פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קשוב מאוד 104: להיכנס תחת כנפי אלבום האוסף של ריטה

      אלבום האוסף של ריטה ירגש את המאזינים אבל לא מדובר במוצר מושלם ואתניקס מתקשים לשחזר את הצלחתם מהעשורים הקודמים. טור המוזיקה הישראלית של נדב מנוחין

      קשוב מאוד 104: להיכנס תחת כנפי אלבום האוסף של ריטה
      צילום: אבי כהן עריכה: מאיה בן ניסן

      (בוידאו: ריטה בהופעה בט"ו באב)

      "הטוב קורה" - אתניקס

      בשנים האחרונות יש גל הערכה מחודש לאתניקס, והוא מוצדק לחלוטין. שיקוי הפופ, הניו-וייב והמזרחית שחברי הלהקה ערבבו היה מהפכני, כיפי ומתמשך. עד עכשיו, גלגול הקאמבק של אתניקס הבטיח וקיים לפחות שיר מעולה אחד בכל אלבום. גם מבלי לצפות שהלהקה הזאת תמשיך לנסות לכבוש לבבות ומועדונים, צריך לזכור שמדובר ביצרנית הלהיטים הגדולים שאי פעם ניגנו כאן. את התערובת המוכרת שלה, פופ מבוסס קלידים מעורבב באלקטרוניקה, אתניות בקטנה וקולו הניחר של זאב נחמה, תוכלו למצוא גם ב"הטוב קורה", אלבומה ה-18 (!). מה שלא תמצאו בו זה מספיק שירים טובים.

      אולי צריך לדייק. בגדול, הבעיה עם "הטוב קורה" זה שגם אם מתחשק לשים לב לכמה שירים טובים, אלו המביכים פשוט בולעים את האלבום. לפעמים זה קשקוש קלישאתי על זמרת שאמרגנה צ'ארלי עושק אותה ("היא לא ידעה כמה היא יפה, יפה יותר מכל מה שנברא וכו'") או המהום אלקטרוני תמוה עם חרוזים בלתי נתפשים ("כל הפרחים כמעט / מפוליקארבונט" זאת אולי החריזה המוזרה ביותר בתולדות השירה העברית), או סתם שירים שלא רעים בפני עצמם, אבל זאב נחמה נשמע בהם פשוט כמו חיקוי של עצמו. שימו לב לפזמון של שיר הנושא, כשהוא מגיע לביטוי "ספירות עליונות", זה לא אתניקס, זה "ארץ נהדרת". מי שרוצה למוזמן להתבאס גם על "ניו יורק" המיושן ("לבוש כמו סינטרה, עם בחורה מקסיקנית") או "ג'יגולו" על אשה שטחית מאוד, שיר שהוא ההיפך מכל מה שמקסים ב"לקנות לך יהלום" שכתבו נחמה וקליסקי הצעירים.

      מאז "תותים", נחמה ושות' מנסים לחזור על הנוסחה של פופ-אורגניות-שלום עולמי. בפעם האחרונה זה היה באלבום הקודם עם "אהבת חינם" שהיה שיר מצוין. גם כאן השירים שממשיכים בקו הזה הם הטובים באלבום - "תם הנקם", "איש הקרח" או המערבון המחורז "רובים ונשיקות" ("שוב שבוע לא התגלחתי"). אני מעריך את נחמה על הרצון הטוב, האופטימיות הבלתי נלאית והעקשנות להזכיר ששלום היא לא מילה גסה (בחיי, זה יותר ממה שרוב האמנים מעיזים להגיד), אבל מכולם עולה גם איזה שעשוע אירוני, ברוח "זה מרגיש כאילו הם כבר לא מנסים ופועלים על אוטומט". זה לא מספיק טוב. אף אחד מכל אלה הוא לא המנון מהסוג שמכונת הלהיטים של קליסקי ונחמה ייצרה מדי קיץ עד לפני לא הרבה שנים. אני התבאסתי בסך הכל.

