ב-1993 זכה הסרט "פילדלפיה" שביים ג'ונתן דמי לשבחים אדירים. הדרמה סוחטת הדמעות עסקה במאבקו של עורך דין הומוסקסואל כנגד פיטוריו הבלתי חוקיים לאחר שחלה באיידס, וזיכתה את כוכבה טום הנקס באוסקר מוצדק. ככל שנקפו השנים קהה המסר של הסרט. איידס היא כבר לא מחלה כל כך מפחידה, יש לה תרופה חלקית, גייז כבר לא נמצאים באותו מקום שבו היו בתחילת הניינטיז והסיכוי לאבד מקום עבודה בגלל נטיות מיניות הפך לאפסי, אם לא לשלילי. צפייה ב"פילדלפיה" היום מותירה רושם של סרט מיושן ולא רלוונטי, ואם ההתיישנות הזו חלה על סרט מהניינטיז, תארו לעצמכם מה היא עושה למחזה מ-1970 שעוסק בנושא.
המחזה "משפחה עליזה" (תרגום חופשי ל- "Norman, is that you?") נכתב על ידי רון קלארק וסם בובריק בסוף שנות ה-60 ועלה לבמת ברודוויי ב-1970. הימים היו ימי וודסטוק העליזים, אבל העליזים עצמם עדיין היו מחוץ ללב הקונצנזוס. לכן, לתקופתה היתה ההצגה הזו נועזת במיוחד, שכן למרות קלילותה היא חשפה ממד בעייתי מאוד ביחסים שבן הורים לבנים הומוסקסואלים. 45 שנים אחר כך, בתיאטרון הלאומי ששוכן בלב תל אביב, הממד הזה הצטמק עד נעלם.
בגרסה הנוכחית שביים נתן דטנר, מגלם יואב דונט את אורסון צ'יימברס, צעיר שחולק בניו יורק דירה עם שותפו גארסון הובארד (טל קלאי). אורסון נחרד כשאביו אוסקר (נורמן עיסא) מגיע מאוהיו ועורך אצלו ביקור פתע. הסיבה לבואו: אשתו התאהבה באחיו וברחה עמו למקסיקו, ולחשוב שאלה לא החדשות הכי מחרידות שהוא יקבל בימים הקרובים. אחרי הכול, הבן שלו הומו וגם אם כרגע הוא לא יודע את זה, בקרוב מאוד יגלה.
על הצגות נהוג לעתים קרובות להגיד שהן מוחמצות, אולם המקרה דנן הפוך: על הבמה עמד צוות טוב, אבל כזה שהיה לו מעט מאוד חומר לעבוד איתו. מהמעט הזה הם עושים את המקסימום, אבל גם המקסימום לא ממש מספיק במקרה הזה. נורמן עיסא מבצע היטב דמות שנעה בין ארצ'י באנקר לאל באנדי ומוכיח גם יכולות סטנד-אפ מצוינות, במיוחד ביחס לחזות הרצינית שהבעתו תמיד מקרינה. יואב דונט מגלם היטב את ההומו המוסווה, בעוד טל קלאי "הורסת" כהרגלו כגיי-דראגיסט, תפקיד שדרכו מינף את הקריירה. הילה שלו חיננית בתפקיד הזונה מרי, ודווקא רובי פורת שובל הוותיקה כשרלוט, אשתו של אוסקר, לא מותירה חותם משמעותי, כמו גם הבימוי של דטנר והתרגום של ירון פריד.
לזכותו של דטנר ייאמר שלאחר שכבר נכנס לאסם, הוא ניסה באמצעות הצוות לטוות זהב מהקש הזה, משימה קשה עד בלתי אפשרית. זאת, משום ש"משפחה עליזה" היא בסך הכול הצגה מיושנת ונטולת כל רלוונטיות. קשה לצאת היום למלחמה על הלב והעניין של הקהל עם בדיחות כמו "אמאל'ה, הומו" וסטרייטים שבודקים שהישבן שלהם תקין אחרי ששכבו על מיטה שעליה ישנים גייז. המסר מוגש כמו סיטקום מהאייטיז ולמחזה שכזה אין שום רלוונטיות לימינו. הוא שטוח ובנאלי, ללא סאב-טקסט ועומק ואינו מנסה לחדור, ואפילו בעדינות, איזשהו רובד מורכב. הומור הוא עסק דינמי, ובדיחות על אנשים, מניו יורק או מתל אביב, שעושים פרצופים מבוהלים ונחרדים מנוכחותם של הומואים בקרבם זה כל כך לא 2015.
אז יש כמה רגעים של צחוק לא מתגלגל, וגם הוא נעצר בקלות על ידי הקדמה. סביר להניח שאם תשאלו היום הומואים כיצד הגיבו הוריהם כשיצאו בפניהם מהארון, הם יספרו לכם על רגשות לא קלים שליוו את המהלך, אבל לא יהיה זה מסוכן להמר שאף לא אחד מהם קיבל מאביו זונת פיתיון ש"תחזיר אותו למוטב". "משפחה עליזה" לא עומד במבחן המציאות, ולכן אין לו ממש מקום על הבמה כיום, בטח לא הבמה ששוכנת ברחוב מרמורק פינת שדרות רוטשילד.