יש שאלות רבות שמרגיזות את הבמאית הטורקית דניס גמזה ארגובן, אבל אחת מהן מעייפת אותה במיוחד - העובדה שכל המבקרים בעולם משבחים את "ילדות פרא", סרט הביכורים שלה, אבל עושים כך תוך השוואה בינו ל"חמש ילדות יפות".
אז נכון, שניהם עוסקים בדיכוי של חמישיית בנות בידי משפחה פטריארכלית, אבל הם מתארים זאת בדרך שונה לחלוטין, ובכל מקרה, היא לא חשבה במהלך העבודה על יצירת הפולחן של סופיה קופולה. "בכלל, התוצאה בעיני משתייכת לז'אנר סרטי הבריחה מהכלא, ולכן הושפעתי יותר מקלאסיקות כמו 'הבריחה מאלקטרז'", היא אומרת בהקשר למקורות ההשראה של "ילדות פרא", בו דודן של חמש ילדות טורקיות מעיירה ליד הים השחור כולא אותן באופן פיזי ומעשי בניסיון לעצור את התעוררתן הנפשית והמינית.
הסרט עולה היום (חמישי) לאקרנים בארץ, וכך גם הצופים בישראל יוכלו להתרשם שארגובן צודקת. אבל אין מה לעשות - ההשוואות יהיו בלתי נמנעות, והתרגום העברי של שמו ("מוסטנג" במקור) רק יעודד אותן. הרי בימינו, עוד יותר מתמיד, צריך משפט אחד כדי למכור משהו, ו"הגרסה הטורקית ל'חמש ילדות יפות'" בהחלט עונה על הצורך.
הקולנוענית הצעירה יכולה לפחות להתנחם בכך שהסלוגן הזה עושה לה עבודת שיווק טובה - עבודת ביכוריה התגלתה כלהיט הגדול של פסטיבל קאן האחרון, נמכרה להפצה בשלל טריטוריות ברחבי העולם, שברה את קופות צרפת, נהנתה זה עתה מבכורה צפון-אמריקאית מוצלחת בטורונטו, וממשיכה ועוד תמשיך לגרוף מועמדויות ופרסים.
כיוון שהיא גם אם טרייה, לילותיה של היוצרת הלוהטת קצרים, ולאור הצלחותיה, ימיה ארוכים ועמוסים. הזמן היחיד בו היא מוצאת פנאי לפגוש אותי בקפה פריזאי הקרוב לביתה הוא שעה אכזרית להחריד - תשע בבוקר. למרות כל התחינות, אי אפשר להזיז את המועד, והקולנוענית הטורקית מתנצלת על כך, מסבירה שגם לה קשה עם זה ומזמינה עוד קפה חזק (זו לא קלישאה פיוטית, אלא באמת מה שקרה). העייפות לא ניכרת בה: כפי שאפשר היה להבחין כבר בקאן, היא אשה מרשימה ורהוטה המדברת באנגלית מושלמת עדות להתבגרותה כבת לאב דיפלומט, שנדד עמה בעולם ושלח אותה לבתי ספר בינלאומיים.
גם בבגרותה המשיכה היוצרת לנדוד בין טורקיה, דרום אפריקה, פריז ולוס אנג'לס, אותה אהבה במיוחד ובה גם רצתה לביים את סרטה הראשון. יש יוצרים האוהבים לספר כי עבודת הביכורים שלהם, כפי שיצאה, היא משהו שחלמו עליהם כל חייהם. ארגובן מספיק הגונה להודות כי תוכניתה המקורית היתה לביים דרמה בעיר המלאכים, אבל לא הצליחה לגייס את התקציב לכך, ואז קיבלה טיפ - לכתוב תסריט על נושא טורקי, כי כך יהיה לה קל יותר לגייס תקציב. אחרי הכל, לא חסר סרטים על קליפורניה, אבל כמה כאלה כבר יש על נשים בטורקיה? "'ילדות פרא' היה בתחילה חלק מקנוניה מרושעת לגייס כספים לפרויקט שבאמת רציתי לעשות", היא מתוודה, "אבל עם הזמן, נכנסתי לתוכו, וזה כבר נהיה משהו שאני עושה מתוך תשוקה אמיתית".
