פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מכתבים לדודו גבע: עוזי וייל, מולי שגב, גורי אלפי, אסף הראל וניב מג'ר כותבים לאמן המנוח

      לכבוד צאת ספרו של דודו גבע, "הברווז בעובי הקורה: בלבטי שליחות אזרחית", ביקשנו ממספר יוצרים ישראלים לפנות אליו בכתב ולתאר את השפעתו עליהם, את הדברים שהפסיד ואת החיים בלעדיו באופן כללי

      דודו גבע (יח"צ)
      דודו גבע וברווז (צילום: יח"צ)

      דודו היקר / עוזי וייל

      מאז מותך רציתי לכתוב לך פעמים רבות, אך הנחתי שמתים לא קוראים מכתבים. אבל לפתע פנו אלי מאתר האינטרנט המצליח "וואלה" וביקשו ממני לכתוב לך, ואם וואלה מבקשים, אין מצב שזה סתם בשביל יחסי ציבור - הם אתר מאוד רציני.
      אז עכשיו שאני בטוח שהדברים יגיעו לאוזניך - יש לכם אזניים שמה? - תרשה לי לבשר לך כמה דברים:

      א. בדקתי, ועדיין נתניהו. נכון, אתה צודק, זה לא הגיוני. תן לי לבדוק שוב.

      ב. לגבי העיריה, וספציפית לגבי מחלקת המים: טעית בגדול. פקידי העיריה הפכו את תל אביב לגן עדן, ביחוד לרוכבי אופניים חשמליים, ומחלקת המים הופרטה והיא עכשיו "תאגיד מים" - כמו גוגל, או מיקרוסופט, רק רטוב. תחשוב על יוסף בחליפה של ארמני, מעשן סיגר, עם מזכירה יותר בלונדינית ממרילין מונרו אחרי צבע וחפיפה.

      ג. אם כבר מזכירים בלונדיניות, שם טעית לחלוטין. אחרי שהלכת התחוללה מהפכה מזרחית בתרבות הישראלית, ומזרחים כידוע מעדיפים - רגע, מוסרים לי ששם המהפכה נעצרה! אז סמן וי אחד לטובתך. חצי וי, האמת, כי לא צובעים איפה שלא רואים.

      ד. בדקתי שוב, ועדיין נתניהו. אבל אני ממשיך לבדוק, ואעדכן.

      ה. לגבי הברווז - גם שם, לצערי, טעית לחלוטין; התחזקותה של המעצמה הסינית לא הביאה להתעניינות מחודשת בברווזי פקין, ובעקבותיה בברווזים בכלל. גם בנושא הזה נשארת, לצערי, קול בודד בחשיכה.

      ו. לגבי האביר זיק - תראה, מצד אחד פסה האבירות מהעולם; מצד שני, עשו מהבתים של הטמפלרים מתחם מסעדות לעשירים. אז זה לא שלזיק לא היה נמצא מקום, לו היה חוזר אלינו. הוא רק היה צריך לעבוד בשטיפת כלים.

      ז. לגבי אהלן וסהלן וכנופיית החומוס - "אהלן וסהלן" זה בשפה שרוב פעילותה מוקדשת לדה-לגיטימציה של מדינת ישראל, אז אל תצפה שהם יישארו גיבורים זמן רב. אבל חומוס - במפתיע - עדיין נאכל על ידי רבים. ובכמויות. וכל הזמן. למעשה, הייתי יכול בזה הרגע לרדת על איזה... אתה יודע מה? בוא נעשה בדיקה אחרונה -

      ח. לא, מצטער, עדיין נתניהו. צודק, זה מוזר. משהו כנראה התקלקל.

      הברווז בעובי הקורה, דודו גבע (יח"צ)
      מתוך כריכת הספר החדש, "הברווז בעובי הקורה" (צילום: יח"צ)

      ממזר אתה חסר / מולי שגב

      רק קיר גבס דק אחד הפריד בינינו אז, בסוף הניינטיז, בבניין המדכא ההוא שפעם היה עליו שלט עם לוגו של עיתון וגשר מכוער הסתיר לו את השמש עד שפוצץ בקול ענות חלושה.

