שיגיע כבר הסוף: "הרץ במבוך: מבחני הכווייה" מוכיח למה ז'אנר סרטי האפוקליפסה מיצה את עצמו

סרט ההמשך ל"הרץ במבוך" אפילו לא טורח להסביר את ההיגיון הפנימי שמצדיק את קיומו. זהו אותו אוסף של סצנות מרדף, מדבריות, מאבק ביישות מסתורית וסיום פתוח לסרט הבא. שמישהו יגאל אותנו מהז'אנר הזה

דורון פישלר
יח"צ - חד פעמי

עכשיו, כשסרט ההמשך ל"הרץ במבוך" כבר בחוץ, מותר לדבר על הסוף של הסרט הראשון, נכון? הרי אם אתם מתעניינים בסרט ההמשך, בוודאי ראיתם את הסרט הראשון, ולכן אפשר כבר לומר עד כמה הסיום הזה היה אידיוטי ואיך הוא הרס סרט שלם שהיה עד אז די נחמד. תקציר: "הרץ במבוך" היה סיפור מסתורי להפליא על עולם שחוקיו אינם ברורים, ושבו נערים נשלחים בזה אחר זה, ללא זיכרון וללא הסבר, אל "קרחת" בלב מבוך עצום שממנו הם מנסים להימלט. זה היה מסקרן ומוזר ומעניין, ואי אפשר היה שלא לחשוב מה יכולה להיות הפתרון לחידה הזאת. ואז התברר שהפתרון היה זומבים.

זהו, זה הכל. חידה מסובכת ומסקרנת, והפתרון – מתברר – הוא הקלישאה הכי משומשת של העשור האחרון. אנחנו בעתיד כרגיל, העולם נחרב כרגיל, והיתה מגפת זומבים, גם כרגיל. אף אחד לא קורא להם זומבים כמובן, אבל זה בדיוק מה שהם. כדי למצוא מרפא מחליט הארגון המרושע "נתעב" (או שמא הארגון הנתעב "מרושע") לכלוא נערים בתוך מבוכים ענקיים ולמחוק להם את הזיכרון. כי זה, משום מה, אמור להועיל. איך ב"המתים המהלכים" לא חשבו על זה.

עוד באותו נושא

יותר מדי טחינה: ל"פלאפל אטומי" יש כוונות טובות וביצוע לא מושלם

לכתבה המלאה
מישהו זוכר לאן הולכים מפה? (צילום: יח"צ, פסטיבל הקולנוע ירושלים)
"הרץ במבוך: מבחני הכוויה", מכיוון שהוא חסר את החידה המרתקת של המבוך, נשאר סרט פוסט-אפוקליפטי שגרתי כל כך שזה מכאיב.

הסיום של הסרט הראשון לא הותיר שום חשק לראות את סרטי ההמשך, אבל עדיין נותרה איזו תקווה קלושה לכך שאולי הסרטים הבאים יציעו הסבר כלשהו שיהפוך את הסיפור לטיפשי פחות ואת העולם לקלישאי פחות. ובכן, לא. זה לא קורה. "הרץ במבוך: מבחני הכוויה", מכיוון שהוא חסר את החידה המרתקת של המבוך, נשאר סרט פוסט-אפוקליפטי שגרתי כל כך שזה מכאיב.

אחרי שנמלטו (ספוילר) מהמבוך, חבורת הנערים מגיעים לתחנת-מעבר כלשהי שנשלטת בידי אצבעון מ"משחקי הכס" ומלאה בנערים ונערות אחרים. כולם, כך מספרים לנו, הגיעו ממבוכים אחרים. וואלה?! המבוך הבודד שראינו בסרט הקודם היה מבנה עצום ומורכב שבנייתו ותחזוקו בוודאי עלו מיליארדים רבים; במשאבים שהושקעו בבניית 30 מבוכים אחרים כאלה בטח אפשר היה לבנות איזו ספינת חלל שתטיס את כל האנושות להתיישבות במאדים, ולעזאזל הזומבים. בכל מקרה, על המתקן ממונה איידן גילן – המוכר בעיקר כפטיר באיליש המניאק מ"משחקי הכס", ולא עושה שום ניסיון להיראות פחות מניאק אפילו במילימטר. ולכן זה מאוד לא מפתיע כשבתוך דקות בודדות מתברר גם לנערים שבעצם הם ברחו מסניף אחד של "נתעב" לסניף אחר, והם בורחים שוב – הפעם החוצה, אל העולם שהפך למדבר ציה שורץ זומבים וחול. ואז הם בורחים שוב, ואז הם בורחים עוד פעם.