ולמה בחרה להקדיש את הסרט הטורקי שלה דווקא לסוגיית דיכוי הנשים? היא מספרת שהרעיון נולד מתוך נדודיה בין מולדתה לצד השני של העולם, שהקנו לה פרספקטיבה על המתרחש בה. "בכל פעם שחזרתי לבקר בטורקיה, יכולתי לשים לב שמשהו בה השתנה - שהיחס לנשים נהיה הרבה יותר אלים, אם זה במרחב הציבורי ואם זה במרחב הפרטי; אם זו אלימות פיזית או אם זו אלימות מילולית", היא אומרת. "כשאתה רואה את סגן ראש הממשלה עומד וצועק על חברת פרלמנט 'שתקי, אשה', ובעצם אומר שבגלל שהיא אשה אז עליה לשתוק, זה יוצר אווירה לאומית של דיכוי נשים ומכתיב את הטון לכל המדינה. מאז שהוא ושאר החבר'ה של ארדואן בשלטון, החברה הטורקית נהייתה הרבה יותר פטריארכלית, אז רציתי לכתוב משהו על איך זה לחיות כאשה בחברה הזו".
אפילו שבסופו של דבר צילמת את הסרט ליד הים השחור בטורקיה ולא בלוס אנג'לס, בכל זאת ניכרות בו השפעות אמריקאיות. לא של סופיה קופולה, חלילה! אבל כן נושבת בו רוח של סרטי מסע אמריקאים, לא?
"יש בזה משהו. אני חושבת שהוא מציג את הסיפור דרך פעולה ותנועה, שזה משהו שאופייני לקולנוע האמריקאי ולא הצרפתי, בו מתבססים יותר על דיאלוגים וקרובים יותר לתיאטרון. חוץ מזה, זירות ההתרחשות ממלאות כאן תפקיד חשוב, הן ממש דמות בפני עצמה. אם זו העיירה בה קורה הסרט, ואם זה הבית בו כלואות הבנות. גם זה משהו שהרבה יותר אופייני לעשייה אמריקאית מאשר לצרפתית".
אפשר לומר דבר דומה על התפקיד שממלא הרכב בניסיון של הבנות להשתחרר מן הכלא שלהן. יש משהו נורא אמריקאי גם בחשיבות הזו שאת מייחסת למכוניות.
"האמת, יש לי וידוי: החשיבות של הרכב נובעת מחוויה אישית, ומאוד טיפשית. כילדה, הייתי מכורה ל'הניצוץ' של סטנלי קובריק. צפיתי בו שוב ושוב ותמיד התעכבתי על הקטע שהאשה מנסה לברוח, אבל לא מצליחה להתניע את החתול שלג. ואז אמרתי לעצמי, דניס, את חייבת לדעת לנהוג בכל דבר, כי אם שיט קורה, חסר לך שלא תצליחי להתניע".
היכולת של הבמאית להתיך בין ההשפעות האמריקאיות והמציאות הטורקית הופך את 'ילדות פרא' לסרט שהוא מעל הכל, ובלי קשר לעניין החברתי-אקטואלי שיש בו, מלאכת מחשבת אמנותית עתירת יופי קולנועי. להצלחתו תורמת גם עבודת המשחק של מי שמגלמות את חמש הבנות - כולן כמובן חסרות ניסיון או לכל היותר אלמוניות.
"עבודת הליהוק לקחה המון זמן", מספרת היוצרת. "קודם כל, היה צריך למצוא שחקניות טובות כשלעצמן. על אחת מהן, אליט איסקן שמשחקת את אייג'ה, חשבתי כבר בשלב התסריט כי הכרתי אותה מסרטים בהן שיחקה כילדה. את כל השאר הייתי צריכה לחפש, ואת חלקן מצאתי במקומות לא צפויים - את טוגבה סונגורוגלו, שמגלמת את סלמה, גיליתי בירידה מהמטוס. אבל מעבר לאיכויות של כל אחת מהן בנפרד, היה גם צריך שתהיה בין השחקניות הפוטנציאליות כימיה. ניסיתי אינספור קומבינציות עד שהגיע רגע קסום אחד, בו שמעתי קליק והבנתי שמצאתי את החמישייה הנכונה".
אלה כמובן הדמויות הנשיות המובילות בסרט והן מרתקות. אבל גם הדמויות של דודתן ושל סבתן מעניינות. יש בהן משהו טרגי ומורכב ובסופו של דבר הן שותפות לדיכוי של הבנות.
"לנשים יש חלק מרכזי באלימות נגד האשה בטורקיה. בהקשר של נשים מבוגרות כמו אלה בסרט - כשאת סופגת את זה בצעירותך בלי להתרעם או לשאול יותר מדי שאלות, בסופו של דבר את מקבלת את הדיכוי הזה כדבר טבעי ובבוא היום
מפעילה אותו נגד אחרות".
