פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ליסבת מכה שנית: "הנערה ברשת העכביש" הוא תוספת ראויה לסדרת "מילניום"

      דויד לגרקרנץ מצא את הדרך לשמור על המתח והאיכות של סדרת הספרים המצליחה מאת סטיג לרסון. גם אם "הנערה ברשת העכביש" חלש יותר מקודמיו, הוא עדיין משובח ומהנה מספיק כדי לעמוד לצדם בגאווה

      ביום חמישי האחרון נפל דבר בעולם הספרות. באירוע השקה חוצה יבשות, מהסוג שבדרך כלל מאפיין הקרנות בכורה של סרטים או סדרות טלוויזיה, ראה אור ב-25 מדינות בו-זמנית "הנערה ברשת העכביש", ההמשך לטרילוגיית המתח השוודית "מילניום". עד אז נשמר תוכנו של הספר בסודיות מוחלטת, כיאה ליצירה העוסקת באבטחת מידע וגניבת סודות מסחריים, שהמסר העיקרי שלה הוא שפצחן טוב מסוגל להניח את טלפיו על כל מידע מכל מחשב שהוא, מאובטח ככל שיהיה. רמת הפרנויה הייתה גבוהה עד כדי כך שהמחבר והעורך השתמשו במחשבים שאינם מחוברים לאינטרנט, העבירו ביניהם את כתב היד באמצעות שליח, מסרו את העותק הסופי למו"לים ולמתרגמים תחת הסכמי סודיות דרקוניים, ושיחררו רק פרטים ספורים וכלליים מאוד מהעלילה.

      להייפ המטורף סביב הספר אחראיות שתי סיבות עיקריות. הראשונה היא שסדרת "מילניום" מאת הסופר, העיתונאי ופעיל השמאל סטיג לרסון, אשר כללה עד עכשיו את להיטי הענק "נערה עם קעקוע דרקון", "הנערה ששיחקה באש" ו"הנערה שבעטה בקן הצרעות", היא אחת מסדרות ספרי המתח המצליחות בעולם בשנים האחרונות. הסדרה זכתה גם לעיבוד קולנועי כפול, בשוודיה ובארה"ב. הסיבה השנייה היא שלרסון חסר המזל הלך לעולמו בגיל צעיר לפני יותר מעשור, ולא זכה לראות את הטרילוגיה שכתב מתפרסמת ומעניקה לו תהילת עולם. נראה שבעלי הזכויות על עזבונו של המחבר המנוח הגיעו למסקנה שיהיה חבל להפסיק לחלוב את פרת המזומנים השמנה הזו דווקא כשהיא נמצאת בשיאה, ולמרות התנגדותה העזה של בת זוגו של לרסון הם פנו לסופר השוודי דויד לגרקרנץ (על כריכת המהדורה העברית החליטו, משום מה, לאנגלז את שמו ל"דיוויד"), מחבר הביוגרפיה המצליחה של הכדורגלן השערורייתי זלאטן איברהימוביץ', וביקשו ממנו לכתוב את ספר ההמשך. הסכמתו של לגרקרנץ להצעה אמנם הבטיחה לו מראש שיצירתו תהפוך לרב מכר ענק (בואו נודה על האמת, אתם הולכים לקרוא אותו בלי קשר למה שייכתב בביקורת הזו), אבל היא גם גזרה עליו לעבור אינספור השוואות לא מחמיאות ללרסון, כמו גם האשמות בתפיסת טרמפ ספרותי ו"שוד קברים".

      כריכה הנערה ברשת העכביש, דיוויד לגרקרנץ (יח"צ)

