"מה הקשר", שואלים הקדימונים התכופים של "פנים אמיתיות" בערוץ 10, "בין עולם הפשע לזמרים מזרחיים?". גבה ראשונה מורמת נוכח עצם היומרה לענות לשאלה כה גדולה וכה מכלילה. גבה שנייה מתקמרת לאיטה כמה שניות אחר כך, כשלוי מקבל את השידור מאולפן "חדשות 10" ומבקש להבהיר בפתח דבריו ש"כל מה שייאמר בתוכנית הערב, ברור שהוא לא חל על כל יוצרי המוזיקה המזרחית, וברור שעל כל זמר שמעורב בפעילות פלילית יש מאה שלא מתקרבים לזה".
מה שלוי אומר פה בעצם (בלי להגיד) זה שאין קשר בין עולם הפשע לזמרים מזרחיים. הרי גם לאחד ממאה אנשים רגילים, לאו דווקא "זמרים מזרחיים", בארץ יש קשר למשהו שמנוגד לחוק וניתן להגדירו "פשע". ואם אין קשר, אז למה יש תחקיר/כתבת רוחב/משהו בטלוויזיה שמעלה את השאלה לדיון? טוב, זה ממילא כבר לא משנה, כי הנה, אמרו בתוכנית של אמנון לוי שיש קשר. הייתכן שלוי נותן פה כותרת בומבסטית שלא קשורה למציאות כדי ללכוד את תשומת ליבנו ולגרום לנו לצפות בכתבת מגזין משעממת, נמרחת, מרושלת וחסרת סקופים ועובדות מעניינות? לא, מה פתאום, אין סיכוי.
מיותר לציין, כמובן, שהפופ הים תיכוני נגוע בעבריינות ובקומבינות ספק-חוקיות כבר שנים רבות וטובות. כולם יודעים את זה. הסיפורים של מרגול, זוהר ארגוב, קובי פרץ, אייל גולן ובני אלבז כבר סופרו בעבר, חלקם לא ממש מזמן.
הבעיה הקטנה של אמנון לוי וצוותו הנמרץ היא שקשה מאוד לקבץ את האירועים הנקודתיים האלה תחת קורת גג אחת מבלי לפלוש אל מעבר לגבולות הפוליטיקלי-קורקט - וכן, כשהכותרת היא "הקשר בין עולם הפשע לזמרים המזרחיים", זה בהחלט קורה. הבעיה הגדולה שלהם היא שכדי לרדת לעומק הקשר הזה, להבין באמת כיצד הוא נראה, לא דרושה רק חריצות רבה, אלא גם אומץ לב: בכל זאת, הם אמורים להיכנס פה לעניינים פנימיים של אנשים מאוד-מאוד מפחידים ולא זורמים. אתגר מסוכן, לא פשוט, ספק אם בכלל אפשרי.
שטויות. הרפתקנותו של אמנון לוי לעולם, כידוע, לא יודעת שובע, ולכן הרעיון הזה, השאפתני-יתר-על-המידה - ככל הנראה, פרי ישיבת מערכת בלי מזגן - בכל זאת הפך לתוכנית. או, ליתר דיוק, לאוסף תמוה וחסר ערך עיתונאי של אמירות שפר, קלישאות, חומרים ממוחזרים וקידוחי מוח של ראשים מדברים, בעיקר כאלה שגם ככה מדברים בכל מקום (בני אלבז, לירן טל, אשר ראובני, שושנה אלפרון). אף לא קודקוד רציני אחד מעולם הפשע לא נוכח כאן. גם לא "זמר מזרחי" בסדר גודל משמעותי.
