פולה הוקינס מתלוננת שאין לה זמן לכתוב את הספר הבא שלה. היא עושה זאת בחינניות, באופן מתנצל כמעט, כמצופה ממי שספרה האחרון נמכר בשני מיליון עותקים בתוך שלושה חודשים ומככב בצמרות רשימות רבי-המכר. היא עסוקה בעיקר בלשוחח עם כתבים שכמותי, ולהתמודד עם ההצלחה הפנומנלית של המותחן הפסיכולוגי שכתבה, "הבחורה על הרכבת".
"אני כותבת הרבה פחות מכפי שהייתי רוצה, בעיקר כי אין לי הרבה זמן", היא מספרת בשיחת טלפון מלונדון, "יש גם תחושה שהרבה אנשים שקראו את הספר מחכים לספר נוסף, והיא קצת מבהילה ומלחיצה. אני צריכה לעשות הכל בשביל להוציא את המחשבות האלו מהראש ולכתוב את הספר הכי טוב שאני יכולה".
"הבחורה על הרכבת" הוא האחרון בשורת ספרי מתח המשווקים לקהל הקוראים בתור "ה'נעלמת' הבא", אבל לא בטוח בכלל שמי שאהב את "נעלמת" יאהב גם אותו. במרכז ספרה של הוקינס עומדת רייצ'ל, בחורה בשנות השלושים לחייה. פרידה כואבת מבעלה האהוב הביאה אותה להתמכר לאלכוהול, שבסופו של דבר גורם לפיטוריה מעבודתה. היא שוכרת חדר בדירתה של חברה מימי האוניברסיטה, וכדי לא לחשוף בפניה את פיטוריה המבישים, רייצ'ל ממשיכה לנסוע מדי יום ברכבת ללונדון. מסלול הנסיעה שלה חולף על פני שכונת מגורים, והיא נוהגת להציץ אל אחד מהבתים, בו מתגורר זוג, ג'ס וג'ייסון, היא קוראת להם, ועל חייהם המושלמים לכאורה היא מפנטזת. יום אחד היא מבחינה בג'ס מנשקת גבר אחר, ולמחרת, היא כבר לא רואה אותה יותר. רייצ'ל בטוחה שדבר נורא קרה, אך ככל שהיא נכנסת לעומקו של סיפור ההיעלמות, היא מבינה שאפיזודות השכרות שלה הופכות אותה ללא-אמינה לא רק בעיני כל שאר המעורבים, אלא בעיני עצמה.
"הייתי עושה את זה בעצמי", מגלה הוקינס מאיפה הגיעה ההשראה לספר. "השתמשתי הרבה בתחבורה ציבורית בלונדון, ובאחד הקווים שבהם נסעתי הרכבת היתה מלאת תקלות. היא היתה עוצרת ממש קרוב לבנייני מגורים, ואפשר היה לראות ממש לתוך הבתים. תמיד קיוויתי לראות משהו, אבל ברוב המקרים לא רואים כלום, רק חדר ריק. התחלתי לחשוב מה הייתי עושה לו ראיתי דבר-מה יוצא דופן, וכמה קשה יהיה לחקור מקרה כזה. אני לא יודעת מה שם הרחוב או מה מספר הבית, כי רואים אתם מאחור. קרוב לוודאי שהייתי מעין עדה לא מהימנה. נושאים כמו חורים בתפיסת המציאות, והאם אנחנו יכולים להאמין לכל מה שאנחנו רואים, נראו לי כמו רעיון טוב לספר".
"רייצ'ל לוקחת את המציצנות שלה צעד אחד קדימה והופכת אותה לפנטזיה", ממשיכה הוקינס. "היא מחפשת הסחות דעת מהחיים האומללים שלה, אז היא מתבוננת באנשים האלו ומשליכה עליהם את כל הרגשות שלה. תחשבי מה זה עושה לבן אדם בודד כמוה, פתאום לראות את אותם האנשים כל יום. היא תרצה להיות חלק מהחיים שלהם".
על אף העובדה שרייצ'ל היא הדמות המרכזית בסיפור והמספרת העיקרית שלו, "הבחורה על הרכבת" מסופר משתי נקודות מבט נוספות: האחת של מייגן, אותה אישה לה העניקה רייצ'ל את הכינוי ג'ס, שנעלמת יום אחד, והשנייה של אנה, אשתו הנוכחית של בעלה לשעבר של רייצ'ל. גם אם מדי פעם נראית הבחירה בשלוש מספרות כתחבולה מאוסה, האופן בו מטפל הספר בדמויות הנשיות שלו ובמערכות היחסים ביניהן הוא מעלתו הגדולה ביותר. הדמויות כולן משכנעות ואמינות, ובראשן דמותה של רייצ'ל. היא מתוארת בדיוק וברגישות כאישה שכמעט ויתרה על עצמה, אומללה ומוזנחת, שאמנם הידרדרה לתהומות, אבל כתוצאה ממקרים שיכולים לקרות לכולנו.
