(בוידאו: שלמה וישינסקי משוחח על מותה של פורת באולפן וואלה! NEWS)
אבל כבד ירד הבוקר (חמישי) על עולם התרבות הישראלית בכלל ועל התיאטרון הישראלי בפרט עם מותה של השחקנית אורנה פורת, מאבני הדרך של התיאטרון הישראלי, שהלכה לפנות בוקר לעולמה בגיל 91. שחקנים ובכירים בתיאטרון הישראלי מספרים על האישה שהפכה למופת וסמל של התחום בישראל.
"הייתי נער צעיר כשצפיתי באורנה פורת כז'אן ד'ארק", ספד נשיא המדינה רובי ריבלין לשחקנית האהובה בהודעה מיוחדת. "נשאתי עיני אל הבמה והערצתי אותה, יחד עם מיליוני הצופים בה בתיאטראות השונים לאורך השנים. לצד אינספור מחזות, מפעל חייה החינוכי והתרבותי היה ללא ספק 'תיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער'. אורנה חוותה את חייה שלה כמחזה מרתק - יהודי, ציוני וישראלי, ואין לי ספק כי נמשיך לחוש את חותמה התרבותי עוד שנים רבות ביצירה הישראלית. יהי זכרה ברוך."
"אורנה פורת היא מעמודי התווך של התרבות הישראלית, וסיפור חייה המיוחד יכול להוות בעצמו בסיס למחזה", כתב ראש הממשלה בנימין נתניהו בהספד לזכרה. "דורות שלמים של ישראלים זכו ליהנות מכישרונה על הבמות ועל המסכים, ובמשך עשרות שנים ילדי ישראל מתאהבים בעולם הבמה בזכות תיאטרון הילדים והנוער שהקימה. יהי זכרה ברוך".
שרת התרבות מירי רגב: "התיאטרון הישראלי איבד היום את כלת פרס ישראל, אורנה פורת, אחת מנשות התיאטרון החשובות והבולטות בישראל. פורת תרמה רבות לעיצוב התרבות הישראלית, והייתה אחת מאבני היסוד של עולם התיאטרון, במשך למעלה מ- 60 שנים. פורת פרצה גבולות בעשייתה בתחום תיאטרון הילדים והנוער, כשהנגישה את עולם התיאטרון גם לילדים ולנוער, ובכך סייעה לחינוכם לדמיון ומעוף, לסובלנות וליצירתיות. על עשייתה זאת פורת מייצגת את המיטב שבחברה ובתרבות הישראלית."
"האישיות של אורנה, הגישה שלה לתפקיד והאינטליגנציה שלה היו נדירים", מספרת השחקנית הוותיקה ליא קניג. "למזלה ולמזלנו, היא היתה כל כך יצירתית והיא השאירה את התיאטרון לילדים ולנוער. כשעליתי ארצה ולא ידעתי עברית, אורנה היתה דוגמה בשבילי. כשראיתי אותה משחקת היא היתה נפלאה. היו בינינו סימפטיות הדדיות. תמיד היא היתה באה אליי לפרמיירות עם לימונצ'לו. נדמה לי שיש לי עד היום בקבוק כזה. אני הייתי מאוד מאושרת מזה. לצערי לא הזדמן לי להיות איתה באותה הצגה. לו זה היה קורה אני חושבת שהייתי לומדת ממנה המון. היו לה כוח ביצוע, קול נפלא ואישיות. הדריכה הבטוחה שלה על הבמה, הלוואי והצעירים יידעו מה זה. האינטיליגנציה שלה, לגשת לתפקיד ולנתח אותו".
"מה שאני מאוד מצטערת, ואני מעיזה להגיד את זה, זה שבשנים האחרונות היא לא שיחקה מספיק", מוסיפה קניג. "לא הבינו עד כמה הכישרון שלה והאישיות שלה צריכים להגיע לקהל, ועל זה אני מאוד מצטערת. בשנים האחרונות היא מאוד רצתה לעשות את 'המלך ליר', ואני משוכנעת שהיא היתה עושה את זה נפלא, אבל לא היו במות פתוחות לזה, וכואב לי הלב. כנראה שזו הגישה והמחשבה של מנהלים שלא מבינים את האישיות של אורנה. לא ניצלו אותה עד הסוף. ברגע מסוים היא נעלמה לנו, כאילו לא היתה פה. אורנה היתה נפלאה. אני מאוד מצטערת. אני מצטערת שהזיקנה שלה היתה עצובה. מאוד מאוד אהבתי אותה".
"העיר תל אביב-יפו ועולם התרבות והאמנות הישראלי נפרדים היום מאורנה פורת - מהמלכות המוכתרות של עולם התיאטרון הישראלי", נכתב בהודעה מטעם ראש העיר תל אביב רון חולדאי. "אורנה פורת מילאה שורה ארוכה של תפקידים בלתי נשכחים, שנותרו חקוקים בלב עשרות האלפים שזכו לראות אותה. על הופעותיה הבימתיות היא זכתה בכל אותות הכבוד האפשריים - פרס ישראל, פרס א.מ.ת, פרס ברנר, פרס מאיר מרגלית, תואר אזרח כבוד של העיר תל אביב יפו ודוקטור לשם כבוד מטעם כמה וכמה מוסדות אקדמיים. אבל היא תיזכר לא פחות בזכות מפעלה החינוכי הגדול - התיאטרון לילדים לנוער שנקרא על שמה, כי אי אפשר היה להפריד בין השניים ומפני שרק עם אורנה פורת קם בארץ תיאטרון ילדים ונוער שראוי לשם תיאטרון. יהי זכרה ברוך".
השחקן עודד קוטלר סיפר בשיחה הבוקר: "היא אחת מגדולות השחקניות שלנו. קהל גדול ורב של צופים בישראל. החיבור שהיה לה בין אינטלקט לסנטימנט היה מאוד נגיש בעבודה שלה, החשובה וארוכת הטווח הזאת. היא שיחקה את כל מה שאפשר לשחק בתיאטרון. היא היתה מאוד לאומית במובן הרחב של המילה, וגם זה מעיד על אישיות יוצאת דופן. כל הדברים ביחד התבטאו בנוכחות המיוחדת שלה על הבמה. אומרים שאין אדם שאין לו תחליף. אורנה היא מקרה יוצא דופן. אין עוד מישהי כמוה. עוד אורנה פורת".
"לא זכיתי להכיר את אורנה בצורה עמוקה כי לא זכיתי לשחק לצידה על במה, אבל גדלתי והתחנכתי לתיאטרון כשדמותה ופועלה היו תמיד ברקע", נזכר איתי טיראן. "התרומה שלה לתרבות הישראלית היא הרבה מעבר להיותה שחקנית גדולה. היא גם בתרומה האדירה שלה לתרבות והקטע שלה עם חינוך. כשמדובר על תיאטרון הילדים והנוער, כשמדובר על ייבוא של עבודת המחקר העמוקה שעשתה בנושא. אני חושב שהתרבות הישראלית לא היתה נראית אותו דבר אילולא התרומה האדירה של אורנה".
השחקן שלמה וישינסקי סיפר לוואלה תרבות: "בשנה האחרונה איבדנו שתי שחקניות גדולות: אורנה פורת וחנה מרון. הן שיחקו בהצגה 'מרי סטיוארט' בתפקיד שתי מלכות. ואני התייחסתי אליהן תמיד כאל מלכות. אורנה הכניסה אותי לתיאטרון הילדים, שהתחיל בקאמרי, ושיחקנו ב'עוץ לי גוץ לי'. שיחקתי בהצגות נוספות שהרימה אורנה פורת בקאמרי. היא היתה אשה צינית אבל לא רעה. אורנה התגיירה וקשרה את גורלה עם עם ישראל. היא באה לכאן בשנת 1947, ולא היה לה קל. היא היתה כבר שחקנית מעבר לים, היא לא באה לפה להיות שחקנית. אני חודש שבהצגה הראשונה היא לא הבינה מה היא אמרה בעברית, דיברה פונטית. היא היתה ציונית. והיא חילקה את חייה עם אדם מהמוסד. בצעירותי שיחקתי כדורגל בהפועל תל אביב, התאמנתי כל יום. הם כעסו עלי מאוד שאני בורח לאימון בבלומפילד. יום אחד חזרתי עם יד שבורה. אורנה, שהיתה אז בהנהלה של התיאטרון, כתבה לי, הפרחח, מכתב, שאני צריך להחליט תיאטרון או כדורגל. ואני החזרתי לה מכתב, בו כתבתי שבחרתי בכדורגל. אבל הם וויתרו לי, כי שיחקתי בהצגה ולא היו לי מחליפים ונשארתי בתיאטרון. אורנה פורת היתה מוסד. איבדנו טייקון".
השחקנית דבורה קידר, ידידתה של פורת, שחלקה איתה במה במספר הצגות, ספדה אף היא לשחקנית: "איזה בוקר נוראי. אורנה היתה חולה מאוד, אני מקווה שהיא לא סבלה. אורנה היתה שחקנית ענקית, הכי גדולה. כבר כשהגיעה ל"קאמרי" בצעירותה ראו כמה היא יפה, חכמה ומוכשרת. בתפקידים הגדולים שלה, בהן ההצגות 'ז'אן דארק' ו'הנפש הטובה מסצ'ואן', היא התגלתה כשחקנית שלא רואים כמוה, גם לא בחוץ לארץ.
