אבטיפוס הודעה לנוסעים מחוץ לזמן
בואו נדבר רגע על אבטיפוס. להקת רוק סטנדרטית לכאורה, לא יומרנית או מרדנית, שהצליחה לפצח את השיטה בענק ולדבר לכולם. זה התחיל עם אלבום אחד שכל שיר בו הוא בלדת רוק מזהב: "מועקה", "אשה אשה", "בוקר טוב עולם" וכמובן "תשאירי לי מקום לחבק אותך בחלום" ואלה רק הלהיטים. "איך עושים מים", האלבום השני שלהם, עבר יותר בשקט ועם פחות להיטים אבל לא היה פחות טוב בכלל. "אוקיינוס", "נמסים מאהבה" ו"ציפור" הם רק כמה מהשירים היפים שהסתתרו שם. אלה אף פעם לא היו שירים שתכננו לכבוש את העולם, גם לא "תשאירי לי מקום", אלא שירי אהבה מספיק אינטליגנטים שהמפיק המוזיקלי שלהם, יהודה עדר, ידע לעטוף באופן מושלם כדי לייצר פיל גוד מיוזיק מהמהודקים ברוק הישראלי אי פעם. והם עשו את זה ממש טוב. ואז הם התפרקו ועכשיו שוב התאחדו.
הדבר החשוב ביותר שאפשר להגיד על "בשורה לנוסעים מחוץ לזמן", האלבום החדש שלהם, זה שהוא מרגיש אורגני בגוף היצירה שלהם. זה קצת אחר, אפילו יותר איטי, לרגעים אפילו טיפונת אפל, אבל לגמרי שייך. הקול של אייל שכטר עדיין נעים ומשכנע, הם עדיין שרים על אהבה ועדיין מאוד נהנים (ושומעים את זה היטב). "Going Down" פותח בשקט ומבשר על הקצב של האלבום, וממשיך ישר ל"שלום אדוני המלך", שהוא אבטיפוס קלאסי, וכמוהו גם "מתוק ומר", שכמו לקוח מ-1997. הפייבוריט כאן הוא "סולמות וחבלים" (שהופץ תחת השם "רק שלא ניפול"), המחליף את אהבות הנעורים בחרדות אמיתיות לגבי החיים במקום הזה. עוד מסתתרים כאן שיר הנושא של "פלאפל אוסלו", הרומן שאמיר בן דוד גיטריסט הלהקה הוציא לפני כמה שנים והיה, אם אני זוכר נכון אחד הטריגרים לאיחוד, ושתי גרסאות מחודשות לשירי הנושא של האלבומים הקודמים שלהם. רוק ישראלי נעים, אינטליגנטי ונטול מועקה, למי שהרגיש משהו במורד הגרון.
יהודה פוליקר ושלומי שבת הופעה חיה בקיסריה
לפוליקר כבר יש אלבום הופעה קאנוני מקיסריה, ועכשיו הוא חוזר לשם מחוזק בשלומי שבת. זה פתאום נראה שילוב מאוד הגיוני. "שותפים טבעיים", כמו שראש הממשלה שלנו נוהג לומר. מה יותר טבעי מהאיש שגילה לישראלים שרוק ובוזוקי חיים יחד בשלום פוגש את המנטור האהוד, שכל הקריירה שלו היא קיבוץ גלויות מוזיקלי אחד גדול. שניהם בתקופות מצוינות בקריירה שלהם פוליקר לא מפסיק לשחרר, להלחין ולהפיק ומאז הקאמבק שלו משחרר אלבום כמעט מדי שנה (זה החמישי שלו מאז 2010), גם אם לא כולם זוכים להילולי המבקרים. שבת, שבעצם הוא לא הרבה יותר צעיר מפוליקר (שלוש שנים הפרש בסך הכל), נהנה גם הוא מפריחה מאוחרת, הערכה, הצלחה ענקית ומעמד מרכזי מאוד במיינסטרים הישראלי של היום. דרום אמריקה פוגשת את יוון פוגשת את טורקיה פוגשת את ישראל, מה יכול להיות רע?
אין בזה רע. מי שאוהב את פוליקר ו/או שלומי שבת ימצא כאן את מבוקשו. הביצועים טובים, השילובים חמודים. רוב הזמן זה לא יוצא מגדר הרגיל הייתי מת לשמוע את פוליקר נותן רוקנרול בשיר של שלומי שבת ובשלומי לוקח דווקא את השירים הרוקיים של פוליקר ומסלסל אותם לדעת. זה לא קורה. פוליקר לא נוגע בחוף של טראפטוני ושבת מנסה לנוח ברדיו רמאללה. שימו לב ל"פנים אל מול פנים", "יש לך" ו"בגלל הרוח" שמגיעים זה אחרי זה בדיסק השני והמוצלח יותר, או לפוליקר שר את "אבא" של שלומי שבת, ועושה רושם שהשיר הזה יקר לשניהם מאוד. הרפרטואר מהשנים האחרונות של פוליקר, אגב, פשוט לא מופיע כאן. ובחיי שהייתי מוכן לעשות הרבה כדי לשמוע את שלומי שבת לעשות את "קצר פה כל כך האביב", או לפחות את יודקו. השירים של פוליקר מחמיאים מאוד לשלומי, שהוא זמר הרבה יותר טוב. נשמע בהקלטה שהקהל מאוד מרוצה, אני ציפיתי למעט יותר.
דני רובס ושלמה גרוניך עכשיו זה שנינו
עוד שני מוזיקאים ותיקים ואהובים התחברו יחד כדי לשיר זה את שיריו של זה. כמו שאפשר לקרוא מבין השורות, הז'אנר הזה קצת מעייף בעיני. ובכל זאת, רובס וגרוניך עושים את זה אחרת. השירים יפים והם עדיין זמרים טובים מאוד, אבל הטכניקה אחרת: הם עשו מאש-אפים. חלק מהשירים באלבום המשותף של השניים בנויים כך כששיר של רובס גולש לתוך שיר של גרוניך ובחזרה. האלבום הזה קנה את עולמו ולו בזכות קטע אחד כזה - "נוסעת בעקבות האהבה/ואחרי שנסעת", שמחזק את שני השירים משני הצדדים. גם הביצועים האחרים מושקעים למדי, יחסית לעיבודי הופעה שמבוססים בעיקר על פסנתר וגיטרה. "פנים ושמות", "סימפטיה", "רכבות", "שירים פשוטים", "איך הוא שר" שנפגש עם "הפרח בגני", ואפילו כמה שירים חדשים. מהנה וממצה, גם אם לא נולדה כאן קלאסיקה.