בכלל, נוכחותו של הכיסא הריק מאוד מורגשת בכתבה הזאת. למשל, זה שהיה אמור לשבת עליו מישהו שיסביר כיצד הקשר המדובר בא לידי ביטוי בשטח. כלומר, איך הקרבה לגורם מפוקפק כלשהו משפיעה על כמות ההשמעות של "זמר מזרחי" מסוים ברדיו? האם גורמים עבריינים קשורים לזיופי צפיות בקליפים של "זמר מזרחי" מסוים ביוטיוב? האם גורמי פשע מעורבים בעסקאות שנחתמות מתחת לשולחן בין "זמרים מזרחיים" לשדרנים, מנהלים אישיים ויחצ"נים'? מכל זה, למרבה הצער, אמנון לוי, מתעלם לחלוטין.
"פנים אמיתיות" לא חושפת את הפנים האמיתיות של הדברים המעניינים שנוגעים למוזיקה מזרחית ולעבריינות. בעצם, היא לא חושפת את הפנים האמיתיות של שום דבר בכתבה הזאת. ברגע אחד מסביר אבנר הררי, זמר מזרחי שהפך ל"מחסל מספר אחת של עולם הפשע", ש"בזמנו זמרים קיבלו תמיכה מעבריינים" (די, לא ידענו, מה אתה סח), וברגע אחר, מדהים למדי, יגאל רביד (על שום מה ולמה?) פורק זיכרונות נוגים מביקור במועדון ה"פלקה" בתל אביב: "הייתי מסתכל על הטיפוסים שמגיעים לשם, זו הייתה חוויה".
במקום לקיים את הבטחתו ולהסביר לנו מה הקשר בין עולם הפשע לזמרים המזרחיים, אמנון לוי ערך עבורנו מפגש משמים בין המובן מאליו לגזענות הסמויה, עטוף בפופוליזם אגרסיבי, בדרמטיות מוגזמת ובנטייה מעצבנת להרחיב במקומות שלא נוגעים לעניין שלשמו נתכנסנו.
המסך מופצץ באמירות עבשות ושחוקות עד כלות, כמו למשל "עכשיו כולם אוהבים את זוהר ארגוב, אבל אתה יודע מה כתבו עליו אז, בשנות השמונים?" (טוביה אושרי, "מנהיג כנופיית כרם התימנים"), "אנשים בקזינו רוצים קצב, רוצים שמח, הם לא רוצים לשמוע אריק איינשטיין" (אשר ראובני) ו"המוזיקה המזרחית היא כבר לא משהו שולי, בשנים האחרונות היא המיינסטרים" (אמנון לוי).
כדי לעורר רושם, הדברים הטריוויאליים האלה נאמרים בליווי פסקול מסצנת המקלחת ב"פסיכו", שנקטע מדי פעם והופך לשקט מתוח שמסמל מעבר לרגע חשוב. אחד כזה לדוגמה הוא שיחת טלפון שנעשית ממערכת "פנים אמיתיות" לזמרת המסווגת מרגול ומצולמת באסתטיקה של שיחה עם שבוי מצבא סוריה החופשית. הנה, מרגול עונה. איזה מתח. האם היא תרחיב סוף סוף על הסיפור שלה עם שלום דומראני? לא. האם היא בכלל תישאל על זה? לא. ומה היא תגיד בנוגע לקשר בין עולם הפשע לזמרים מזרחיים? "אין, אין חיה כזאת". אחלה. מעניין.
לוי ומרואייניו מדברים, בין השאר, על הופעות של זמרים מזרחיים בקזינו ועל המעורבות שלהם בהסדרי בוררות עם בוררים מהעולם התחתון, אבל בכך העניין מתמצה. בלי תיאורים נקודתיים, קונקרטיים, של אירועים שקרו באמת. יש סודות אפלים בעולם הזה, ברור, אבל הם לא מתגלים כאן, כמובן, כי אם הם יתגלו, אוי ואבוי יהיה לאמנון לוי ולצוותו. חייהם יהיו בסכנה, והרי לא שווה להסתכן רק כדי לעשות טלוויזיה טובה בישראל. עדיף, כמובן, לחפף, להתנשא ולזלזל בזמנו היקר של הצופה.