הילד בתוכי: 6 ספרי ילדים שכדאי לקרוא גם כמבוגר

לפני כמה שנים, דווקא כשהתקרבתי בצעדי ענק לגיל 30, התעורר בי לפתע החשק לקרוא ספרות ילדים קלאסית. למעשה, מה שעורר את החשק הזה הייתה קנאה טהורה וצרופה; קנאה בכל אותם אנשים שמתארים בעיניים כלות ובחיוך מדושן עונג את מפגשי הילדות שלהם עם דמויות כמו אן שרלי, אמיל טישביין, ג'ו מארץ', ירון זהבי וחבורת הסטריאוטיפים שלו, פוליאנה, מתילדה וכו'.

כיוון שלא קראתי ספרים בילדותי ובנעוריי (בדומה לכל הילדים שסבבו אותי בחולון של שנות ה-80), נגזר עלי להיות מודר מאותה נוסטלגיה ספרותית. בניגוד להתרברבותם של אחרים, לי הספרנית לא הרשתה לקחת יותר מספר אחד בשבוע, או לקחת ספרים ממדף המבוגרים אחרי שסיימתי את כל ספרי הילדים - בעיקר כי לא נמצאתי אף פעם בספריה; הייתי עסוק רוב הזמן במשחקי כדורגל, בצפייה ב-WWF ובצבירת ערימות של פוגים. רק בצבא, כשלראשונה הטלוויזיה והחברים (וגם הפוגים) לא היו בהישג יד, גיליתי לראשונה את עולם הספרים. מרגע שהתחלתי לקרוא, לא יכולתי להפסיק, ואת העשור הבא ביליתי בקריאה קדחתנית שהביאה אותי, בין היתר, לעבוד בחנות ספרים, לפתוח בלוג שמוקדש כולו לספרות, ולהגיע לכתוב על ספרות בוואלה תרבות.

וכך קרה שבשנתיים האחרונות החלטתי לנסות ולקרוא ספרות קלאסית לילדים ולנוער, ולכל הפחות להכיר את כל אותן דמויות שנחרטו בלבם של אנשים רבים כל כך. אין כל ספק שהקריאה שלי כמבוגר שונה במהותה מהקריאה בעיני ילד, אך ישנם גם יתרונות מסוימים לפרספקטיבה ולביקורתיות שמצויד בהם המבוגר ושמאפשרים לו לבחון את ספרות הילדים מהיבטים שונים.

אז לכבוד החופש הגדול שנמצא בעיצומו, הנה לפניכם שש המלצות על ספרות ילדים קלאסית, שכדאי לקרוא כילד אך אפשר ליהנות ממנה גם בגיל מבוגר.

"פנג הלבן", שידוע לרבים מבני דורי בזכות סדרת הטלוויזיה המצוירת, מספר את סיפורו של זאב מערבות אלסקה שבעורקיו זורם גם דם כלבי; הוא מתחיל את חייו בטבע הפראי אך מתגלגל לחיות בין בני האדם – אלמנט שיוצר בתוכו מתח פנימי בין החלק הזאבי והפראי שבו לבין החלק הכלבי והממושמע. הוא עובר תלאות רבות ונמכר לאדם אכזרי המשתמש בו ככלב קרבות בלתי-מנוצח, עד שנוצרי טוב בשם וידון סקוט מצליח להציל אותו ולקשור איתו ברית דמים.

הכתיבה של לונדון חדה ונפלאה, ואין בה שום חנופה או עידון בנסיון להגן על הקוראים הצעירים. במידה מסוימת מדובר בסיפור על החלום האמריקאי, כיוון שפנג מצליח להתנגד לגורלו האכזר ולהפוך את חייו לטובים יותר; לפיכך אפשר אולי לקרוא לו "self made wolf" (ואגב – פנג כלל אינו לבן, אלא אפור. הוא קרוי כך על שם ניביו הלבנים).

ציטוט נבחר: "אין זו דרכה של הערבה לחבב תנועה. החיים הם עלבון עבורה, מכיוון שהחיים הם תנועה. הערבה שואפת תמיד להרוס כל תנועה. היא מקפיאה את המים ומונעת מהם לזרום לים, מוצצת את לשד העצים עד שלבם הגדול קופא, ובפראות ואכזריות רבה מכול, מסתערת הערבה ומכניעה את האדם – חסר המנוחה שביצורים, המורד הנצחי כנגד הציווי שכל תנועה חייבת להגיע לבסוף לעצירה מוחלטת".