      "האוסף" - ריטה

      היום כבר כמעט לא מוציאים אוספים, אבל עד לפני כמה שנים זה היה מאוד נפוץ. היופי הוא שבמקום לאגד כמה שירים לחוברת סתמית כנהוג, ואז באמת בשביל מה צריך את זה בעולם שכולו יוטיוב, ריטה ואנשיה ערכו מארז חגיגי עם חוברת יפה שיש בה תמונות, כמה מילים ואנקדוטות ואפילו מסמכים מעניינים כמו כתב היד מלא התיקונים של מאיר אריאל ל"ערב כחול עמוק", אולי היפה בשיריה: "שמץ חיוך, סיגריה" במקום "כמשחר בלי הרף", "נוטל גלולה לבנה לחוזק" במקום "תולה עגיל בצורה ירח" ו-"מחווה לערב כחול עמוק" במקום "לזכר ערב שלא יחזור", וההקדשה הייחודית: "לריטה שלום ובריאות ונחת רוח. זוהי הגרסה שאני עומד מאחוריה נכון להיום. אם לא מתאים לך, יש להניח לשיר. שלך, באהבה, מאיר".

      אין עוד הרבה פנינים כאלה. הרוב זה תמונות של ריטה מכל מיני תקופות, אבל יש מספיק. ככה עושים את זה. בעריכה מוזיקלית קפדנית, בנדיבות בחומרי ארכיון, ובנגיעה אישית. אוסף טוב יכול לשנות את האופן שבו מסתכלים על אמן, או לפחות להחמיא לו מאוד. במקרה של ריטה זה עובד מצוין.

      הדבר האמיתי הוא כמובן השירים. לריטה יש רפרטואר כל כך גדול, מוכר ועשיר שהיא הייתה יכולה בכיף לדחוף כאן עוד כמה שירים - מהאייטיז על כל הכרוך בהן, דרך כיבוש המיינסטרים הישראלי בשנות ה-90 ועד לקאמבק השקט המצוין של "מחכה" ו"אני גרה מול המים" וההרפתקאות שלה בפרסית. אם כבר, למרות העושר המוזיקלי שריטה מציעה, מה שחסר כאן הוא מה שבכל זאת אי אפשר למצוא באינטרנט - גרסאות נדירות, סקיצות, ביצועים חד-פעמיים, דברים שבוודאי קיימים ושווה היה לשתף. היא בחרה שלא וחבל.

      האוסף נפתח ב"עטוף ברחמים", וזאת בחירת עריכה מעולה. לא רק בגלל ההקשר של הלידה בפתיחת האוסף, אלא גם כי הוא מציג ריטה מאוד רחוקה ממה שאנחנו מכירים היום. הקול במיטבו, הדרמה ענקית, תזכורת טובה למה שהפך אותה לענקית. בקצה השני של האוסף הכפול, "יומן", קטע שלא שוחרר מעולם, שבו ריטה שוטחת בדקלום כמה מהרגעים שריגשו אותה במהלך הקריירה שלה. כבר אין כאן כמעט שירה, הטון הדידקטי מזכיר יותר שופטת של "הכוכב הבא" מאשר זמרת שטורפת את הבמה. קשה לי לשפוט אם זה קטע מרגש, מגלומני או שניהם גם יחד, אבל הוא מבהיר לי עד כמה ריטה של היום מייצגת דברים כל כך אחרים, ולפעמים כל כך מעייפים.

      מורגש מאוד חסרונם של מילות השירים במארז הכולל, והקרדיטים ליוצרים שהוחבאו בתוך העטיפה (אבל מחוץ לחוברת). לא חבל? ובמעבר חד, מי שחשקה נפשו במעט רכילות ישמח למצוא בקרדיטים את מבוקשו בתודה נרגשת לניקול ראידמן "הססגונית, מאדאם דה פומפדור".