פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קשוב מאוד 106: טונה ונתי חסיד כמשל היפ הופ ישראלי

      אלבומי בכורה הבכורה של השניים עוסקים באופן דומה בעצמם ובסביבה שלהם. שניהם מוצלחים ושווים הרבה יותר מהאזנה. בעקבותיהם, אוסף של מחשבות נקודתיות על היפ הופ ישראלי בשנת 2015. טור מוזיקה ישראלית

      נתי חסיד - "זה מה יש"; טונה - "גם זה יעבור"

      אפשר כבר להגיד שמדובר במיני-רנסנס. מבול יחסי של אלבומי היפ הופ ישראלי יצאו בקיץ האחרון או אמורים לצאת בקרוב בסמיכות זה לצד זה. נצ'י נצ', טונה, נתי חסיד, קפה שחור חזק, פלד, איזי ובטח פספסתי עוד כמה. בעולם אידיאלי, לפריחה הזאת היה נפח תקשורתי הרבה יותר גדול. בעולם הפחות אידיאלי שלנו, בסצנה הלא כל כך אידיאלית שלנו, נצ'י נצ', טונה וחסיד נלחמים ביניהם על אותה משבצת קטנה ומוזנחת ממילא. בשביל המאזין הישראלי, שעוד לא התרגל מחדש לנוכחות של היפ הופ ישראלי ברדיו ועוד לא מזהה את הקולות, הם נשמעים כמו מירי מסיקה, קרן פלס ואיה כורם שמוציאים שירים חדשים באותו שבוע.

      בכל זאת, אפשר לשמוח: האלבומים טובים, החומרים איכותיים, הקהל מגיע להופעות והילדים צופים ביוטיובים. כמה צופים? בטירוף. 973 אלף צפיות ל"גם זה יעבור" של טונה. ל"יהיה בסדר" של קפה שחור חזק ונצ'י נצ' יש 5.7 מיליון צפיות, אם נחשוב גם על "מתוק כשמרלי" של אליעד כחלק מהגל המורחב של מוזיקה שחורה ישראלית, הרי שיש לו מעל 9 מיליון צפיות, לא רחוק מ"ילד של אבא", שיר השנה שעברה; יותר מ"זיקוקים", השיר הענק האחרון של משה פרץ (קצת יותר מ-7 מיליון), הרבה יותר מ"חיכיתי לו" של שרית חדד (בקושי שני מיליון אם מחברים את כל הסרטונים). עדיין הרבה פחות מ"טרמינל 3" או "דרך השלום" (22 מיליון צפיות, וואו). אז אין ספק, לגל החדש יש המנונים משלו, אבל המנונים למה? מה יש בו, בדור הזה, מול הגל הקודם של ההיפ הופ הישראלי?

      האלבומים החדשים של טונה ונתי חסיד, "גם זה יעבור" ו"מה זה יש" בהתאמה, יכולים להיות מדגם מייצג. אלה שתי דמויות מרכזיות למדי בגל הנוכחי ומוכרות היטב בסצנה. שניהם עברו פלייליסט: לטונה יש את "גם זה יעבור", "רוק 30" ו"למה לא עכשיו" עם סרנגה, לנתי חסיד היה את "סתם כי כבר לא אכפת" עם שאנן סטריט. את סנסציית היוטיוב איתי טונה זבולון נדמה שאין צורך להציג. בוגר "השבט" כבש את העולם עם קליפים נוסטלגיים ומילא את הבארבי בהשקת אלבום הבכורה שלו. חסיד הוא ראפר ירושלמי, שדרן בקול הקמפוס ובעבר גם מבקר מוזיקה. גם בשבילו מדובר באלבום בכורה. שניהם עוסקים באופן דומה בעצמם ובסביבה שלהם. שניהם מוצלחים ושווים הרבה יותר מהאזנה. מה שאני אנסה לתאר כאן, בעקבותיהם, הוא לא ממש ביקורת אלבומים, אלא יותר אוסף של מחשבות נקודתיות על היפ הופ ישראלי בשנת 2015. ניסיון להבין מתוך השירים עצמם את הסצנה הזאת, ואת האקלים שבו היא פורחת עכשיו.