"הקוסם מארץ עוץ" / ל. פרנק באום

מי מאיתנו לא מכיר את "הקוסם מארץ עוץ" ואת דמויותיהם של דורתי, טוטו, איש הפח, איש הקש והאריה? ובכל זאת, כשניגשים לקרוא את הספר המקורי, ובמיוחד כשבוחרים בגרסה המוערת שתרגמה גילי בר-הלל סמו (הוצאת "אריה ניר"), מגלים שלא כל מה שזכרנו אכן קיים במקור, ולא כל מה שקיים במקור אכן זכרנו.

קודם כל, השם "עוץ" (הארץ בה חי איוב התנ"כי) ניתן אך ורק במהדורה העברית, ואין לו קשר למילה "Oz" שהיא קיצור לשמו של הקוסם (כפי שמתגלה באחד מספרי ההמשך שכתב באום). שנית - הנעליים האדומות המפורסמות של דורתי הן בכלל בצבע כסף, ולמעשה הפכו לאדומות רק בסרט משנת 1939, בעקבות חשש של הבמאי ויקטור פלמינג שמא צבע הכסף לא יבלוט מספיק על רקע הלבנים הצהובות. ושלישית - להבדיל מהדחליל, איש הפח היה פעם בן אנוש בשר ודם, שבכל פעם כרתו חלקים מגופו והתקינו לו חלקים תותבים מפח, עד שהפך כולו לפח. הדחליל, לעומתו, נתפר שלושה ימים לפני שדורתי פגשה בו.

וכך, אם קוראים את הספר בהתבסס על זכרונות קלושים מסרטים, הצגות ומחזות זמר, "הקוסם מארץ עוץ" יכול אפילו להפתיע. הקריאה בספר כמבוגרים מאפשרת גם להבין בקלות את המסרים שמנסה באום להעביר, ועיקרם: בבני אדם טמונים כוחות רבים מלכתכילה, אך לעיתים דרוש מסע ארוך כדי לגלות אותם. זהו למעשה שיר הלל לתרופות הפלצבו המפורסמות; "הקוסם" הוא אינו אלא שרלטן שגורם לדמויות הראשיות לחשוב שהוא הופך אותן לאמיצות, רגישות או חכמות, וכתוצאה מכך הן אכן הופכות לכאלה.

ציטוט נבחר: "עוץ, שנותר לבדו, חייך כשהרהר באופן שבו הצליח לתת לדחליל ולאיש הפח ולאריה בדיוק את מה שחשבו שהם רוצים. 'איך אפשר שלא להיות נוכל', אמר לעצמו, 'כשכל האנשים האלה מאלצים אותי לעשות דברים שכולם יודעים שאי-אפשר לעשותם?'"

להבדיל מ"הקוסם מארץ עוץ", שזכה להצלחה גדולה גם בפורמט הספרותי שלו, דמותו של במבי מוכרת בעולם הרחב בעיקר בזכות הסרט המפורסם של וולט דיסני. עם זאת, ממש לא כדאי לוותר על קריאה בספר המקורי.

זאלטן (שם העט של הסופר היהודי זיגמונד זלצמן) מתאר את חיי היער אליהם נולד במבי (קיצור של במבינו באיטלקית – ילד) בצורה רגישה ויפהפיה שקשה לעמוד בפניה. אולם, כמו ב"פנג הלבן", גם כאן הטבע והחיים הם לא רק יפים, אלא גם אכזריים. הסצנה הידועה ביותר בסרט, שנחשבת לכזאת שצילקה דורות רבים של ילדים, היא זו שבה הצייד הורג את אמו של במבי; בספר לעומת זאת הסצנה הזו פחות מרכזית בעלילה (אם כי כמובן עצובה), ולהבדיל מהסרט - במבי הספרותי כלל אינו יודע שהרגו את אמו, אלא רק אנחנו, הקוראים, מבינים זאת. במבי עצמו יגיע להבנה שאמו מתה מעצם העובדה שהיא לא חוזרת יותר.