אחוז עצום של הטקסטים הנאמרים בסרט הזה בנוי ממשפטים כמו "קדימה, קדימה!" או "לשם!" או "אנחנו חייבים לצאת מכאן!". אגב,‏ יש בערך 56 סיבות לכם שהאנשים האלה – נטולי זיכרון, יכולת, ציוד או ידע כלשהו על העולם שבחוץ – לא היו מצליחים לשרוד אפילו יום אחד בשממה הפוסט-אפוקליפטית הזאת, אבל משום מה הם שורדים, גם אם הסרט לא טורח להסביר לנו מאיפה לעזאזל הם משיגים מים או מזון. אפילו מטרה של ממש אין להם: הם רודפים כל הסרט אחרי גוף כלשהו שהם שמעו מישהו מזכיר כבדרך אגב, במשפט אחד.

לא צריך אוכל, חי על אדרנלין (צילום: יח"צ, פסטיבל הקולנוע ירושלים)

יש להדגיש שוב עד כמה כל העסק הזה סטנדרטי. עולם פוסט-אפוקפליפטי, בעיקר כזה עם זומבים, הפך לקלישאה כל כך משומשת שהשאלה היחידה היא ממי הסרט מושפע יותר: "מקס הזועם" (בהחלט יש שם הרבה חול) או "מלחמת העולם Z". בסופו של דבר, נראה שההשפעה העיקרית של הסרט היא סדרת "האויב שבפנים", כשכל המקומות שבהם מוזכר תאגיד אמברלה נמחקו והוחלפו ב"נתעב". הסרט הוא רצף של דברים שקורים בדרך כלל בסרטים פוסט-אפוקליפטיים. הקניון הנטוש, המדבר, קבוצת פורעי החוק, המבוך התת-קרקעי, וכו'. בנוסף לכל המכשולים האלה יש גם סופת רעמים, כי מסיבה כלשהי שהסרט לא טורח להסביר סופות רעמים הן עכשיו רשעות ומנסות להרוג אנשים. אולי העננים עובדים עכשיו בשביל "נתעב", לא ברור. ובסוף, כמובן, מתברר שעדיין אין סוף. מדובר הרי בטרילוגיה, איך לא.‏

בתוך כל הסטנדרטיות הזאת מתברר – שוב – שווס בול הוא במאי אקשן ממש לא רע: יש כמה רגעי ‏אקשן מצוינים בסרט הזה. העיצוב לא רע בכלל, והעולם הנטוש היה יכול להיראות ממש מרשים אלמלא ראינו כבר כל כך הרבה עולמות הרוסים דומים.

כדי לנסות לייחד את עצמו בכל זאת במידה כלשהי, הסרט מנסה לחזור על אותו הטריק של הסרט הקודם: כלומר, ליצור איזו חידה מסתורית ומרתקת שהרצון לפתור אותה יהיה מה שישמור על הסרט מעניין. אבל מה שעבד אז לא עובד עכשיו. הסרט מעלים מאיתנו מידע: אנשים אומרים "אני חייב לספר לך ש-" ואז שוכחים מהעניין למשך כמה ימים. אבל לא נראה כאילו יש מה להסתיר.

אפשר להניח, במידה רבה של תקווה, ‏שאחרי הפרקים האחרונים של "מפוצלים" ו"הרץ במבוך" ‏בשנה הבאה, הז'אנר הטחון הזה יגווע ‏ויתחלף באיזו אופנה אחרת. וטוב שכך. סוף העולם נהיה פשוט עניין משעמם.‏

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully