שאלה: איך אני מתחילה? אמור להיות לי בראש מן תרשים זרימה או תקציר של הסיפור שלי? או שאני זורמת עם מה שבא? בתמיהה ובחשש, מירי.
תשובה: מירי יקרה, בואי אשאל אותך שאלה נגדית: נניח שהכנת לסיפור שלך תרשים זרימה פצצות, שכל מי שקרא אותו מיד אמר לך שאת חייבת להוציא ספר. ורק נניח, שאחת הדמויות, בואי נגיד הדמות הראשית, גבר בשנות הארבעים המוקדמות לחייו, עומד ה?כ?ן מול דלת אהובתו, ככתוב בתקציר, בכיסו מרשרשת החלטתו להצהיר באזניה על אהבתו הניצחית, עטופה בצלופן שקוף.
אבל הוא עומד מול הדלת, מעביר משקלו מרגל לרגל ומחטט קצת באף.
"נו," את דוחקת בו, "תצלצל",
"שניה" הוא אומר, "לא סגור על זה"
"מה לא סגור על זה?" את מתעצבנת, "יש תקציר!".
בואי נשאיר אותו רגע להתנדנד על סף דלתה ונתרכז בך. מה את עושה עכשיו?
דיליט? (את נשארת בלי דמות ראשית)
תלשיני עליו לעורך? (הוא יפסוק לטובתו, על סעיף אותנטיות ואמינות. לעורכים יש את הקטע הזה)
תעבירי אותו לסיפור אחר? (נו? ושם הוא כן יש?מע להוראות המציל?)
כמו שאת רואה, אף תשובה לא נכונה.
זכורה לי שיחה עם סופרת שסיפרה שבכתה כשאחת הדמויות ברומן שלה התאבדה.
"לא ידעת מראש שזה עומד לקרות?" שאלתי אותה,
"לא" השיבה, "זה פשוט הלך לשם, מבלי שרציתי שזה יקרה. התאבלתי עליה".
אז מה זה אומר? שלהתחיל עם תקציר מראש זה לא טוב?
לא בהכרח.
התשובה לשאלה "איך להתחיל?" היא: להתחיל. לא חשוב איך. איך שנכון ומתאים לך. אם לכתוב את אילן היוחסין של הדמויות שבעה דורות לאחור ואת הצוואות שלהן שמונה דורות קדימה, עוזר לך להתחיל לראות מה קורה בסיפור שלך לכי על זה.
אם לשרטט לעצמך סיפור מסגרת, כולל נפתולי עלילות המשנה, מתוך מחשבה שתוכלי לצבוע אחר כך יפה בתוך הקווים, עוזר לך להתיישב ולהתחיל לכתוב - לכי על זה.
אבל יחד עם כל אלה כדאי גם לזכור שבכתיבה (מוזר, כמו בחיים) אנחנו מכוונים ומתכוונים, אבל לפעמים מגיעים למקומות אחרים. לרוב נכונים ומדויקים יותר מן התוכנית המקורית.
סיפורים כותבים את עצמם במידה רבה לאחור. את מתחילה במשהו, כלשהו, ולאחר שבילית עם הדמויות שלך במשך איזו שהיא תקופה, בקרבה יחסית (הן בתוך הראש שלך...), את מתחילה להבין מי הן, מה הם המניעים שלהן, לאן הן רוצות להגיע ומה הן מסוגלות לעשות לשם כך. הדברים שאת רואה עליהן בשלב הזה יכולים להיות רחוקים מן התקציר המוקדם שהיה לך בראש.
מעל במה זו ממש כאן אמרו פול אוסטר ודויד גרוסמן: "התהליך של הכתיבה חייב להיות מלווה במיסתורין ובהרפתקה". הכתיבה היא הרפתקה, והחשש שלך נובע מן התחושה, הנכונה, שאת לא בטוחה שאת יודעת לאן זה לוקח. הבשורה הטובה היא שזהו מצב בשל ונפלא לכתיבה: מצב שבו את יודעת שאת לא יודעת.
מצב שבו את מתחילה בנקודה מסוימת, לא חשוב איזו, כל מה שמגרה בך את הצורך לספר סיפור, ובד בבד את פתוחה לשינויים ולתנודות בתוואי ששירטטת לעצמך, מוכנה לצאת להרפתקה. כמובן שאפשר לצאת להרפתקה גם סתם כך, מבלי להתכונן מראש. מקסימום תקני מים בדרך, ואם תניחי לכך להתרחש הסיפור שלך יפתיע אותך, ודברים מופלאים שלא יכולת לשער מראש יתגלו לך לאורכה.
אוולין לוי היא מורה לכתיבה יוצרת, עורכת ספרות, מנהלת הוצאת סטימצקי