      1.

      הדבר הבסיסי ביותר נוגע כמובן לקצב. טונה, כמו נצ'י נצ' ואפילו יותר ממנו, שר לאט. הדור הזה לוקח את הזמן. זה קשור בגישה ובנקודת המבט שלו שהיא יותר רגועה ביחס לראפרים אחרים, והוא באמת לא ממהר לשום מקום. האיטיות הזאת מאפשרת לטונה – מגיש טקסט וירטואוזי בעיניי – איזו עמדה של משקיף מלמעלה, ששופך כל מיני תובנות של חכמת חיים. לפעמים זה מצחיק ואירוני, אבל לא פעם הדאחקות שלו, כמו למשל "החיים הם חניה ברוטשילד – קל להיגרר", מתגלות כקלישאות בנאליות. גם הניימדרופינג האינסופי יכול לייגע בסופו של דבר, דווקא הבחירות המוזיקליות שלו מראות לא פחות כמה עומק וידע מושקעים שם. מה שמעניין כאן הוא שמדובר דווקא בהשפעות מובהקות מעולמות מוזיקליים שמחוץ להיפ הופ, ובעיקר הטמעה של מוזיקה מזרחית. האירוח של סרנגה ב"למה לא עכשיו" המצוין הוא אחלה יציאה אבל הוא לא רק דאחקה. כמו נצ'י נצ' שהבריק עם הווריאציה על דקלון ב"חסידה צחורה", גם טונה גדל לתוך עולם של קצב ישראלי חדש-ישן, שבו מוזיקה מזרחית היא טבעית ולא "אחרת". לעומת זאת, אני חש אי נוחות מול הניסיון שלו לחקות מבטא ערבי ב"סרט ערבי", מה שגם שהסבירו לי שיש שם אינספור טעויות הגייה, ואני תוהה אם הבדיחה הזו, שאני מאמין שהיא לא-פוגענית בבסיסה, לא יצאה מכלל שליטה.

      נתי חסיד משתמש במקצבים מהירים יותר, מהסוג שאנחנו יותר רגילים אליהם. הוא שר מהר וגם הוא מגיש מצוין. "זה מה יש" הוא אלבום Fאנקי, כיפי, מצחיק ומדבק. אפשר להתווכח מי הוא הראפר הטוב מביניהם, אבל את האלבום של חסיד היה לי הכי כיף לשמוע. הוא נשמע קצת חריג ליד האלבומים של נצ'י נצ' וטונה, שממוקמים מאוד בתוך ישראל של 2015, בזמן שהוא נאמן יותר להיפ הופ "משם". יש כאן תהליך מעניין: ההיפ הופ הישראלי בסגנון של טונה ונצ'י נצ' עובר מעין "ישראליזציה", הוא עובר איזו התאמה לסגנונות המוזיקליים שמצליחים כאן, עובר האטה ומתעניין בצלילים מקומיים. לא מוגזם להניח שברי סחרוף וזהר ארגוב הם גיבורים משמעותיים עבורם לא פחות מאשר, נגיד, קניה ווסט.

      בואו ניקח את זה צעד קדימה. הגל הזה של ההיפ הופ הישראלי משמש חיל חלוץ בסינתוז השפעות מגוונים שונים של הישראליות, בתוכן ובצורה. זה החל מרמת ההשפעות, כשחסיד בוחר לצטט בשיר הפותח של האלבום שלו את האלבומים שהוא שמע בלי סוף כילד: "יהורם גאון, אביהו מדינה / שלמה ארצי, ריטה, משינה / ממייקל ג'קסון לדפש מוד, לאלוויס, לנינה / כולם מתערבבים פה יחד כמו חומוס וטחינה". זה ממשיך בניסיון להגיד משהו - לא ביקורת, רק תיאור - על ישראל וישראליות. "גם זה יעבור" הוא אולי אוסף של קלישאות ניינטיז סחיות, אבל הוא גם תמונת מחזור של זכרונות שמשותפים להרבה מאוד אנשים, וזה משהו מאוד מאוד חשוב, שנוגע בהרבה מאוד אנשים.

