פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      כיס אוויר: "סבנה" מאכזב כסרט תיעודי וחוטא בהקשרים מעוררי מחלוקת

      סרטם של נתי דינר, רני סער ומשה זונדר מציג שחזור לא אמין ומציג באור חיובי את האנשים שהתכוונו להרוג חפים מפשע. אבל חטאיו הגדולים הם היעדר הפרספקטיבה והקריצה הבעייתית לבעלי הכוח

      כיס אוויר: "סבנה" מאכזב כסרט תיעודי וחוטא בהקשרים מעוררי מחלוקת

      טיבם של אירועים היסטוריים מכוננים הוא שהם לעולם לא מפסיקים להתפתח בזיכרון הקולקטיבי. השנים רק מעצבות אותם מחדש, מייצרות נקודות מבט חדשות, מוסיפות קונטקסט. על כל אלה אנחנו מלבישים את הציניות והנוסטלגיה שמייצרים לבסוף את הגרסה הנוכחית של האירוע. רצח רבין הוא אירוע כזה, מלחמת יום הכיפורים היא כזאת וגם שחרור חטופי מטוס "סבנה" ב-1972. זה היה תור הזהב של ישראל שבין "ששת הימים" למלחמת יום הכיפורים: מדינה בהיי קולקטיבי שנעה על כנפי האופוריה וסוגדת למפקדיה ומנהיגיה העשויים ללא חת. 43 השנים שחלפו מאז סיפקו הזדמנות מצוינת לבחון את האירוע הזה בעזרת כלים ביקורתיים, בעזרת מבט מפוקח על ההשלכות הרחבות של האירוע על ישראל, מנהיגיה העתידיים והסכסוך הישראלי-פלסטיני. "סבנה", ששודר אתמול (שלישי) בקשת, נותר תקוע למרבה הצער בשלב האופוריה.

      למעשה, קשה להשתחרר מהתחושה שישראל הנוכחית כמעט כמהה לחזור לימים של אז, בעיקר אמורים הדברים לגבי מנהיגיה הנוכחיים. האם נתי דינר, רני סער ומשה זונדר, יוצרי הסרט, הרגישו את הרוח הזאת במהלך עשיית "סבנה"? קשה להאמין. ועדיין, בהקרנת הבכורה החגיגית שנערכה לפני קצת פחות מחודש, ניצלו אנשי קשת את האווירה הסחבקית ליד השמפניות של בכירי המדינה (ובראשם ראש הממשלה בנימין נתניהו), כדי להעלות לדיון את ענייני הרגולציה הבוערים להם כל כך. כיום, כשנתניהו הוא לא רק ראש הממשלה אלא גם הסמכות הבלעדית שתקבע בנושאים הרי הגורל האלה, הכוונות המקוריות של היוצרים גם לא באמת משנות. "סבנה" מנגן בדיוק את צליל הכינור שלשכת ראש הממשלה מעוניינת לשמוע בימים אלה: זו של הקצין והמפקד נתניהו, של ישראל הבלתי מנוצחת ושל הקשרים מבהילים בין שלום לטרור.

      סבנה (מערכת וואלה! NEWS , דניאל בראון)
      מחבלים וחטופים מסרבים להיות אויבים (צילום מסך)

      "סבנה" משלב בין שחזור של האירועים הדרמטיים מה-8 במאי 1972 לריאיונות עם גיבורי המבצע: בנימין נתניהו (קצין בסיירת מטכ"ל), אהוד ברק (מפקד סיירת מטכ"ל), דני יתום (קצין בסיירת מטכ"ל), שמעון פרס (שר התחבורה), טייס המטוס רג'ינלד לוי וכמה מהנוסעים. הסרט מציג באופן כרונולוגי את השתלשלות האירועים מהרגע שבו הוכרזה החטיפה, דרך הנחיתה בשדה התעופה בלוד והדרישה לשחרר 300 אסירים פלסטיניים, המשא ומתן עם החוטפים ולבסוף הפעולה שהובילה להשתלטות על המטוס ולשחרור החטופים. על פניו קשה לחשוב על חבורה מוכשרת יותר מזו שהתאגדה מאחורי הקלעים של "סבנה". משה זונדר כתב את הספר "סיירת מטכ"ל" בשנת 2000 והיה התסריטאי הראשי של "פאודה" עטורת השבחים; נתי דינר נחשב לאחד מאנשי התוכן בעלי הניסיון בתעשייה ורני סער ביים בשנים האחרונות את "עספור" ו"זגורי אימפריה". ובכל זאת, איכשהו, דבר מכל הכישרון הזה לא הצליחה לדבוק ב"סבנה".

