כמעט כל דבר יכול להיבחן בפרספקטיבות שונות, שהרי בעולמנו אין שחור ולבן, אולם דומה שעל הביטוי "עזרה לזולת" אין עוררין. הרי מה יכול להיות יותר גדול וחיובי מאלטרואיזם, מהקרבת העצמי למען אחרים? מה נשגב יותר מלקום באמצע הלילה כדי לסעוד את מיטתו של חבר חולה?
ובכן, כשאותה עזרה מוכתבת מגבוה היא יכולה להזיק, לעתים אפילו לפורר משפחות. זו התמונה שמציגה קריס בריי ברומן "שיר לאיזי ברדלי", שמבוסס גם על חלקים אוטוביוגרפיים נרחבים מחייה. בת למשפחה מורמונית אדוקה מליברפול, בריי התמודדה בצעירותה עם ספקות קשים לגבי הדת וגם עם אסון משפחתי שהשפיע על חייה. במרכז הרומן היא העמידה את איאן ברדלי, בישוף הקהילה המורמונית בעיר, ורעייתו קלייר. לבני הזוג ארבעה ילדים, אותם מגדלת קלייר כמעט לבדה, מאחר שאיאן עסוק בסיוע לנזקקים אחרים, כפי שדורשת הכנסייה. כשאירוע טרגי פוקד את בני הבית אמונתם ועקרונותיהם עומדים למבחן, וסביב יכולתו של איאן להמשיך בתפקידו כבישוף מוצב סימן שאלה גדול.
חינוכה של בריי התבסס על מילוי רצון האל. "המשפחה שלי הייתה מאוד, מאוד צייתנית", אמרה בריאיון לגרדיאן עם צאת הרומן אשתקד, "צייתנות היא התנאי הראשון לכניסה לגן עדן. מה שהמנהיג אמר היינו עושים, ובקשר לנשים הוא היה מאוד ברור: תפקידה של אישה הוא להישאר בבית ולהיות האם הכי טובה שהיא יכולה להיות". גם בספר האב איאן מקפיד לומר בארוחת הערב: "ציות לכללים ולמצוות מעניק לנו חופש. הוא משחרר אותנו מהחטא ונותן לנו את החופש להתברך מידי אבינו שבשמיים. ציות הוא המפתח לחופש".
לבריי, כמובן, הייתה בעיה עם הקביעות הללו, שאם לא כן, לא היתה פורשת מהכנסייה ב-1999 ועוברת לנהל אורח חיים חילוני. המסר הזה עובר היטב ב"שיר לאיזי ברדלי". הסיפור מובא מנקודת המבט של הנפשות במשפחה, והמחברת מטביעה את חותמה במחשבות של כל אחת מהן. ציפורה, הבת הבכורה, חשה את היצרים האסורים של נערה מתבגרת, ג'ייקוב הקטן מאמין, כמו כל זאטוט, לדברים שמלמדים אותו בבית, מה שיוצר לא מעט בעיות בבית הספר, קלייר מנסה להתמודד עם העומס שנופל עליה מתוקף הציפיות שתהיה אישה מורמונית טובה, ואיאן צריך למצוא את הנתיב אל משפחתו בזמן שהקהילה מפעילה עליו לחץ למלא את תפקידו.
בעיניי, דמותו של אלמה, אחד מבניהם של איאן וקלייר, היא המסקרנת ביותר. אלמה הוא לא ילד רע, אבל הוא עדיין ילד יש בו משובת נעורים, הוא מחפש חיות, לא משמעת. הוא רוצה לראות ולשחק כדורגל, לא להתנדב ביום ראשון. כמי שגדלה במרסיסייד, בריי מגלה בקיאות גדולה בנבכי עולם הכדורגל של ליברפול, מה שמסייע לה לשרטט במיוחד את מוחו של נער מתבגר. דרך הצגתו האמינה של אלמה היא חושפת גם את מחשבותיהם של שאר בני המשפחה, במיוחד של קלייר האם. כשאיאן עוזב את ארוחת הערב מאחר שהוא שוב צריך לציית ולעזור לזולת, אלמה "שם לב שהעיניים של אימא הצטמצמו כשאבא דיבר, אבל כשקלטה שצופים בה, היא התנהגה כאילו שניהם מסכימים על הנושא בלב שלם".
כמו הספר הקודם שתרגם שי סנדיק לעברית, "אליזבת איננה" של אמה הילי, גם "שיר לאיזי ברדלי" הוא רומן מלא חמלה על אנושיות והתפתחות רגשית. יש דמיון רב בין הספרים ובמיוחד בין המחברות. הילי בת 30 ובריי מבוגרת ממנה בעשור בלבד, שתי נשים צעירות שמצליחות לצייר באמינות דמויות מורכבות (הילי של זקנה חולת אלצהיימר, בריי של שישה בני משפחה שונים). בריי טווה היטב את חוטי העלילה, יוצרת אנטגוניזם ואהדה מידתיים כלפי הדמויות ומצליחה לטפל בעדינות בנושאים רגישים כמו דת, מעמד האישה, התבגרות ודיכאון.
בשל הסיפור האישי שליווה אותה בחייה, בריי יודעת להלך היטב בין הטיפות להביע ספק בדת ממנה באה בלי לזלזל בה, להתמודד עם סוגיות קשות ובוערות, למצוא את הטוב מבלי להפריד ממנו את הרע. ברומן המצוין הזה יש מנה גדושה של מלנכוליה, אבל על אף כבדותו הרבה אין לראותו כחסר תקווה, אלא יותר כמדריך משפחתי מאיר עיניים, רהוט ומהנה להתמודדות עם מצבים קשים.
"שיר לאיזי ברדלי" / קריס בריי. "סנדיק ספרים", 409 עמודים. מאנגלית: שי סנדיק