פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הניחו את הנשק: הגיעה העת להפסיק להשמיץ את המערבון "בחזרה לעתיד 3"

      חגיגות שלושים השנה ל"בחזרה לעתיד" הן הזדמנות לחזור לפרק השלישי בסדרה, ולגלות כי גם בו יש הרבה מה להעריך ולאהוב

      הניחו את הנשק: הגיעה העת להפסיק להשמיץ את המערבון "בחזרה לעתיד 3"

      "בחזרה לעתיד" הוא קונצנזוס: הקלאסיקה שכולם אוהבים. לפרק ההמשך שלו אין את המעמד הזה, אבל יש לו לא מעט חסידים, כולל כאלה הסבורים כי הוא טוב מן המקור. בכל מקרה, הסרט נרשם בדפי ההיסטוריה בשל הממד הנבואי שבו – אף כתבה על "איך חשבנו פעם ש-2015 תיראה" ו"כמה מן התחזיות שלנו התממשו?" אינה שלמה בלי אזכורים שלו.

      לעומת זאת, החלק השלישי והאחרון בטרילוגיה של רוברט זמקיס תמיד נותר בשוליים. אפילו ל"גריז 2" יש מעריצים הנהנים לטעון, בקטע אירוני כזה, כי הוא בכלל הפרק הטוב בסדרה, אבל "בחזרה לעתיד 3" לא מקבל את השבחים הללו גם מגדולי עושי הדווקא. אמנם הסרט לא נחשב חלילה כישלון כלכלי או אמנותי, אך התוצאה הותירה את הקהל אדיש למדי בזמן אמת, ב-1989, וגם עשרים ושש השנה שעברו מאז לא ריככו זאת.

      חוץ מעומס הציפיות הבלתי אפשרי ביחס לשני הפרקים הקודמים והכה אהובים, "בחזרה לעתיד 3" עמד על המוקד בעת צאתו ולאורך השנים בשל שלוש סיבות עיקריות: בגלל שמדובר לכאורה פחות במדע בדיוני או פנטזיה ויותר במערבון – כזכור, רובו מתרחש במערב הפרוע; כיוון שבניגוד לקודמיו, הפעם יש ממד רומנטי מובהק וסיפור אהבה תופס נפח מרכזי מן העלילה – דוק מתאהב במורה בגילומה של מרי סטינבורגן, ובעקבות מערכת היחסים הפורחת עמה חפץ להישאר בעבר; ומשום שדמותו של המדען מתגלה כמרכזית כאן, בטח יותר מכפי שהיה בשאר הטרילוגיה, וזו של מרטי מעט נדחקת הצידה, כך שמייקל ג'יי פוקס כבר לא הכוכב הראשי פה וכריסטופר לויד תופס את הבמה עם כישורי המשחק המוגבלים שלו.

      אחרי כל ההשמצות הללו, חגיגות השלושים ל"בחזרה לעתיד" הן הזדמנות לצפות מחדש גם בפרק השלישי ולגלות כי אף הוא ראוי להערכה ולאהבה. ברור שאין לו את העומק של החלק הראשון או את היצירתיות של השני, ועדיין מדובר בסרט מלוטש ומהנה להפליא, לבטח מספק יותר מרוב קומדיות הפעולה/פנטזיה שיצאו בקיץ האחרון. גם אם הוא מן הסתם פחות טוב משתי החוליות האחרות בטרילוגיה, החלק המסכם שלה מהווה גם כן דוגמה מושלמת לתור הזהב של הקולנוע ההוליוודי המסחרי, בה הנסיבות הכלכליות אפשרו לתעשייה לפנות לקהל יעד בוגר יחסית ולא להנמיך את הרמה.

      בחזרה לעתיד 3 (יח"צ)
      כבר לא הכוכב הבלעדי, אבל עדיין חמוד להפליא. מייקל ג'י פוקס ב"בחזרה לעתיד 3" (צילומי מסך)

      בפרספקטיבה היסטורית, אפשר גם להתייחס בסלחנות להחלטה למקם את הסרט במערב הפרוע. קודם כל, היא בעצם די מתבקשת – זמקיס הרי לא היה יכול שוב לקפוץ לעתיד כמו בפרק הקודם, ומצד אחר נדרש לחזור אחורה יותר משנות החמישים כמו בחלק הראשון, אז אם אלה טווחי הזמן, רק טבעי לנחות בתקופה הכי מעצבת ומיתולוגית בדברי ימי אמריקה. נוסף לכך, זה גם לא היה מהלך כה שחוק כפי שנדמה: הז'אנר סבל מדעיכה בשנות השמונים, ו"בחזרה לעתיד 3", יחד עם "סילברדו" ו"אקדחונים צעירים", הוביל פריחה מחודשת של המערבון, לפני שהתאדה מחדש עשור לאחר מכן, כחלק מן התהליך האבולוציוני הקבוע של הסוגה הזו.