היא היתה פרטנרית נהדרת. מעבר לזה שהיתה שחקנית נפלאה, היא היתה בנאדם גדול, מאנצ', שזה לא כל כך תמצא בין שחקנים. החא היתה חברה טובה, מפרגנת, מאוד אהבתי אותה והערצתי אותה. כאב לה מאוד שהיא לא יכלה ללדת ואז לא היו טיפולים. היא אימצה שני ילדים, אהבה אותם כל כך, טיפלה, גידלה, חינכה והיתה כל כך קשורה אליהם. היא היתה אמא נפלאה. תיאטרון הילדים שלה היה מפעל חשוב בחייה. אני זוכרת שהייתי לפני הרבה שנים בבית חולים, עברתי ניתוח. היא באה לבקר אותי, ראתה שאני במצב לא טוב ומטושטשת, והיא הלכה להנהלה להתלונן ולבקש שיסדרו את זה. היה לה אומץ תמיד לתת לאדם אחר. אומרים שלשחקנים יש אגו, אבל היא תמיד חשבה על האחר. עצוב לי מאוד".
משה איבגי שהחל את דרכו בתיאטרון אורנה פורת, סיפר אף הוא על פורת שהכיר. "היא היתה אישה משכמה ומעלה. שחקנית ענקית ונדירה בעוצמה שלה ובאמת שלה. היא היתה שחקנית נטולת פאתס. תמיד עשתה הכל בדרך מאוד ריאליסטית ואמינה ובלטה בתוך הדבר הזה. היה לה סיפור חיים מדהים כגרמניה כשבאה לכאן והתגיירה וכל הסיפור שהיא עברה. תיאטרון הילדים והנוער שלה היה לשם דבר.
ההצגה הראשונה שהשתתפתי בה היתה 'טיסה לחלל' בתיאטרון של אורנה. זאת היתה הפקה מושקעת מאוד. היום אי אפשר לעשות דברים מהסוג הזה. תיאטרון לא יכול להרשות לעצמו דבר כזה. אבל אז היו תקציבים גדולים וזה היה נחשב לתיאטרון הרפרטוארי של הילדים. זה היה תיאטרון שממומן כולו על ידי מוסדות התרבות, הממשלה והעירייה. המצב היום לא דומה למה שהיה".
"אחרי מותה אני נשארתי השחקן הותיק ביותר, אני בן 83 וכל האחרים למזלי יותר צעירים ממני", סיפר השחקן אלברט כהן. "אורנה פורת בשבילי היתה הסמל. סמל לתיאטרון האור. לתיאטרון נפלא ומלא משמעת, לתיאטרון מודרני כיוון שלפני כן היה תיאטרון הבימה שפעל לפי שיטות ישנות. אורנה פורת הגיעה לתיאטרון הקאמרי לפניי כמובן. היא הכניסה שמות כמו ברטולד ברכט וקורט וויל לראשונה לתיאטרון הישראלי. אני הערצתי אותה, היא שחקנית נפלאה ואדם נפלא וזה נדיר במקמותינו.
היא היתה כוכבת אבל נתנה אפשרויות גם לצעירות ממנה, לא היה אצלה עניין של תחרות. היא הקימה את התיאטרון המקצועי והיפה ובעל הערך היחידי שיש בארץ . אני התחלתי בו לפי המלצתה אחרי שעשינו את "עוץ לי גוץ לי". לא היה לה כסף אבל היתה לה יוזמה ובזכותה זכיתי לשחק בהצגה הראשונה אי פעם שעלה בתיאטרון ",אמנון ותמר'".
"אמא מתה לפנות בוקר", אמרה בתה של פורת, ליטל פורת בשיחה עם וואלה תרבות, "אמא היא אדם כל כך מיוחד ומדהים. אני לא מדברת רק על העבודה שלה על במות ולעבודה שלה מאחורי הקלעים, כמייסדת ומקימת תיאטרון לילדים שהיא ראתה בו באמת מטרה ושליחות. אני מדברת על הבנאדם שהיא היתה, בין החזרות ובין ההצגות. בתורים הקטנים בבנק ובקופת חולים, אנשים אמרו לה: בבקשה, תיגשי קדימה, והיא אמרה: לא, טוב לי לעמוד מאחוריך.
איזה צניעות ואיזה אדם בלתי רגיל. היא באמת היתה בלתי רגילה. היא שמעה שמישהי פה איבדה את הבת שלה באיזו תאונה נוראית לפני שנים, מישהי שהיא לא ממש הכירה, ומאז כל איזה זמן היא היתה מביאה לה פרח מהגינה שהיא גידלה בעצמה, והיא אמרה לה: זה בשביל שתרגישי את האהבה. זה מה שאנשים לא יודעים על אמא, ויש עוד סיפורים כאלה במאות. אמא הגיעה לגיל מופלג. היו לה חיים טובים והיא נהנתה מכל רגע. היא התגעגעה לאבא שלי כל השנים".