      2.

      מרכז הכובד של ההיפ הופ של טונה וחסיד וגם של לא מעט מחבריהם - בדומה לאגפים אחרים של המוזיקה הישראלית - לא נוגע למחאה פוליטית או חברתית אלא ליחסים שבינו לבינה. שוב ושוב הם מתארים חוויות גבריות מול נשים, שנעות מאהבה גדולה ("עולם משוגע" שבו טונה מארח את נצ'י נצ', "סיפור אהבה מרציף 9" המגניב אצל חסיד), לזלזול מסוים. לנתי חסיד יש באלבום שלו שיר מצוין בשם "ילד גבר" שבו הוא מארח את קפה שחור חזק. הפזמון שלו מדבק, הקצב שלו מגניב והטקסט שלו מצחיק, אם כי מתחת לבדיחות קצת מבהיל לחשוב מהי דמותו של אותו "ילד-גבר" שהוא "גבר-גבר". הוא קודם חבר טוב, לא הולך אחרי העדר ויוצא איתך בסדר, תמיד עוזר ודובר אמת. עד כאן אחלה, אבל הוא "לא כמו אישה, לא יהיה פה גט", ועוד כמה ציטוטים הרבה יותר בוטים ופחות נחמדים. לא נהיה צדקניים, זה ז'אנר עם מסורת לא-פמיניסטית, לא רק פה, ולא שאמנים אחרים כאן הם שיא הפמיניזם. אפשר לנסות ולפטור את חסיד ואת טונה בכך שהם מדברים בשירים שלהם כמו שהם מדברים עם חברים שלהם, וכמו שרוב הגברים מדברים בינם לבין עצמם, אולי למרבה הצער. אבל אם נניח לזה רגע ונלך קצת אחורה נראה כאן תמונה מעניינת: בסצנה הזאת יש בעיקר אמנים גברים מדברים אל מאזינים גברים על חוויות גבריות. אם יש משהו שבולט בהיעדרו בגל הזה, זה אמניות.

      מה שמוביל לנקודה הבאה, שהיא מהותית ומרתקת לגל הזה - מדובר בחוויות גבריות לוזריות. הראפרים הישראלים שלפני עשר וחמש-עשרה שנים רבו (חלקם עוד רבים) למי יש יותר גדול. זה כמעט חלק מהעניין. אבל נצ'י נצ' למשל מרבה דווקא להקטין את עצמו ולהצטנע. השיר הכי טוב, הכי מצחיק והכי כיפי של חסיד באלבום הוא על ההתקררות ביחסיו עם הכספומט. בשיר נהדר אחר, "הארות בונות", הוא מספר על חברים שמבלבלים אותו כשהוא מנסה לשווא להבין מי הוא עצמו. טונה שר יותר על הכשלונות שלו מאשר על הצלחות – המשבר של גיל 30, האהבה שנגמרה, ההצלחה שמסרבת להגיע. "למרות שאני גבר לא תמיד אני חזק" הוא שר באחד השירים. להבדיל מהגברים הרגישים של המיינסטרים הישראלי כמו עמדי, חביב, גושן וחבריהם, שמציגים פלקטים של רגישות, החבורה הזאת מתארת באופן מעט יותר מורכב גברים מבולבלים שמחפשים את עצמם ללא הצלחה. איכשהו נדמה לי שההערצה שלהם לאהוד בנאי קשורה בזה. אין "רוק 30" בלי "הילד בן 30", והדור האבוד, הנוסטלגי, שטונה מייצג, לא מוצא את מקומו בעולם ונראה כאילו אין לו מנוס מלבד לשוב אל הספה של ההורים.

      3.

