נסתרות הן דרכי הצליל ללב ההמון. בכביש המהיר של המיינסטרים ישנם אזורים אפורים שקשה לזהות בהם את סוד הקסם שמביא להקות להצלחה מפתיעה במצעדים ובמגדלי ההייפים, במיוחד כשמדובר בלהקה כמו אלט ג'יי. בשני האלבומים שלהם שמרה השלישייה הבריטית על נתיב נאמן לכינוי בו בחרו שייצג אותם, סימן הדלתא שבעולם המתמטיקה מסמן שינוי ושוני תמידיים. הם שיבצו על היצירה שלהם פסיפס של ז'אנרים שכוללים בין היתר זרזיפים של ארט-רוק, דאב-סטפ ופופ אמביאנטי, כשהמטרה הייתה לשרת בכישרונם את היכולת שלהם, ולאו דווקא את מה שהקהל רוצה. בזמן של כמעט שלוש שנים, שבעולם האינדי נחשב קצר, חברי הלהקה זכו לכבוד כשקיבלו את פרס המרקורי הבריטי היוקרתי על אלבום הבכורה שלהם, "An Awesome Wave", כבשו מצעדים עם סינגלים מאתגרים ומילאו אולמות גדולים גם מעבר לאוקיינוסים, בארה"ב ובאוסטרליה. בכל זאת אלט ג'יי ממשיכים לנסוע על אותו כביש מהיר, במהירות סבירה שלא תסכן את האמביציה היצירתית שלהם לשלב כמה שיותר סגנונות באופן שיישמע קוהרנטי והגיוני.
קשה לשים את האצבע על גורם ספציפי שמשך את קהל המאזינים הישראלי הרחב לאלט ג'יי, שמאז ימיהם הסטודנטיאלים באוניברסיטת לידס ב-2007 הפכו מרביעייה לשלישייה. לא ברור איך אקצנטריות אקלקטית כמו של הלהקה הצליחה לפלוש אל שורות הלהיטים, ולעשות שם לעצמה מחוץ לעולם האלטרנטיבי. עוד יותר מזה מפתיעה הייתה הנהירה ההמונית והזריזה על הכרטיסים לאחר ש"נרנג'ה", חברת ההפקות האמונה על הבאתם, הוציאה הודעה רשמית כי הלהקה עומדת להופיע בארץ. תופעת צ'ט פייקר חזרה על עצמה בשביל החברה, עוד הופעה הפכה לסולד אאוט תוך זמן קצר, אך הפעם בגדול יותר עם הבטחה עצומה להופעת הקיץ של השנה. שתי הופעות, יהיה יותר נכון להגיד. עוד הופעה נוספה וגם בה נמכרו כל הכרטיסים, וכתוצאה מכך גם הוחלף המיקום ללייב-פארק ראשון לציון כדי שאף מעריץ לא יישאר מאחור. כך יצא שלמרות עומס הקיץ הישראלי, התקבצו אתמול (ראשון) המונים לקדם את פניהם של הלהקה.
בתשע וחצי בדיוק עלו חברי הלהקה לקול מחיאות כפיים סוערות והתחילו אותה עם "Hunger of the Pine" מתוך האלבום השני, "This is all Yours". הם התמקמו בשורה ישרה על הבמה, אף אחד מהם לא נותר מאחור ואף אחד לא זכה לזרקור משלו. לרגעים הם נראו כמו ארבעה צללים שאת האור הורישו לאפקטים שירשימו את הקהל. אף חבר להקה גם לא ממש זז ממקומו, אפילו לא בשירים מרקידים כמו "Left Hand Free" ו-"Dissolve Me", אבל לא היה בזה צורך כי הקהל נענה למוזיקה עם ידיים למעלה ורגליים מפזזות. הושקעה הרבה מחשבה בתפאורה מאחוריהם, על המסך הוקרנו אפקטים ויזואליים שהתאימו לקצבים המשתנים ואפשרו להתחבר יותר לזרם המוזיקלי המשתנה על הבמה. למרות הסטואיות של הלהקה, היה מי שהתבלט - המתופף תום גרין, שהקפיד על קצב יציב וחסר סיבוכים בתוך בלילת הסגנונות של המוזיקה, ושמר על עניין גם בשירים איטיים יותר כמו "Bloodflood".
מילות השירים פוספסו ונבלעו בתוך הכלים האחרים, אך הם לא האפילו על קול הפלצטו המלודי של ג'ו ניומן, שהוסיף עוד רובד למוזיקה. גאס אונגר-המילטון, הקלידן שגם לקח את תפקיד הדובר ברוב ההופעה, הרעיף תודות בעברית ובאנגלית לקהל המשולהב, ובצניעות הביע את הסיפוק הרב שלהם מלראות קהל בארץ זרה מעודד אותם כל כך. ביחד עם ניומן הוא הקפיד על הרמוניות קוליות כמעט מדויקות כפי שהן מוכרות מהאלבומים, עד שב-"Taro" ההתאמה ביניהם הגיע לשיא מצמרר.
הקהל הישראלי האוהב גם היה אחראי לשערות שסמרו עלי, עם החום שהרעיף כלפי הלהקה ושר איתם גם כשביקשו ב-"Matilda" וגם כשלא ב-"Tessellate". ההדרן התחיל עם קאבר לשיר "Lovely Day" שבוצע במקור ע"י ביל וות'רס, וכל זכר אליו נמחה ע"י תווי קלידים, קצב התופים שנשמע ממרחקים וקולו של ניומן שהסתלסל (וגם התגבר על התקף צחוק מקסים שלו). ביחד הם גרמו לפיסת הנוסטלגיה להישמע כאילו מדובר בשיר מקורי וחדש שלהם. "Nara" הרגיע את הקהל ו-"Breezeblocks", השיר שהתחיל את הקריירה המוצלחת של השלישייה, הקפיץ את הקהל עד הסוף המוחלט והטוב של ההופעה.
כשהלחות מביסה גם את הלילה, והעור מרגיש רטוב יותר ממה שצריך, סימן שזה קיץ. כשלהקה מצליחה להרים קהל שלם ולגרום לו לשכוח מכל זה, זה סימן שההבטחה קוימה ומדובר בהופעה מעולה. בהגשה הגובלת בביישנות הצליחו אלט ג'יי לסחוף איצטדיון שלם, וזה נראה טבעי, כאילו הם כבר שנים על גבי שנים מורגלים למעמד ולא צריכים יותר מהשירים עצמם כדי למשוך אליהם עוד מאזינים גם בעתיד. אם הם יחזרו על אותה נוסחה מנצחת מאמש, גם לאנשים שיגיעו הערב צפויה חוויה מהנה לאוזניים ולעיניים.