למעשה, הדמות הראשית של הספר היא הטבע, שמבחינתו ההצגה חייבת להמשך והוא ממשיך לגלגל את מחזורי החיים ועונות השנה. במבי נולד, גדל ביער, נהנה מדובשו ומעוקצו, הופך לאייל זקן ומתבודד עד שלבסוף הוא מת. מעפר הוא בא ולעפר הוא שב.

זאלטן כתב את הספר מיד לאחר מלחמת העולם הראשונה, ואין ספק כי כתיבתו הושפעה ממנה; הוא מתאר את האדם האכזר שהורג לשווא מחד, ואת הטבע החזק שנשאר אדיש לכל הרצונות, המאוואיים והפשעים של היצורים החיים בו מאידך. אבל יותר מכל – הוא פשוט כותב בצורה יפה ומרגשת.

ציטוט נבחר: "עזוב אותי מהקרובים שלך," קראה התנשמת. "גם לי יש קרובים. אני רק צריכה להסתובב במשך היום ולהראות את עצמי איפשהו ומיד הם קופצים עלי. עזוב, קרובים זה דבר לא שימושי. אם הם גדולים מאיתנו הם לא ראויים לשימוש, ואם הם קטנים מאיתנו הם שימושיים עוד פחות. אם הם גדולים מאיתנו אנחנו לא סובלים אותם מפני שהם גאוותנים ואם הם קטנים מאיתנו אז הם לא סובלים אותנו כי אנחנו גאוותנים. לא, אני ממש לא רוצה לדעת מכל הסיפור הזה".

"דב ושמו פדינגטון" הפך השנה ללהיט גדול בזכות העיבוד הקולנועי שלו, אבל הגרסה הספרותית שנכתבה בשנות ה-60 של המאה הקודמת, עדיין שומרת על חנה. דב קטן מופיע פתאום בתחנת הרכבת פדינגטון בלונדון עם מזוודה שעליה כתוב "נא לדאוג לדב הזה. תודה"; מר וגברת בראון שמבחינים בו מחליטים לאמץ אותו ולקרוא לו על שם התחנה בה מצאו אותו. מכאן והלאה הספר מתאר שורה של אפיזודות בהן פדינגטון מסתבך כיוון שהוא לא נוהג על פי הקודים המקובלים בחברת בני האדם בכלל ובחברה הבריטית בפרט.

למעשה פדינגטון הוא הזר האולטימטיבי – הוא דב בין בני אדם, ודרום אמריקאי (מוצאו בפרו) בין בריטים. אבל מעבר לרבדים העמוקים של הספר שדנים בהגירה, שוני וזרות, "דב ושמו פדינגטון" הוא פשוט ספר משעשע, כיפי ומעורר הזדהות.

ציטוט נבחר: "הוא הביט בפדינגטון מעל למשקפיים שלו. 'תבין, מר בראון, בעולם שלנו הדברים הם לא תמיד מה שהם נראים', הוא אמר בעצב. פדינגטון נאנח. זה היה מאוד מאכזב. 'חבל שהם לא', אמר. 'זה היה יכול להיות נחמד'".

עוד סדרת ספרים שמוכרת בארץ לא מעט בזכות עיבודה לטלוויזיה היא זו שעוסקת במשפחת המומינים. הספר "חורף קסום" (בתרגום הישן של אוריאל אופק הוא נקרא "עמק החיות המוזרות") הוא השישי בסדרת ספרי המומינים, אם כי על פי המומחים לספריה של ינסון, אין חשיבות ממשית לסדר הקריאה בספרים.

המומינים, בדומה לדובים, הם יצורים שישנים לאורך כל החורף ולמעשה לא יודעים מה מתרחש בעמק שלהם בחלק הזה של השנה. אך בחורף המתואר בספר, מומינטרול מקיץ משנתו ולא מצליח לחזור לישון; הוא יוצא מהבית ומגלה את חיי החורף והיצורים המיוחדים לו – יצורים שאף מומין בעולם לא ראה אף פעם. בדומה ל"במבי", גם בספר הזה הטבע הוא דמות בפני עצמה, אולי הדמות הראשית; אך כיוון שהספר מתרחש בחורף הקפוא, מה שמאפיין את הטבע כאן הוא השקט החודר וההיעדר. העולם כמו עצר מלכת, ויש רק כמה יצורים בודדים שמעזים לצאת למוות הקפוא הזה.

