שלא יעבור: אלבומי ההיפ הופ הישראלי הטובים של שנת תשע"ה

בסביבות שנת 2005 נדמה היה שההיפ הופ הישראלי הגיע לדרגת מיאוס שאין ממנה דרך חזרה לחיק המיינסטרים. מה שהתחיל כ"חשיפה" הפך להצפה של השוק בחומרים עם בקרת איכות מפוקפקת שהיה קשה לבדל זה מזה. כאשר הציבור והפלייליסטים מאסו בסגנון, ההיפ הופ הישראלי חזר למחתרת. היום, ב-2015, נראה שזה הדבר הכי טוב שקרה לו. תהליך הבנייה מחדש שהחל לפני כעשור אילץ את הראפרים הישראלים לחזור ליסודות של ההיפ הופ במקום להתלבש על הטרנד החם של רגע כזה או אחר. למרבה האירוניה, דווקא הקיץ החם של 2015 הוא נקודת הזמן בה יצא ההיפ הופ הישראלי מן המדבר והרוויח את מקומו במארג המוזיקה הישראלית.

על גבי העיתונים והרשתות החברתיות כבר החל הוויכוח על הקרדיט לרנסנס של השנה האחרונה. יש אנשים שמתעקשים שההצלחה רשומה על שמם, אך האמת היא שאין אדם אחד בודד שיכול לזקוף לזכותו את יציאתו של ההיפ הופ מן השוליים אל מרכז הבמה. היטיב לנסח את זה נמרוד דוויק מייסד חברת התקליטים העצמאית "High Fiber", שייחס את ההצלחה ל"שנים של עבודה, ריצה בין במות, חיבור של בני נוער וצעירים מכל הארץ בכל חור שקיים. הרצאות, סדנאות, הופעות, מועדונים, מתנ"סים. לא בזכות סאבלימינל, בזכות כל הראפרים שהם הדור החדש של ההיפ הופ.עברית עשירה, כבוד למוזיקה מכל הז'אנרים בסימפולים מדהימים של מזרחית, ים תיכוני, רוקנ'רול. תרבות סטריט מדהימה, סלנג ושפה חדשה, די.ג'יים היסטריים, בי בוינג משובח. זו המורשת של העשור האחרון של ההיפ הופ בישראל. בנינו תרבות. בנינו ישראל". עבור מי שפספס את התוצרים של התרבות שנבנתה כאן, להלן כמה מהאלבומים המוצלחים והמצליחים ששווה לבדוק.

הסיפור של טונה מחייה מחדש את האמונה בסיפורי סינדרלה. אחרי כל כך הרבה שנים בסצנה ועם שני אלבומים גנוזים ועם הופעות בפרופיל נמוך, תפס טונה את המקום הראוי לו בלב לבו של המיינסטרים הישראלי. האלבום "גם זה יעבור" כאילו ממפה את כל הכפתורים הרגישים שלנו כבני אדם בכלל וישראלים בפרט ולוחץ על כל אחד מהם, כל שיר בדרכו שלו. בניגוד לכל כך הרבה שירים ואלבומים אחרים שניסו לעשות אותו דבר ונפלו למלכודות של בינוניות גנרית, הראש היצירתי והכתיבה החדה של טונה יוצרים אלבום שלא מסתפק בקפיצה מעל המשוכות הללו, אלא מוסיף סיבוב וירטואוזי באוויר שממשיך לסלאם דאנק. תוסיפו לזה הפקה מתוקתקות שלא רואה ב"אינטרו" ו"אאוטרו" מילים גסות וקליפים יצירתיים שמהר מאוד הפכו לוויראליים וקיבלתם המראה מוצלחת במיוחד לחללית שהרכיב טונה עוד מילדות.

שיר מומלץ: "למה לא עכשיו (עם שלומי סרנגה)"

אולי הנציג הבולט ביותר של ה"גל החדש" בהיפ הופ הישראלי והאיש שממחיש בצורה הטובה ביותר את ההתפתחות של הז'אנר. בד בבד עם העבודה הקשה והופעות בכל רחבי הארץ, נצ'י נצ' המשיך להתפתח מוזיקלית באלבום שמוקדש כולו לעיר אותה הוא הקפיד לייצג מהרגע הראשון בו תפס מיקרופון. הטקסטים של נצ'י ממשיכים להתחדד, בין אם זה בשירי הארדקור כמו "הללויה" ובין אם זה בכנות ושפיכת הלב המצמררת ב"חסידה צחורה". הסאונד של האלבום גובש על ידי נבחרת מפיקים משובחת, הכוללת את כהן, אורי שוחט, טונה, שקל, פלאזגה, עידו מימון וזי קיי, תחת ניהולו המוזיקלי של איציק פצצתי ("המופע של ויקטור ג'קסון") שהוסיף לכל הפקה את הטאץ' שלו והרחיב את העושר המוזיקלי של האלבום. מסאונד ה"בום באפ" המסורתי, דרך בלוז ועד לגוונים שונים של סאונד ים תיכוני, נצ'י נצ' הצליח לאגד את הטעמים השונים לכדי אלבום שלוקח את המאזינים למסע בעיר שלו, שמהר מאוד הופך למסע בראש ובלב של נצ'י עצמו.

