אחר, כמו שמישהו היה לוקח את הצבר ועושה אותו יפני. כשאתה בנישה אתה תמצא וריאציה בכל מקום. אנחנו בפופ שלנו לא יכולים להיות Alt-J, אין לנו סיכוי בגלל איפה שאנחנו. מה שאנחנו כן יכולים להיות זה וריאציה ביזארית על מה שהם מכירים, אנקדוטה אסתטית, הערת שוליים: להקות קטנות ובינוניות שלא הרבה שמעו עליהם כי הם במקום מוזר. אז זה לא רק אקזוטיקה, אלא רצון לקבל וריאציות שונות של עצמך, פיצולי אישיות".

      יש מין פער בין המקום שלכם לשדה שאתם פועלים בו. אתם שרים בעברית לקהל שלא דובר עברית, ופונים בעיקר לקהל בינלאומי. אז איפה המקום שלכם בעצם? כאן או שם?

      "הלהקה שלנו לא מופיעה הרבה. אנחנו לא חלק משום דבר, מאף סצנה. אולי זאת להקה שגם נוח לה להיות חריגה. עדיין אנחנו יותר קרובים לעולם של האינדי בארץ אבל לא באמת. אז אני חי פה ויוצר פה ועובד ומייעץ, כשיש משהו שמרגש אותי אני הולך. יש לנו בסיס פה. פה זה לספוג, לנגן, לאכול ולהקליט. זה קורה כאן. פה זה מתרחש ונולד. זה הבסיס של זה. פה. הכי חשוב זה שאנשים לא יחשבו שיש חוקים למשהו. אחרי שהלהקה שלנו התחילה להיות סיפור, העברית חזרה להיות בדיבור פתאום. האינדי נעשה כאן באנגלית באופן אינטואיטיבי ועכשיו פתאום זאת שאלה. זאת שאלה טובה. אבל זה רע אם תענה תשובה מוחלטת אם מוזיקה ישראלית צריכה להיות על נושאים ישראלים או בעברית. זה לא טוב אם תגדיר את זה. בעיקר בן אדם צריך להיות נאמן לעצמו. זה נשמע בנאלי אבל ככל שאתה יותר קרוב למהות שלך. אנשים מזדהים אך ורק עם אותנטיות. במוזיקה הכי קל לזייף והכי שקוף לראות את הזיוף שלך. מי שבא ממקום שהוא מאוד שלו ורואים את זה, אז זה מה שהופך כל דבר להיות מה שהוא. כשתעשה משהו מעניין אז זה יהיה רלוונטי גם בעולם. צריך לדמיין את המוזיקה שלך במקום שבו דברים נידונים בהם ברצינות. שם אי אפשר לשקר".