הכתיבה של ינסון שקטה, מדויקת. היא מצליחה לעסוק בנושאים כמו מוות ויחס לשונה בלי שמץ של דידקטיות האופיינית לספרי ילדים. אבל יותר מכל, כוחה הגדול של ינסון כסופרת טמון ביכולתה ליצור גלריה של דמויות ייחודיות ושובות לב (גם כשהן מנסות לעצבן, דוגמת מאי הקטנה והמיולין).

ציטוט נבחר: "מומינטרול חש לעזרתה. תו-תיקי הביטה בהם זמן מה, אחר כך נכנסה לביתן הרחצה והעמידה סיר מים על התנור. 'כן, כן', חשבה ונאנחה. 'ככה זה תמיד בסיפורי ההרפתקאות שלהם. להציל ולהינצל. הלוואי שמישהו יכתוב פעם על זה שמנסה אחר כך לחמם את הגיבורים'".

ספק אם גבעת ווטרשיפ שייך בכלל לקטגוריית ספרי ילדים ונוער. אמנם הספר נולד, לדברי ריצ'רד אדמס, מסיפור ארוך שסיפר לבנותיו כדי להנעים את זמנן בנסיעה ארוכה והמשיך אחר כך כסיפור לפני השינה, אך כשקוראים אותו בגירסתו הסופית (543 עמודים) מגלים סיפור שהוא למעשה משל על החברה האנושית.

העלילה עוסקת במספר ארנבונים שמחליטים לברוח מהארנבייה אליה הם שייכים, בגלל תחושות של ארנבון משונה בשם חמישון שמנבא אסון וחורבן לארנבייה. החבורה עוברת מסע קשה ומפרך בניסיון למצוא בית חדש שבו אף אחד לא יפריע להם.

בעוד שחמישון אחראי על הנבואה, הארנבון לוז הוא המנהיג שמוביל את עמו בדרך אל הארץ המובטחת. למעשה יש כאן סיפור מיתולוגי שמזכיר בחלקים מסוימים את יציאת מצרים (במקום הים הנחצה לשניים, מופיעה בשלב מסוים רכבת העוצרת ארנבונים שרדפו אחרי גיבורי הספר וכך מצילה את חייהם), ובחלקים אחרים מזכיר את סיפורי המבול ודוד וגוליית. אפילו השטן הארנבוני ("הארנב השחור") נוכח בסיפוריהם של הארנבונים. המציאות הארנבונית בשילוב עם המיתולוגיה שלה, מאפשרים לקורא להסתכל על החברה האנושית על דרך המשל (והרי זהו תפקידו של משל), כשהספר עצמו עוסק בשאלות כמו מיהו מנהיג טוב וראוי, מהי התנהגות מוסרית ומה משיגים מחרחרי המלחמה, מה חשיבותה של האמונה וחשיבותם של הנסים ומה חשיבותם של סיפורים מיתולוגיים לבניית חברה.

אבל בסופו של דבר, כוחו הגדול של הספר הוא קודם כל בסיפור עצמו, ה"פשט", ובכתיבה הנפלאה של אדמס. בזכות כשרון הכתיבה שלו והמחקר המקיף שערך לקראת הספר, הוא מאפשר לנו לצלול אל חייהם של הארנבונים, לפחד איתם, לשמוח איתם, לאהוב איתם ולצאת יחד איתם להרפתקאות. אחרי הכל, מה עוד אפשר לבקש מספר?

ציטוט נבחר: "בני אדם רבים אומרים שהם נהנים מהחורף, אבל מה שמהנה אותם באמת זו התחושה שהם חסינין בפניו. עבורם, אין בעיית מזון בחורף. אצלם בוערת אש ולהם בגדים חמים. החורף לא יכול להזיק להם ולכן מחזק את תחושת התושייה והביטחון. אך לציפורים, ולבעלי חיים אחרים, כמו לבני אדם עניים, החורף הוא עניין אחר לגמרי [...] עבור ארנבונים, החורף נותר מה שהיה לבני אדם בעלי התושייה בימי הביניים – קשה, אך נסבל, ולא חסר כל פיצוי".