      כשנכנסתי לשם בפעם הראשונה וצעדתי במסדרון הצר והאינסופי שבו עשרות דלתות סגורות מזעיפות פנים לכל אורח, אי אפשר שלא היה לחשוב על משרדי העירייה הישנים בסטריפים של יוסף הפקיד שכל כך הערצתי בנעוריי. כשפתחתי את הדלת של מה שהיה אמור להיות החדר שלי, וראיתי אותך רכון על שולחן שרטוט וגוזר תמונות של נשים חשופות חזה מאיזה מגזין עתיק בשחור לבן זה היה כל כך מתבקש שאפילו לא הופתעתי.

      "סליחה, חשבתי שזה חדר 44. כנראה התבלבלתי בספירה מהמעלית"
      "זה בסדר, ממילא התכוונתי ללכת לצהריים. אתה אוהב חומוס?"
      "כן..."
      "אז תשכח מזה כי הכל פה בסביבה חרא. בוא, אני אקח אותך לטל בייגלס אבל תספר לאף אחד שראית אותי נכנס לשם..."

      זו היתה התקופה ההיא שמזמן הצלחנו להדחיק. ברחבי העיר התפוצצו אוטובוסים ומחבלים מתאבדים עברו סלקציה בבתי קפה. אולי הימים המחרידים ביותר בחיי העיר והמדינה שכל כך אהבת/שנאת/בכל זאת אהבת. על הקיר שהפריד בין החדרים שלנו, בצד שלי, היה תלוי פוסטר גדול של ברווז עם סכין בגב והכיתוב "אני אופטימי". ואתה היית הכי אופטימי. זאת אומרת, היית האיש הכי רואה שחורות שנתקלתי בו בימי חיי, ורוב תחזיות הביעותים המאוירות שלך קרמו עור וגידים לנגד עינינו גם אחרי מותך, אבל התגובה שלך לכל השיט הזה הייתה עוד ועוד בדיחות פרועות וקורעות מצחוק. ככל שהאש בוערת חזק יותר - התגובה הצינית הולמת יותר, כגובה ערימות הגופות ברחובות – רמה ומתריסה יותר שירת הברווזים במשאית של הוד העמק ("לא נורא, נתגבר..."). כל כך יהודי מצדך. למדור שלך באותם ימים קראו, איך לא, "בדרך אל האושר".

      הרבה שנים חלפו מאז, את הסיוטים של אז החליפו סיוטים אחרים. אבל אתה כבר לא פה כדי לירוק להם בפנים. חבל שלא זכית ליהנות מהעידן הזה שבו בינך ובין מעריציך לא חוצץ אף אחד מהמו"לים והבוסים השנואים עליך. עמוד הפייסבוק שלך היה הופך בקלות לדבר הכי חד ואנרכיסטי ברשת, עם כל הכבוד לכוכבים המוכשרים של היום. הרי אתה המצאת את הממים, עשית פוטושופ בסלוטייפ ומספריים, ואפילו ניבאת את האימוג'י ("חדשות לילדים").

      ההברקות שלך לא התיישנו בכלל. לא ברור אם זה בגלל כישרון אלמותי או סתם כי אנחנו תקועים פה בלופ פתולוגי. הקצבים עדיין מנופפים בסכינים מעלינו - חלק רוצים להוריד לנו את הראש, אחרים את הלשון. הצצה בספרים שלך מספקת נחמה מסוימת בימים שהלחץ בחזה מקשה על הנשימה, אבל תכל'ס יצאת חרא של בנאדם כשהברזת מפה.

      "הגיהינום הוא ביתך - שמור על ניקיונו", ביקש השלט באיור המפורט ומלא השלדים. אנחנו באמת עושים את המקסימום.