"בתחילה תכננתי לכתוב רק מנקודת מבטה של רייצ'ל, אך בשלב מסוים הבנתי שאנחנו חייבים לשמוע גם ממייגן, כי אף אחת מהדמויות לא יודעת את הסיפור שלה. אחר כך כבר חשבתי שיהיה מעניין יותר לקחת את שלוש הנשים ולהבין איך כל אחת מהן תופסת את האחרות, או את הגברים בחייהן. אנחנו קוראים על אותו אירוע מנקודת מבטה של רייצ'ל, ואז מנקודת מבטה של אנה, ומבינים שהפרשנויות שלהן אליו שונות לחלוטין. רציתי להתמקד בנשים כי בעיני זה ספר על נשים".
מערכות היחסים ביניהן היו עבורי אחד האלמנטים הבולטים, והייחודיים, של הספר.
"עניין מרכזי עבורי היה מערכות היחסים והאופן בו נשים רואות אחת את השנייה, או לפעמים גם שופטות אחת את השנייה. הן מפנימות את מה שהחברה מצפה מהן להיות, איך הן אמורות להתנהג ומה הן אמורות לעשות. במהלך הספר אנחנו רואים איך השיפוטיות הזו משתנה, וההנחות הראשוניות שלהן משנות כיוון. התעניינתי במערכות היחסים בין הנשים יותר מכל דבר אחר".
רייצ'ל היא לא הגיבורה הנשית הטיפוסית. איך היא נולדה אצלך?
"קראתי ספר על אנשים שיש להם בלאק אאוט כשהם שותים, והמחשבה על כך שהם מסתובבים שיכורים ולמחרת לא זוכרים מה הם עשו הבעיתה אותי. אם אתה לא יכול לזכור מה עשית, איך תרגיש אחראי למעשים האלו? במקרה של רייצ'ל, היא שקעה בדיכאון כי רצתה להביא ילד אבל לא הצליחה להיכנס להיריון. היא לא היתה צריכה יותר מדי בשביל לאבד שליטה על החיים שלה, וזה משהו שיכול לקרות לכל אחד. למרות שההתנהגות שלה קיצונית, היא בחורה די נורמטיבית".
רייצ'ל סופגת עלבונות בנוגע למשקל שלה, היא שותה עד אבדן חושים. לא פחדת לכתוב דמות כל כך מלאת פגמים, אפילו נלעגת?
"ידעתי מראש שיהיו אנשים שלא יאהבו את רייצ'ל, או יהיו מתוסכלים ממנה. הייצוג המוכר יותר של אלכוהוליסטים בספרות הוא של גבר בגיל העמידה ששותה וויסקי בתשע בבוקר ואז הולך ומפענח פשעים, ואני רציתי להתעסק אחרת עם ההתמכרות הזו, שהיא נפוצה למדי. בספרות נוטים להציג לפעמים את האלכוהוליזם באור זוהר, כשלמעשה זו דרך חיים מאוד מדכאת, מאמללת ולעתים קרובות גם מגעילה. אלכוהוליזם פוגע לא רק בהרגשה הגופנית אלא גם משבש את ההערכה והתפיסה העצמית, ועל זה רציתי לדבר. אז תיארתי לעצמי שאולי לא כולם יאהבו לקרוא על גיבורה כזו, אבל בסופו של דבר לדעתי היא אחת הסיבות שהספר הצליח: מדובר, כמו שאמרת, בדמות שונה וייחודית".
"הבחורה על הרכבת" הוא ספרה הרביעי של הוקינס, אך הראשון המפורסם בשמה. שלושה ספרים נוספים היא פרסמה תחת שם העט איימי סילבר, אך הפוטנציאל הרב שזיהו ב"הבחורה על הרכבת" סוכניה וההוצאה לאור, כנראה סייעו לסופרת והעיתונאית לשעבר להגיע להחלטה לחתום עליו בשמה. עכשיו הוא גם ייקשר בעולם הקולנוע, מאחר וכמו כל להיט ספרותי, גם "הבחורה על הרכבת" עתיד להפוך לסרט הוליוודי. על הפרויקט הופקד הבמאי טייט טיילור ("העזרה"), ומי שנחשבת כמועמדת המובילה לתפקיד רייצ'ל היא השחקנית אמילי בלאנט.
"אני לא מעורבת", משיבה הוקינס כשאני שואלת על הפרויקט. "אני מדברת עם המפיקים מדי פעם, אנחנו ביחסים טובים ואני די מרוצה עד עכשיו ממה ששמעתי שהם רוצים לעשות, אבל כמובן שאין לי מושג איך זה הולך להיראות".
כשקראתי שאמילי בלאנט מועמדת לתפקיד קצת התאכזבתי. לא ככה דמיינתי את רייצ'ל.
"ידעתי שהם ילהקו שחקנית יפהפיה. בספר יש עיסוק בהשמנה של רייצ'ל, היא לא יפה. ואז הלכו וליהקו אישה יפהפיה, רזה וגבוהה. אולי הם יגרמו לה להיראות אחרת, זה קרה בעבר, אבל זה לא הדבר הכי חשוב עבורי. שיהיה תסריט טוב ושהסרט ישמור על אווירת הפראנויה והקלסטרופוביה, אלו הדברים שמשנים לי. אבל אני לא יכולה להגיד שהופתעתי, ככה זה בהוליווד".