      כך או כך, גם מי שהיה מעדיף כי הסרט יתרחש בתקופת זמן אחרת מוכרח להודות כי בתור מערבון הוא מיטיב להפיק בידור מהז'אנר, ולא רק בגלל עשרות הקריצות המשעשעות שיש בו לסרטים קודמים מן הסוגה – ובראשן העובדה שמרטי מכנה את עצמו "קלינט איסטווד" בפני חבריו החדשים מן המערב הפרוע. חשוב מכך, זמקיס מנצל את האפשרויות שמעניקה לו זירת ההתרחשות, ומה שהוא מפיק ממנה מתגלה כמופת של אקשן קומי. בעיקר אמורים הדברים לגבי סצנות הדו-קרב בין מרטי לפורע החוק המנוול המאיים על שלומו ועל שלום העיירה כולה, ובאשר לרגע השיא, בו הוא ודוק מסתייעים ברכבת דוהרת כדי להתניע מחדש את מכונת הזמן. במודע או שלא במודע, הקולנוע הכל כך מיומן ומשוחרר הזה לבטח השפיע על שלל יוצרי פעולה בני דורנו שהיו בזמנו ילדים או נערים.

      נוסף לזאת, ובהמשך לכך שזמקיס תמיד טען כי הסרט בכלל אינו מערבון, יש לציין כי אמנם, בחלקים מסוימים הוא אכן נוטה לכיוון המדע בדיוני והפנטזיה. בתחילה, עוברות כעשרים דקות עד שמרטי מצליח בכלל להפעיל את מכניקות הדילוג בין הזמנים הדרושות כדי להגיע מ-1955 ל-1855; באמצע, ישנן שלל אזכורים מרנינים ליצירותיו של אבי המד"ב ז'ול ורן; והסוף הוא כמובן כולו על טהרת המסע בזמן, ומציג את מה שגם שונאיו הגדולים ביותר של "בחזרה לעתיד 3" הודו כי הוא הסיומת המוחצת ביותר של הסדרה, ובמרכזה כלי התחבורה המומצא המגניב ביותר שהיה לה להציע.

      בחזרה לעתיד 3 (יח"צ)
      הלוואי שהיה גם פרק רביעי. "בחזרה לעתיד 3"

      הסיומת הזו משאירה גם טעם של עוד. יותר מכל, בסיום הצפייה ב"בחזרה לעתיד 3" מתעורר רצון לצפות בפרק הרביעי, וצער על כך שהוא לא קיים. מעבר לאיכויות שלו כשלעצמן, הסרט גם משמש תזכורת לכל מה שהיה תמיד מקסים כל כך בסדרה: הסימפטיה העצומה שעוררה דמותו של מרטי בגילומו של מייקל ג'יי פוקס; הכימיה המחשמלת תרתי משמע שהיתה לו עם דוק בראון; המוטיב החוזר והמבריק בו כמה דמויות, למשל זו של ביף טאנן, הופיעו בגלגולים שונים בכל אחד מן הפרקים בהתאם לתקופת ההתרחשות; היכולת של התסריט להציג באופן קליל ומבדר סוגיות פילוסופיות כבדות משקל בסדר הגודל של גורל ורצון חופשי; וכמובן, איינשטיין, כלבו הסגפן של המדען, שאהב אך ורק אוכל מקופסת שימורים והוכיח כי גם כשהולכים על ארבע, עדיין אפשר לטייל לא רק בחצר אלא גם בזמן.

      מובן כי למרבה הצער, הכלב שגילם אותו כבר לא עמנו. גם כהוקרה לזכרו, מגיעות ל"בחזרה לעתיד 3" צפיות והערכות מחודשות. חבל לחכות לחגיגות השלושים שלו כדי להפסיק להשמיץ אותו.