דאנה איבגי - ID
האם דאנה איבגי היא האמנית המוכשרת בישראל 2015? יש סיכוי לא רע שכן. היא שחקנית הקולנוע הישראלית האולטימטיבית כרגע - כזכור זכתה בשני פרסי אופיר למשחק בשנה שעברה, כשחקנית ראשית ושחקנית משנה ב-"אפס ביחסי אנוש" וב-"את לי לילה", ומככבת גם בתיאטרון, בין היתר בפרויקטים של אנסמבל ציפורלה המהולל. אחרי קמפיין הד-סטארט וכמה קליפים ויראליים, תהליך של כמה שנים כבר, היא מוציאה סוף סוף אלבום בכורה. עמיתי אבנר שביט ניסח זאת טוב מכולם במילים אלה: "יש אנשים שלא יודעים לעשות כלום, דאנה איבגי יודעת לעשות הכל".
זה מסקרן תמיד כאשר שחקנית, בטח שחקנית קומית, מוציאה אלבום. לא משנה אם זו מיקי קם או אניה בוקשטיין. אנשים שהם לא מוזיקאים באוריינטציה שלהם יכולים להביא משהו מאוד אחר לשירים שלהם. אובייקטיבית היא זמרת פחות טובה משתי אלה המנוסות - קם בוגרת להקת הנח"ל, לבוקשטיין יש קול נפלא - ובכל זאת אלבומי הבכורה של שתיהן לא השיגו את האפקט המצופה, עד כמה שאני מבין את זה. כדי לא ליפול לאותה מלכודת, איבגי הייתה חייבת להביא משהו אחר, משהו שיבדל, שלא יפטור את האלבום הזה כ"עוד תקליט של שחקנית מזמרת". היא הייתה חייבת להביא - ותסלחו לי שאני משתמש בצירוף המאוס הזה - איזשהו אקס פקטור.
האלבום נקרא "ID" ועל עטיפתו קולאז' של שלל תסרוקות וקישוטים על פניה של איבגי. תראו מה זה: ID זה גם תעודת זהות, וגם, אם קוראים מימין לשמאל, ראשי תיבות של דאנה איבגי. זאת לא רק התחכמות, זה אלבום רב-לשוני ורב-סגנוני, שההקדמה הזאת מתבקשת כדי להבין שאפשר וצריך לשמוע אותו מכמה כיוונים. למעשה, "ID" הוא אחד אלבומי הפופ המגוונים שיצאו השנה בישראל.
על הקול הצרוד, הלא-עמוק ונטול המנעד שלה מחפה איבגי בתחכום, אינטליגנציה וכריזמה מרשימה - תכונות שהפכו לנדירות בפופ הישראלי המותש והמשועמם מעצמו. היכולת שלה לחשוב מחוץ לקופסה הופכת את האלבום שלה בקלות למשהו מעניין. דוגמה אחת: השיר המעולה "Don't Stop" (שיש לו גם קליפ מצוין) גולש בסופו לתערובת של אנגלית, צרפתית ועברית ביחד. זה קורה גם בעוד כמה שירים, רק עם עברית ואנגלית. דוגמה אחרת: היא עוברת בזריזות לפסנתר שקט ב"מי הוא", שמוציא פלאים מהקול שלה, ומיד אחר כך לרוקנרול ניינטיזי ב-"So I". בשירים אחרים כמו "מחשבה רעה" יש ניצוצות פלאים מהחצוצרה של ספי ציזלינג. על הוורסטיליות המדהימה הזאת חתום המפיק אדם שפלן (איטליז, נעם רותם, רונה קינן ועמית ארז, בין היתר). זה מצחיק לחזור על זה שוב ושוב, אבל זאת האמת: בכך שהיא הופכת חסרונות ליתרונות, מחליפה סגנון בכל שיר, משתמשת בשפה, בקולות, בחכמה שלה - כל זה הופך את האמנות שלה למרתקת, ואני מת לדעת מה היא תעשה באלבום הבא שלה. באמת.