שיר מומלץ: "תפוס אותי אם תוכל"

ללוקץ' אף פעם לא היה חסר כישרון, אבל האלבום החדש "משחקי הקראק" הוא האלבום הראשון בו לוקץ' נשמע כמי שמרגיש בבית. ההומור, כמיטב המסורת הלוקצ'ית, מאוד נוכח באלבום אבל לא מכתיב את הטון לכל שיר אלא משתלב בו, כחלק מהאישיות של לוקץ'. המפיק אורי שוחט, שמלווה את לוקץ' מתחילת הקריירה, יודע להתאים לו את הביטים המתאימים לו, ולוקץ' עצמו פשוט נהנה, בין אם הוא מקדיש שיר לחיים כהן ובין אם הוא סוגר חשבון עם הקנאים.

שיר מומלץ: שוגי (עם נצ'י נצ')

אלבום בכורה מרגש במיוחד. הדור הבא של ההיפ הופ הישראלי בשיא כוחו. כראפר שקשה להישאר אדיש לאנרגיה המתפרצת בהגשת המילים שלו, אסתרקין יכול היה בקלות ליצור על אלבום סטייל פרודוקס (כלומר אלבום הארדקור), אבל החליט שלא להסתפק בזה, אלא גם לתת למאזינים מנות קטנות מהאישיות המורכבת שלו. האלבום מלא בשירים סיפוריים, חלקם מתוך החיים של בני עצמם וחלקם תופסים מבט חיצוני על סיטואציות שונות. עוד החלטה חכמה מצדו היתה לתת למפיק הצעיר המעולה שירוטו להפיק את מירב שירי האלבום, בחיזוק של מפיקים אחרים כמו שקל. אלבום בכורה מצוין שאפשר גם לצלול איתו וגם לקבל ממנו מנה הגונה של head banging.

שיר מומלץ: פרק א'

הראפר הישראלי הראשון שהוציא אלבום במסגרת קמפיין הדסארט. היפ הופ בטעם פ'אנק, שנע בין שירים על טהרת הכיף לסיפורים אישיים ומסרים חברתיים. ברגעים המוצלחים של האלבום, חסיד מצליח לשלב בין כל אלה גם יחד, בליווי מוזיקלי תפור בדיוק למידותיו. אלבום בכורה שנותן תמונה מלאה וכנה של האישיות של חסיד ללא ניסיונות מירוק.

שיר מומלץ: כספומט

הצמד אורי אלאמו ואילק סהלו עשה השנה פריצה שקשה היה להתעלם ממנה, בעיקר אם אתם מאזינים לרדיו מדי פעם. הציניקנים יקשרו את הצלחתם למחאת יוצאי אתיופיה ולכתבה בערוץ 2 ששודרה בשיאה (אף שצילום הכתבה החל חודשים קודם לכן), אך אלו רק העצימו משהו שהחל קודם לכן ועיקרו בהצלחתו של השיר "יהיה בסדר" (עם נצ'י נצ') שצבר תאוצה ברדיו ובמסיבות. מעט לא הוגן לדבר על המחאה מבלי להזכיר את העבודה הקשה של ההרכב שחורש את הארץ בהופעות, ויותר מהכל את המוזיקה שופעת האנרגיות החיוביות שהם יוצרים (ויצרו הרבה לפני המחאה והסיקור הנרחב).

שיר מומלץ: רום רום (עם פלד)

אזכורים נוספים של כבוד מגיעים לשגב על אלבום ("תל-אביב מרכז") ואי. פי. ("ניו יורק/פלורנטין") מוצלחים, ולאי. פי. המשותף של סגול 59 ושירוטו, "עסק משפחתי", פרויקט האב-ובן הראשון בהיפ הופ הישראלי. גם הראפר המצליח איזי שחרר אלבום מוצלח למדי בשם "לא לילדים", שכמה משיריו (מעל כולם "גבר, תתעורר") בהחלט יעזרו לו לנער את הרושם שמדובר בכוכב נוער בלבד. בנוסף אמנים כמו פלד, אורטגה, זי קיי ובן בלאקוול שחררו שירים מתוך אלבומים שעתידים לצאת בזמן הקרוב וגם כהן@מושון כבר מתחילים לבצע בהופעות מספר קטעים חדשים. כל אלה רק מראים שהמומנטום נמשך. אחרי קיץ נפלא, נותר רק לקוות שלא מדובר בהתפוצצות חד פעמית אלא בתהליך ארוך טווח שימשיך להניב היפ הופ ישראלי משובח.

חלק גדול מהאמנים האלה מככבים ברשימות למצעד השנתי של גלגלצ. היום הוא היום האחרון להצביע, אם טרם עשיתם זאת, עכשיו ההזדמנות האחרונה שלכם ואולי תזכו בשנה של הופעות חיות בחסות לאומי באזזר.