      החלק הבולט ב"סבנה", וזה שמן הסתם גם יעורר את עיקר הדיון סביבו, הוא ההסתכלות הכמעט ניטרלית של הסרט בהקשר של שני הצדדים: החוטפים והמשחררים. תרז הלסה, אחת מחוטפות המטוס ומי שמעודדת המשך מאבק מזוין בישראל, ובסאם אבו שאריף, דובר "ספטמבר השחור" ואש"ף, מופיעים בסרט ומציגים רציונליזציה כמעט מצמררת למעשה החטיפה. לדבריהם העובדה שאזרחים ישראלים לא התקוממו כנגד הכיבוש הישראלי בשטחים, הופכת אותם לאשמים ולקלף מיקוח לגיטימי בידי ההתנגדות. לא רק שהטענה המקוממת הזו לא מאותגרת לרגע (איך ניתן לוודא שהחטוף אכן מסכים למדיניות הממשלה? איך הקו ההומני, לכאורה, של החוטפים מתיישב עם נכונות לפגיעה בנשים וילדים?), היא אף נעטפת באווירה סימפטית ונוסטלגית כלפי דמויותיהם ועמדותיהם של עלי, מפקד החוליה, והלסה עצמה. נכונותם לפוצץ מטוס ועליו 100 בני אדם (נכונות שעליה הלסה אף חוזרת בריאיון, ומביעה צער על כך שלא נעשתה), מוצגת כמעט כצעד הגיוני לאור הנסיבות. ברור לחלוטין שיוצרי הסרט התכוונו לכוון לפתיחות כלפי הצד הפלסטיני והצורך בהידברות, אבל התוצאה הסופית גורמת למי שתומכים בדרך הפעולה הזו להרגיש שהם מזדהים עם משנתם של אנשי טרור, ומפספסת לחלוטין את המטרה.

      סבנה (צילום מסך)
      הליטוף הקולנועי שכל מנהיג היה רוצה (צילום מסך)

      הנכונות להציב את טענות מחבלי "ספטמבר השחור", ארגון שחבריו יובילו ארבעה חודשים לאחר מכן מסע רצח אכזרי בספורטאי ישראל לאולימפיאדת מינכן, בשורה אחת עם טיעוני המשתתפים במבצע היא אפילו לא החלק המקומם ביותר בהקשר הזה. זה מגיע בסופו של הסרט כשאבו שאריף "מבטיח" שפתרון שתי המדינות יוביל לכך ש"אף פלסטיני לא ירצה לבצע פעולות טרור כנגד ישראל". כשאהוד ברק, מנהיג מפלגת העבודה בעבר, נראה חוזר על עמדתו של מי שמקושר לארגון טרור, נוצר קשר פסול ומעוות בין הרצון לשלום לבין כניעה למחבלים.

      נתניהו, לעומת זאת, מקבל את השורות הכי טובות בסרט, הסיפורים הכי מחמיאים. הוא היה הקצין שהתעקש להשתתף והותיר את אחיו, יוני, מחוץ לפעולה (בגלל הרצון להמנע מלשלוח שני אחים), הוא זה שקרץ לאיש הצלב האדום שבדק אותו רגע לפני הפריצה, וגילה שהוא נושא נשק. זווית הצילום מחמיאה, הטקסטים מנהיגותיים ("מה המרחק בין הצלחה לכישלון? ככה. לא תמיד יוצא לך סבנה"). אבל יותר מכל: המסר של הסרט משחק לטובתו. יוצרי "סבנה" הביעו תסכול בריאיון שהעניק ל"הארץ" מכך שנתניהו "לא הבין" את המסר שניסו להעביר, אבל מצפייה בסרט אי אפשר להבין שום דבר אחר. אם טרור מוצג כדרך פעולה לגיטימית ורומנטית, מה הפלא שנתניהו ראה בכך הוכחה לעמדתו שאין לדבר עם אף אחד על שום דבר?

      סבנה (צילום מסך)
      חשב שהוא ראה הכל, עד שגלעד ינקלביץ' הגיע (צילום מסך)

      מעבר להקשרים הבעייתיים שנובעים מעריכת הסרט, חלק השחזור של "סבנה" נע בין הקומי למביך. רמת המשחק לא היתה מביישת את סרטי הטלוויזיה של לייפטיים. גלעד ינקלביץ' - כן כן, האיש שעשה אתכם שפגטים בחמש בבוקר בערוץ הספורט - מגלם את שמעון פרס (ראוי לציין שינקלביץ' הוא גם אחד ממפיקי הסרט, ואת ההקשרים בין כסף לתפקיד ראשי נשאיר לפרשנות שלכם). וזה לא שהליהוקים האחרים מוצלחים יותר, חכו שתראו את אהוד ברק הצעיר. הדיאלוגים מביכים ("קפטן, בבקשה תזכור שאתה קפטן ואני גנרל", משה דיין), האינטרקציה הרגועה - על גבול הדיון הפילוסופי - בין המחבלים לנוסעים נטולת כל אמינות. זה חבל משום שהחלק האחרון של "סבנה" הוא אכן תיעוד דרמטי ומסקרן של ההשתלטות על המטוס, וכולל אנקדוטות חשובות על מה שאירע בדקות שלפניו ובמהלכו. אם הבחירה היתה להתמקד רק בחלק הזה, היינו מקבלים לפחות מוצר תיעודי ראוי לשמו. הבעיה היא שבשלב הזה האמינות ירדה לטמיון ביחד עם קו השיער של ינקלביץ'.

      "סבנה" לא טורח להתעמק בהשלכות ארוכות הטווח של המבצע. הכישלון של "ספטמבר השחור" הוביל להשתכללות ארגוני הטרור ולשינוי כיוון דרמטי בדרך הפעולה שלהם. הסרט גם לא עוסק בהשפעה הדרמטית של המבצע על ברק ונתניהו כמנהיגים עתידיים בצמתים מרכזיים של ההיסטוריה הישראלית. הסרט נעצר במתח שבין תהילת המנצחים לתוגת "המפסידים הסימפטיים", ובכך מצליח לפספס שלוש פעמים את המטרה: הוא גם לא מספק מוצר תיעודי ראוי לשמו, גם עסוק כל כך בתיעוד עד שהוא נטול כל ערך מוסף בפרספקטיבה של זמן, ולבסוף משדר מסרים שסותרים לחלוטין את כוונת היוצרים.