      החדשות לילדים, שתיקת הברווז, דודו גבע (באדיבות המשפחה)
      החדשות לילדים, מתוך "שתיקת הברווז" (צילום: באדיבות המשפחה)

      דודו אל תחזור! / גורי אלפי

      זה לא איום כמובן, זו רק המלצה חברית, אבל אם השמועות נכונות ואתה מתכנן תחייה מחודשת, בבקשה תפסיק עם זה. זה פשוט לא הזמן. תאמין לי דודו, חכה איזה שישים עד מאה שנה ואתה מגיע בתקופה פיקס! לא הייתי רוצה לראות אותך מגיע ומיד מתאכזב.

      אני לא יודע אם יש לך שם קליטה ואתה עוקב אחרי המתחרבש פה, אז אני אסכם לך בקצרה: הם יורים גם בברווזים!

      כן כן, הסיפור גמור, הציונות נפטרה, החמלה חוסלה על ידי מל"ט, הבושה יושבת בכלא עם אנסים ונשיאים ורק הקצבים עושים חיל. הם מסתובבים ברחובות עם להב משונן ופה מוקצף ומחפשים טרף קל. אולי תמיד היינו חארות, אבל עכשיו אנחנו גם גאים בזה, כי להיות אדיש זה ממש קל, ולהיות בנאדם טוב זה מסובך אחושרמוטה. בקיצור דודו, אל תחזור.

      תישאר שם דודו, תישאר במקום שכולו כבד ברווז וטפיפות רגליים של פלטיפוסים והמרבצים העצומים מלאים בציוצים של ברברים. תישאר שם, בסמטאות התודעה השמימית, במקום שבו כולם מאוירים ולאף אחד אין יותר משני מימדים. תישאר שם איפה שהעפרונות תמיד מחודדים והאוכל פשוט מופיע בכף ידך.

      תאמין לי דודו, חכה איזה 200, 300 שנה ואז תחזור כמו מלך. אנחנו עסוקים ברגע זה בעצמנו. רק בנו. ושכל העולם ימות (והוא באמת עושה את זה! סמיילי!). אין לנו סבלנות למהפכות. בטח לא למהפכות המשרדיות השקטות שלך. מהפכות קטיפה דליקטס עודפות טקס ועמוסות תרשימי זרימה ומהדקי סיכות. אנחנו צריכים קצת זמן רשעים, להגיע לקצה ואז להתחיל הכל מחדש. או שלא.

      ברור שאנחנו מתגעגעים אליך. ונכון, עזבת רק לפני עשר שנים, אבל תראה כמה הספקנו בזמן הזה! אנחנו קובעים שיאים חדשים בגלגול חופשי לתהום וולקאנית. גם כשאתה לא פה, אתה תמיד איתנו, שתדע לך, זו לא סתם מליצה. בכל פעם שהלב שלנו עוד רוטט מעט מעוולה כזו או אחרת המתרחשת לנו מתחת לאף, אנחנו מרגישים בך מתבונן בנו, מונחים על שולחן נירוסטה כמו ברווזים המחכים לסכין. ציירת אותנו כבר מאות פעמים בעבר בדיוק ככה, ואנחנו חשבנו שזה מצחיק. ואז הסכין ירדה.

      סוף.

      : תערוכה של דודו גבע (מערכת וואלה! NEWS , איור: איתי רייכרט)
      איור של איתי רייכרט במחווה לדודו גבע

      היי דודו, מה העניינים? / אסף הראל

      אני יודע מה אתה רוצה לשאול ומה הכי מעניין אותך – אז תן לי לענות לך.

      החומוס הטוב בעיר כרגע (לפי בית הלל/הראל) הוא חומוס הכרם, של יניב. הקומפלט שם הוא שילוב של פול מתוק וחומוס מעולה שיחד עם הטחינה והביצה יוצרים מנה מושלמת, שהיתה זוכה ללא ספק לכוכבי מישלן אם היו נותנים כוכבים על דברים שאוכלים עם פיתה. אם יוצא לך להגיע לשם באיזה גלגול תבקש את החריף האדום (יניב לא אוהב ששמים הרבה כי זה משתלט על הטעם וזה מעליב אותו).