      ההשוואה ללרסון אכן מתבקשת ואין שום דרך לחמוק ממנה. עם זאת, אני חייב לספק כאן גילוי נאות – טרילוגיית "מילניום" המקורית מעולם לא הייתה בעיניי יצירת מופת. שלא תטעו, מדובר בספרים טובים בהחלט. הם מהנים, מתוחכמים, מחכימים ומעוררי מחשבה. קשה להניח אותם מהיד (את 500 העמודים של "נערה עם קעקוע דרקון" קראתי ברצף, בנסיעה בת 28 שעות ברכבת סינית), והם מכילים מסרים חשובים נגד שנאת נשים ומיעוטים (שמו המקורי של "נערה עם קעקוע דרקון" הוא "גברים ששונאים נשים"). לרסון היה כותב מוכשר לכל הדעות, שידע להשאיר את קוראיו במתח גם בלי להיגרר למניפולציות זולות, אבל הוא לא היה גאון ספרותי יחיד במינו. אם להודות על האמת, את עלילות ספריו שכחתי שבועות ספורים לאחר שסיימתי אותם. אפילו בזירה המצומצמת יחסית של ספרי מתח סקנדינביים, סדרת ספרי הארי הולה של יו נסבו הנורווגי עולה בעיני בהרבה על סדרת "מילניום". המשימה של לגרקרנץ, אם כן, הייתה לחבר ספר המשך לסדרה טובה, מותחת ומהנה אבל לא מושלמת. מהבחינה הזו התוצאה שהוא השיג – ספר טוב, מותח ומהנה אבל לא מושלם – היא מספקת בהחלט. מעריצים מושבעים של לרסון אולי יטענו שהכתיבה של לגרקרנץ היא פחות מעודנת ומורכבת מזו שהורגלו לה, אבל יתר הקוראים שאהבו את הסדרה לא יתאכזבו, ובוודאי שאין כאן התעללות במורשת ספרותית כפי שאירע לסדרות אחרות שקמו לתחייה לאחר מות מחברן.

      העלילה הפעם עוסקת, כאמור, בריגול תעשייתי וגניבת מידע. מיכאל בלומקוויסט, העיתונאי המצפוני ובעל התושייה שעומד בראש מגזין התחקירים היוקרתי "מילניום", חווה מקרוב מדי את מות הפרינט. העיתון שלו מדשדש; הבעלים החדשים – קונצרן תקשורת נורווגי חסר נשמה – מעוניין בעיקר בעיתונות צהובה וסנסציונית; הוא עצמו מותקף שוב ושוב על ידי עיתונאים צעירים יותר, מלחכי הפנכה של קבוצות האינטרס הגדולות במשק השוודי, שמציגים אותו כעיתונאי מיושן ונלעג שעבר זמנו, שלא לומר קומוניסט שמתנגד לקדמה. רגע לפני שבלומקוויסט מחליט להתפטר בזעם הוא נחשף למה שיכול להיות הסיפור הגדול הבא – פרשיית גניבה של טכנולוגיה עילית ומסוכנת מתחום הבינה המלאכותית שבה מעורבים מדען שוודי, תאגידי ענק בינלאומיים, הסוכנות לביטחון לאומי של ארה"ב (NSA), אירגון פשע בינלאומי בשם "רשת-העכביש", ובעיקר ליסבת סלאנדר, הגיבורה האמיתית של סדרת "מילניום".

      רוני מארה מככבת בסרט 'נערה עם קעקוע דרקון' (2011) (יח"צ , Jean-Baptiste Mondino)
      רוני מארה כליסבת סלנדר בגרסה הקולנועית של דיוויד פינצ'ר ל"נערה עם קעקוע דרקון" (צילום: יח"צ)

      סלאנדר היא אנטי-גיבורה מעצבנת ונוגעת ללב. צעירה קטנת-גוף, זועמת ומקועקעת (דרקון, אלא מה), שבעקבות ילדות ונעורים מחרידים של ניצול והתעללות אינה מסוגלת לסמוך על איש או לחוש אמפתיה. בבגרותה סלאנדר היא זאבה בודדה קלאסית שמנצלת את כישוריה כאחת ההאקריות הטובות בעולם על מנת לנקום באכזריות במי שפגע בה בנעוריה, ובאלה שפוגעים בחסרי הישע באופן כללי. מאז הספר הראשון בסדרה היא מקיימת עם בלומקוויסט מערכת יחסים מורכבת של אהבה, איבה, תשוקה וקנאה, שהביאה לנתק ממושך ביניהם. אלא שמעורבותה האפשרית של סלאנדר בפרשה מדרבנת את בלומקוויסט להתעמק בפרטיה, ומיד לאחר שהוא נכנס לתמונה מתרחש רצח שמשנה לחלוטין את כללי המשחק.

      כמו שבדרך כלל קורה בספרי מתח סקנדינביים, מרבית העלילה מורכבת מדיבורים, הטעיות, מזימות-ומזימות שכנגד, שמגיעים לשיא מורט עצבים בבית קיץ מבודד באיזור כפרי. למגינת לבם של מעריצי ליסבת סלאנדר, הגיבורה הגדולה-מהחיים שלהם ממלאת תפקיד סביל למדי ברובו המוחלט של הספר, ותופסת את מרכז הבמה רק בחלקיו האחרונים ממש, משל הייתה קולונל קורץ ב"אפוקליפסה עכשיו". יכול להיות שלגרקרנץ התקשה להתמודד עם דמות מורכבת ומתוסבכת כל כך ובחר במוצא הקל של להשאיר את סלאנדר ברקע, אבל לפחות כשהיא כן נכנסת לפעולה בסופו של דבר היא מפגינה אישיות וכישורים שלא נופלים ממה שהורגלנו אליו עד כה.

      דיוויד לגרקרנץ (AP)
      דויד/דיוויד לגרקרנץ (צילום: AP)

      אמנם אין בספר הזה חידושים ספרותיים מדהימים או תהפוכות עלילתיות מפתיעות שיפילו אתכם מכורסת האיקאה, אבל בדומה לכותרים הקודמים בסדרה, גם את "הנערה ברשת העכביש" תתקשו להניח מהידיים. זה לא שלגרקרנץ לא מזייף פה ושם – החטא העיקרי שלו הוא עצלנות מסוימת: הנטייה של דמויותיו לחשוף מידע בקלות מוגזמת, בפירוט רב מהדרוש, ובמקרים רבים גם מידע רגיש וסודי שעלול לסכן את חייהן, משוללת כל היגיון. האופן שבו דמויות שונות מגוללות את סיפור החיים שלהן או של אחרים הוא מלאכותי ומעושה, כאילו למחבר לא היה כוח לחשוב על דרך אלגנטית למסור לקוראיו את המידע הזה והוא העדיף להאכיל אותם בכפית. הקלות שבה מחליטה אחת הדמויות להוריד לטימיון את פרויקט חייה מבלי שניתן על כך הסבר ראוי לשמו מרגישה שרירותית באותה מידה. וישנם קטעים ספורים שממש נראים כמו פארודיה על חיבתם של סופרי המתח הסקנדינבים לפרטי טריוויה מיותרים על דמויות שחשיבותן לעלילה היא אפסית. כך, למשל, "נהג המונית, גבר צעיר מעיראק בשם אחמד שראה את המלחמה מקרוב ואיבד את אמו ואת שני אחיו בפיגועי טרור" (עמ' 253), או "במאי הסרטים האיראני ההוא… זה שנרדף בגלל הסרט הדוקומנטרי על שרה, הבחורה בת התשע-עשרה שנסקלה באבנים" (עמ' 94). גם הרעים בסיפור הם במקרים רבים מופרזים ומוקצנים אפילו בשביל יצירות מהסוג הזה, ובראש וראשונה אמורים הדברים במנהיגה היפהפייה, כלילת השלמות, המניפולטיבית והסדיסטית של ארגון הפשיעה המסתורי (אם כי גם לרוצח הרוסי המזדקן ואכול ייסורי המצפון ותסביכי האבהות יש מה לומר בקטע הזה).

      ובכל זאת, בשורה התחתונה, "הנערה ברשת העכביש" עומד במשימה בכבוד. הוא מספק חוויית קריאה איכותית, מותחת ומהנה. אמנם קשה להתעלם מהציניות ומתאוות הבצע שעומדות בבסיס הספר (אם כי יורשיו של לרסון מתעקשים שהרווחים ממכירתו ייתרמו למגזין האנטי-פשיסטי שהוא ייסד), אבל זה לא משנה את העובדה שהתוצאה מוצלחת למדי, והפגמים שבה דווקא מעניקים לה מימד אנושי יותר ופחות תעשייתי. סיפורי הפריצה למחשבים, גניבת הסודות המסחריים והשחיתות בגופי הביטחון של ארה"ב הם מרתקים, וכך גם ההתמקדות בתופעת הסוואנט – בני אדם על הספקטרום האוטיסטי בעלי כישרון יוצא דופן בתחום מסוים – שחלק גדול מן העלילה חג סביבה. לגרקרנץ ממשיך בקו הערכי המבורך של לרסון, והספר גדוש במסרים נגד גזענות, שנאת נשים, שנאת מהגרים, התעללות בחלשים, קפיטליזם חזירי, הפרת זכויות אדם וזכויות אזרח ומה לא. אפילו רומן מרומז בין יהודי ואיראנית יש, ומה צריך יותר מזה? למרבה השמחה, לגרקרנץ גם מסתמן כהרבה פחות טרחן מלרסון. "הנערה ברשת העכביש" קצר במידה ניכרת מקודמיו, ואף שהוא ממשיך עם נטייתו המייגעת של לרסון לניימדרופינג של דגמים, מותגים ושמות רחובות, הוא עושה זאת באופן מתון יותר ופחות מציק.

      הסופר סטיג לרסון (AP)
      סטיג לרסון המנוח (צילום: יח"צ)

      בדומה לשלושת הכותרים הקודמים של "מילניום", גם "הנערה ברשת העכביש" תורגם היטב על ידי רות שפירא הנהדרת, ואין ספק שהעובדה הזו תורמת לתחושת האחידות של הסדרה ומטשטשת הבדלים אפשריים בסגנון הכתיבה בין לרסון ללגרקרנץ. עם זאת, הספר יכול היה ליהנות מעריכה והגהה יסודיות יותר, ויש לקוות שבמהדורות הבאות יתוקנו כמה תקלות קטנות, שגיאות כתיב ופיסוק ובעיות של חוסר אחידות שככל הנראה נבעו מהחיפזון לעמוד בדדליין העולמי של יציאת הספר לאור, ושלא תמיד ברור אם הן באשמת הסופר, המתרגמת או העורכים. כך לדוגמה אדם בן 26 מתואר משום מה כבן 22 כעבור שני פרקים בלבד. גם ההחלטה לנקד כל שם פעם אחת בלבד אינה מובנת, כאילו שזה עולה כסף למישהו, או כאילו אנחנו אמורים לזכור איך מבטאים "סוואבגן" אחרי הפעם הראשונה. אולי יש סוואנטים שמסוגלים לזה, אבל בשביל מרבית הקוראים זה יכול להיות מייסר למדי, ולמען שפיות דעתם ראוי להפגין מעט יותר נדיבות עם הנקודות הזעירות ויקרות המציאות הללו.

      המחמאה הגדולה ביותר שניתן להעניק ל"הנערה ברשת העכביש" היא שמדובר בעוד ספר בסדרת "מילניום", שמצליחה לשמור על רמתה הכללית חרף חילופי המחברים. בדומה לג'יימס בונד או לגיבורי "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה", גם מיכאל בלומקוויסט, ליסבת סלאנדר וחבריהם התנתקו מהאדם שהגה אותם והפכו לזיכיון מסחרי לכל דבר, ואי אפשר לעשות כלום בקשר לזה. למרבה המזל, במקרה הנוכחי השימוש בזיכיון לפחות נעשה בתבונה, ומי שאינו אוהד קנאי של לרסון ימצא גם כאן את המתח המשובח עם הערך המוסף שאפיין את הספרים הקודמים בסדרה. גם אם "הנערה ברשת העכביש" פחות טוב משלושת קודמיו, מבחינה ספרותית הוא ראוי לעמוד לצדם, והוא מעורר תקווה שהכותרים הבאים (ואם למישהו היה ספק, הספר מסתיים באופן שמבטיח שיהיו כאלה) יהיו מוצלחים אפילו יותר.

      "הנערה ברשת העכביש" / דויד לגרקרנץ. הוצאת "מודן". משוודית: רות שפירא. 466 עמודים.