      ובכל זאת, הם לא ממש מוחים. אני מצטער על הנדנוד, אבל היפ הופ הוא ז'אנר פוליטי. תמיד היה. לא מעט מביני עניין בתוך הסצנה מתארים את הדור הנוכחי כמוכשר יותר ואחראי ליצירה אותנטית יותר מאשר יוצרי הגל הקודם, ולמרות זאת, לעומת אמנים כמו סגול 59, קוואמי דה לה פוקס, ואפילו סבלימינאל, הצל ומוקי, קצת מוזר לראות דווקא את הצעירים חסרי כל מוטיבציה להילחם במערכת. שני שירים שהם דווקא כן בעלי אופי מחאתי אצל טונה וחסיד מדגימים זאת באופן כמעט מדהים. טונה, בשיר "שניצלים", מביע אכזבה מ"אנשים ששונאים את מי שלא חושב כמותם" או חליפות שמחליפות זו את זו ומשקרות (מזכיר לכם שיר של הדג נחש?), אבל רגעי המפתח כאן הן דווקא הייאוש שלו: הוא שר בפתיחה שורות כמו "יש חומות שאי אפשר לשבור" או מבטיח בפזמון להסתפק בסך הכל ב"כמה שניצלים ביום שישי". אצל חסיד דווקא יש קצת יותר, גם בכמות וגם באיכות: ב"סיגריות" הוא מצליח לגעת במצוקות של נוער באופן בוטה ונוגע ללב ממש. אבל בשיר הבא, שבו הוא מארח את שאנן סטריט, הם מונים שורה של דברים שמרגיזים אותם, אבל מודים באדישות בפזמון החוזר - "סתם כי כבר לא אכפת". גם זה מזכיר שיר של הדג נחש - "אני מאמין".

      ההשפעה של הדג נחש על כל המחזור הזה היא לא מקרית: הלהקה הזאת עיצבה בעצמה את המודל של המחאה הכמו-פוליטית, הרכה מספיק לעיכול בשביל שתוכל לעשות נעים לכל הצדדים, וייתכן שעשתה בכך נזק בלתי הפיך. בדור שאחרי הדג נחש, פוליטיקה היא עניין מסואב שאיש אינו רוצה לגעת בו, ומעדיף להסתפק בקריאות נוחות "לא-פוליטיות" כביכול, כמו "הון-שלטון-עולם תחתון" (מסומפל בשיר "מרפקים" של טונה). האם דווקא ההצלחה של ההיפ הופ הישראלי קשורה דווקא ברצון למשהו קליל יותר, שלא לוקח את עצמו ברצינות? האם באופן פרדוקסלי, ההצלחה של ז'אנר חתרני כמו ההיפ הופ היא מוצא של אסקפיזם בשביל דור שלא יכול עוד לשמוע על המצב? האם מה שכולנו רוצים לשמוע, זה את הבטחתם של קפה שחור חזק: "אני יודע שהכל יהיה בסדר"?

      4.

      השיר הכי טוב ב"גם זה יעבור" הוא "נשאר בחיים". זה שיר שהוקלט לייב, והוא הרבה יותר מהיר ועצבני מאשר כל האלבום של טונה ביחד. כי יש בו דם של חיה פצועה, ויש בו זעם ונקמה, ויש בו אמן שנלחם על החלום שלו עד הרגע האחרון. גם חסיד מסיים את האלבום שלו בענק, בסיפור מדהים על אחד מטקסי הקידוש האחרונים שערך עם אבא שלו. אין כאן פילטרים, לא פוזות, לא בדיחות. הכל טהור. הסיפור הזה מסביר את השם של האלבום, אבל יותר חשוב, הוא מסביר למה חסיד היה חייב לעצמו את האלבום הזה. הדבר החשוב והעקרוני הזה משותף לשני הראפרים האלה וגם לקולגות שלהם. הם ממש רוצים את זה. הרגעים שבהם הטוטאליות הנחושה הזאת הם אלה שהופכים את הגל הזה למרגש ולמשמעותי, בתוך אוקיינוס של מוזיקאים שכבר שכחו למה הם בעסק ומשעממים את עצמם.

      עוד שלושה אלבומים שכדאי לשים אליהם לב:

      "רק לעלות" - קפה שחור חזק – למי שרוצה לשמוע הרבה יותר מהלהיט הענק עם נצ'י נצ'.

      "לא לילדים" - EZ, שכל הילדים מכירים ואתם עדיין לא, מתחיל עכשיו עם מבוגרים.

      "עסק משפחתי" - סגול 59 הוותיק משתף פעולה עם לא אחר מאשר בנו, שירוטו.