האנשים - "מילימטר"
להקת האנשים הייתה סנסציה לפני עשור. דרור שוסטק איגד מסביבו קבוצת מוזיקאים מעולים, קאבר מצטיין ל"בואי מאילת" שבר את ערוץ 24, שירי מטיילים טובים מלאים בהשפעות דרום-אמריקאיות מילאו את אלבום הבכורה שלהם, "מוזיקה מהמרתף" מ-2002, מעין עוף מוזיקלי מוזר ונעים. ואז הם נעלמו. אלבום שני מ-2007 עבר מתחת לרדאר, ו"מילימטר" השלישי יוצא עכשיו. ככה זה בישראל, עוברים כמעט 15 שנה ועדיין מדברים על "להקה צעירה". תשאלו את אביתר בנאי ושלומי שבן, הקצב שלהם לא הרבה יותר מדהים.
יש ביקוש לחומר של האנשים. לסגנון הזה אפשר באופן גס מאוד לקרוא לו "מוזיקה של תרמילאים", גם בגלל התוכן שעוסק הרבה בדרכים ומסעות אחרי האמת וגם בגלל שהמוזיקה מספחת אליה צלילים ממסורות מוזיקליות אחרות. אם אהוד בנאי הוא הסב הקדמון של הסגנון הזה עם הלהיטים האיריים שלו, להקות כמו בית הבובות ושוטי הנבואה ואמנים כמו עלמה זהר הולכים בכיוון הזה היום. יש לכך ביקוש כי התחנה הזאת של טיול אחרי צבא הפכה לכמעט מובנת מאליה בציבור מסוים. מי להודו, מי לדרום אמריקה, מי לסין. עוד משהו שמשותף לכמה מהאמנים האלה, ואולי מודגש עוד יותר אצל להקת האנשים, היא הצניעות היחסית. מהשיר הראשון ששחררו לעולם, האנשים לא ממש הייתה להקה שנשמעה כמו משהו שרוצה לדרוס את הרדיו, אלא כמו קבוצה של חברים שאוהבים לנגן ולשיר ביחד. כמעט משפחה. בימים שבהם כל נודניק מחשיב את עצמו בתור "יוצר רציני" כי חיבר כמה חרוזים בעצמו, זה שווה איזו אותנטיות אבודה.
האנשים לא כבשו את העולם, רחוק מאוד מזה. "מילימטר", דווקא "מילימטר" הוא במובן מסוים ההודאה שלהם בכך שזה המצב ושהם גם לא מבקשים יותר מהמקום הקטן שלהם. דווקא לכן, במקום משוחרר מיומרות, זה אלבום כל כך מהנה לשמיעה. הקונספט הוא אותו קונספט חמים, מוצלח ומוכר: הקול העמוק של שוסטק והשירה-דיבור של נירית דמסקי, כשברקע חצוצרה דומיננטית (גיא אלפונטה), מנגינות שמושפעות ממוזיקה ספרדית וטקסטים פשוטים יחסית על אהבה ודרכים. ההבדל העיקרי הוא עמיר לב שלקח על עצמו את הניהול האמנותי, ונוכחותו מורגשת מאוד, הן בסגנון השירה של שוסטק שנשמע פתאום צרוד מעט, והן בעיגול של הטקסטים.
בין שמונת השירים בסך הכל, שווה לשים לב לכמה במיוחד: "סניור", קאבר לדילן שהוא קינת נוודים עם מפוחית מרגשת וחצוצרה מנצחת; שיר הנושא, מפגש מתוק-מריר עם אקסית שבנוי על משפט מוזיקלי שמזכיר מאוד את "מה עוד ביקשת" של אריק ברמן, רק יפה ולא שונא-נשים; ו"אירופה" שהוא קאבר ל-"Goodnight Moon" של להקת Shivaree, הזכור היטב מהפסקול הבלתי נשכח של "קיל ביל". שוסטק ושות' לא שמרו על שום דבר מהטקסט המקורי ויצא להם שיר קצת מוזר, אבל שווה נקודות על התעוזה. ההאזנה הנעימה (והקצרה) היא בטוחה, חבל שתיעלם בתוך הרעש של אוגוסט.