      אני מאוד מחבב גם את אבו-אדהם (שבתקופתך עוד היה רק בצפון הארץ). הם התמקמו על חורבות החומוס בר הישן, ממש על קרליבך מול גשר מעריב, איפה שמתחיל השוק הסיטונאי. אם כבר מדברים, אז שתדע שאין כבר מעריב, ואין גשר, ואין שוק סיטונאי. אם זה מנחם אותך, גם אין מיברג. עבר לאמריקה. אצל אבו אדהם תלך על המסבחה – היא חמימה ומתקתקה, מחליקה בגרון כמו טקילה, ויש גם מנה מוצלחת של חומוס עם בשר שעושה את העבודה.

      אם יש לך כוח להגיע עד פלורנטין זה משתלם – כי יש שם את פאוזי. בחור אדיר עם קומפלט נדיר. הפול דומיננטי ותוקפני, החומוס עצבני, הטחינה מצוינת וכולם מתחברים למנת פועלים משובחת. קומפלט הארד-קור. אם תגיע ליפו תגלה שאבו חסן עדיין שם, עדיין הכי טעים, ואפילו פתחו עוד סניף. האבא לימד את הילדים איך לשחזר את התור בדיוק כמו בסניף המקורי.

      זהו, תכלס. כל השאר לא באמת מעניין. אנשים באים, הולכים, נולדים, מתים, מקווים, מחייכים, מתאכזבים, נרדמים. פעם אחרונה שנפגשנו זה היה יומיים לפני ההתקף המיותר שלך. ציירת לי ברווז על הקרחת. לא יודע אם זה קשור אבל שבועיים אחר כך התכנית ירדה ולא חזרה.

      אני חושב שזה היה באשמתך.

      תודה!


      אהבה ונקמה: "עדיין אופטימיים" רוחשת כבוד לא מתחנף לדודו גבע

      מלחמת יום כיפור בקומיקס - דודו גבע (יח"צ , דודו גבע)
      איור של דודו גבע ז"ל

      היי דודו / ניב מג'ר

      ממש מכוער פה. לא מכוער יפה - כמו שלמדתי ממך שמותר לצייר פשוט ומכוער לפעמים, אם עושים את זה נכון, ובכוונה - אלא מכוער מכוער. או שזה קומיקס מחתרתי שברור שבוער לו להגיד משהו אבל עצלן מדי, או חושב שזה מגניב לכער את זה עד רמה שאין בה מינימום אסתטיקה ואי אפשר בכלל לקרוא ולהבין מה הולך שם, או שהוויזואליה דווקא נורא מושקעת ומוקפדת עד ששכחו שצריך להכניס גם תוכן, אמירה או רגש פנימה ועשו רק "יפה", שזה הכי מכוער שיש.

      ומחוץ לעולם הקומיקס הרבה יותר מכוער, הבירוקרטיה הפכה למפלצת שמפליצה טפסים (אגב אנחנו עדיין עם פקס), אוכלת אותם, מעלה גירה, מלקקת את הדיו החם ממיצי קיבה, בולעת, מפליצה וחוזר חלילה. כך גם כל השאר. האמנות קיימת, מוכה וכבר נגמר מה לחדש בעולם.

      איך אצלך?

      לקראת הוצאת הספר החדש, ילדיך (המצחיקים ברמה מדהימה ומטרידה) חשבו על סרטון קידום בו אנחנו מעלים אותך בסיאנס. חשבתי שאחרי שיחת הסיאנס איתך אנחנו מנסים לעלות אותך לעולם החיים ואז עולה ברווז אמיתי חרוך ומת. זה מצחיק לדעתך?

      מקווה שנחמד לך ותודה רבה על הכל.

      נ.ב. מהרגע שהתחלתי לצייר ועד היום אני משתמש בספר הגדול של "רב שאנן" כתחתית לציור וצביעה, מקווה שתראה את זה יותר כמחמאה ופחות כזילות של הכריכה.

      מלחמת יום כיפור בקומיקס - דודו גבע (יח"צ , דודו גבע)

      "הברווז בעובי הקורה: בלבטי שליחות אזרחית" של דודו גבע, בעריכת עופרה דורנר, יצא לאחרונה בהוצאת "עם עובד"