ב-1974 עשתה גלוריה גיינור את הצעד הראשון שלה לעבר המיינסטרים כשהוציאה את הלהיט "Never Can Say Goodbye". הקפיצה הגדולה הגיעה רק ארבע שנים לאחר מכן, עם האלבום "Love Tracks". זו היתה תקופת השיא של הדיסקו. האלבום הגיע בטיימינג מתאים, וכלל סינגל אחד שהפך לבוננזה עצומה לקריירה של אחת הדיוות הגדולות של התקופה.
במבט אכזרי לאחור, לולא "I Will Survive" גיינור כפי הנראה היתה הופכת בראי ההיסטוריה לבבואה דהויה של מישהי שהיתה פעם זמרת גדולה. השלאגר העוצמתי הזה (אם כי שיר בינוני לחלוטין, אפילו במונחי דיסקו) לא רק הזניק אותה מעלה, הוא גם שימש עבורה תעודת ביטוח מפני שחיקה של כל להיט עתידי. גם היום, למעלה מ-35 שנה אחרי, גיינור יודעת ומעריכה זאת היטב. ועדיין, הציפייה מההופעה שלה ביום רביעי בהיכל התרבות היתה ליותר מאשר מופע חימום שלם לשיר אחד, במיוחד כשנזכרים שמדובר באושיה שהתחרתה בשנות ה-70 עם דונה סאמר על הכבוד להיות "מלכת הדיסקו". לגיינור היו בזמן אמת לא מעט שירים מכובדים, אבל היא בחרה להשאיר את רובם תחובים עמוק בארון. לתל אביב היא הביאה הרכב מכובד של 12 נגנים ושלושה זמרי ליווי, רק כדי לבצע מעט מאוד מהמקור והרבה חומר של אחרים.
כמו דיווה אמתית, גיינור הוצגה לפני עלייתה בקליפ של למעלה מחמש דקות לצלילי אתם-יודעים-איזה-שיר, ולאחר מכן עלתה בשמלת פייטים כחולה-דהויה ברוח הסבנטיז. ההתחלה דווקא היתה מבטיחה. עשר הדקות הראשונות היו מעודדות, כש-"Never Can Say Goodbye" הגיע ומיד אחריו "I Am What I Am", שיר מאוחר של גיינור (1984), שלזמן קצר מיצב אותה מחדש בתודעה. מכאן זו כבר הפכה להופעת קאברים בינונית מינוס בסגנונות שונים (דיסקו, גוספל, R&B), שהחלה בדואט עם זמר הליווי הארווי יוברט ל-"You're The First, The Last, My Everything" של בארי וייט המנוח, והסתיימה ב-"Beautiful" של כריסטינה אגילרה. מדוע לא השתמשה גיינור בשלל נוסף מהרפרטואר הפרטי, ועל מה מעידה העובדה שזמרת שנחשבה לגדולה כל כך בוחרת לגנוז את כל הארסנל העצמאי שלה ולהקדיש 80 אחוז מהופעה לטריביוטים?
הרכבי דיסקו לעולם יגרמו לך להרגיש כאילו אתה נמצא במסיבה מוזרה, אבל אם עברת את גיל 40 (כמו רוב הנוכחים בקהל) גם יגרו את החושים ויציתו בך טעם של פעם. במקרה הזה, למעט רגעים בודדים, גיינור אפילו לא התאמצה לשכנע אותנו שמדובר בהופעה של אגדה מהלכת. האירוע היה גרסת רטרו מבולבלת בקטע רע, מיקס של קדם אירוויזיון 81', ערב קאברים במועדון אפלולי והפעלת מבוגרים בבריכה של בית מלון. חבל, כי בגיל 65 הקול והחזות של גיינור עדיין מרשימים, וגם אם היא מתקשה מעט בהליכתה, היא צלולה ופעילה מאוד ומתעלה על הסטטיות והצרידות שגילתה דיון וורוויק בהופעה שלה לפני חודשיים. אם כבר בגרסאות כיסוי עסקינן, מעניין שגיינור בחרה להשאיר מחוץ לרשימה את "Walk On By" של וורוויק, שדווקא לו היא ביצעה גרסת קאבר לא רעה בכלל ב-1975.
בסופו של דבר, הכל היה רק הכנה לשיא של המופע. 14 שירים והפסקה אחת ארוכה (לאחר השיר השישי, גיינור ירדה מהבמה והרכב הליווי כבש אותה ליותר מעשרים דקות) היו המתאבן לרגע שלשמו כולנו התכנסנו. גיינור החלה לאט ב-"I Will Survive" והקהל המנומנם עמד לפתע על הרגליים. כן, כולם הבינו את תפקידם כבר מזמן: הם פה רק בשביל להיט ההישרדות. שעתיים שלמות תמורת שיר אחד? לא דיל משתלם.
לפני 15 שנה נכחתי בבוסטון בהופעה של אריק ברדון, לשעבר סולן האנימלס. רק כשעלה להדרן הכריז "אני יודע שכולכם רוצים לשמוע את House of The Rising Sun'', אבל אני ממש שונא את השיר הזה, ולכן אבצע אותו בדרכי שלי". ברדון האמין בחומר האחר שלו, גם בזה הפחות מוכר, ובעיקר רצה ואהב להשתמש בו. גיינור, לעומת זאת, ביססה ערב שלם על הכנה ללהיט הגדול ביותר שלה. עם הסגידה וההערכה העצמית ל-"I Will Survive, אין כל כך בעיה, אבל הבחירה למתג אותו כדבר הראוי היחיד היא הודאה בכך שאכן, בהופעה הזו לא ממש היה שום דבר אחר להתגאות בו.