ובואי נדבר גם על הדמות של הדוד של הבנות, שהוא כמובן מי שעומד בראש משטר הדיכוי שלהן. שמעתי אותך בקאן אומרת שארדואן היה השראה לכתיבה שלו, אבל שגם עדיף שלא תדברי על זה יותר מדי.
"כן, מוטב לי שלא אדבר יותר מדי על ארדואן. אבל בהחלטתי חשבתי עליו בכתיבה, ויש דמיון בינו לדמות של הדוד - שניהם הצליחו בעסקים, שניהם שמרנים ביותר. אבל היו גם עוד השפעות. הדמות הזו היא שילוב של כמה דמויות אב שהכרתי".
זה מעייף אותך, כל השאלות האלה שנוגעות לפוליטיקה ולא לקולנוע?
"תראה, אין מה לעשות - מעט סרטים טורקיים מקבלים חשיפה בינלאומית, אז ברגע שיש אחד כזה, על היוצר שלו מוטלת אחריות גדולה. אם משהו מפריע לי, זה שאנשים לוקחים את כל מה שמתואר בו כאילו שזה שיקוף מדויק של המציאות, ומתחילים לשאול אותי 'אז ככה זה בטורקיה?' 'ילדות פרא' אמנם נטוע במציאות, אבל כמו כל סרט, יש בו משהו מלאכותי וקולנועי, ובו במיוחד יש ממד של פנטזיה ושל סיפור אגדה. מובן שהוא נולד מתוך החיים האמיתיים והדברים שקורים בהם מהדהדים בו, אבל אני לא מתיימרת להציג כאן מסמך תיעודי שמייצג בנאמנות את העם הטורקי".
טורקיה וישראל לא רחוקות גיאוגרפית וגם קרובות מבחינות אחרות, ואני יודע שבמאים ישראלים שעושים סרטים ביקורתיים על מולדתם מקבלים לא פעם תגובות נאצה, גם לך זה קרה?
"כמובן. תיבת ה-Others שלי בפייסבוק מפוצצת כל טוב. כתבו לי שאני לא פטריוטית, שאלו אותי איזה מין מוסלמית אני, וברור שהיו גם שלל הודעות מיזוגניות ושוביניסטיות. הכי הרגיז אותי שכתבו לי שאני לא טורקיה בכלל אז איך אני מעזה לעשות סרטים על טורקיה. כתבו לי 'את צרפתייה, תעשי סרטים על צרפת'. אני צרפתייה? הבקשה שלי לאזרחות צרפתית נדחתה כבר כמה פעמים. אני צריכה להתייצב מדי כמה חודשים כדי לקבל הארכה לוויזה הזמנית שלי. מדינת צרפת בכבודה ובעצמה יכולה לספר לכם שאני לא צרפתייה ושהם לא רוצים שאהיה אחת".
אז כטורקייה, את חושבת שהתדמית של המדינה שונה מכפי שאולי מוצג לעתים בתרבות המערבית?
"אין הרבה סרטים על טורקיה. לכן, למרבה הצער, סרט אחד שנעשה עליה קיבע את התדמית לגביה. אני מדברת על 'אקספרס של חצות' כמובן, ואני לא רוצה להתקרבן, אבל זה סרט פוגעני, טיפשי וגזעני, ובגללו הרבה אנשים חושבים דברים שגויים על טורקיה. זה נכון שיש בה ממדים שמרניים ומסורתיים, אבל יש בה גם מקומות ואנשים פלורלייסטים ופתוחים. היא לא גוש הומוגני אחד".
אמרת בעבר שיש בסרט ניואנסים טורקיים רבים שהולכים לאיבוד בתרגום. חששת בגלל זה שהסרט לא יזכה להצלחה מחוץ למולדתך? את מופתעת מעוצמת ההצלחה שלו?
"כשאני כותבת משהו, אני לא חושבת על הקהל במובן הקולקטיבי של המילה. אני חושבת על הצופה האחד, צופה פיקטיבי ומייצג אחד שיושב באולם ואני מדברת אליו, ולא על 'מה אנשים יגידו' ואיך 'הקהל יגיב'. אני כן יכולה להודות, בכנות, שהאמנתי כי הסרט יכול לזכות להצלחה גדולה. עם זאת, גם בחלומות הכי ורודים, לא האמנתי כי כל כך הרבה מדינות ירכשו את זכויות ההפצה שלו, כולל כאלה שאין להן שום דיאלוג תרבותי עם טורקיה. אחרי אחת ההקרנות ניגשה אליי אשה קוריאנית ואמרה לי שזה מזכיר לה את סיפור חייה. לדברים כאלה לא ציפיתי, אבל הבנתי שכל אחד מתחבר למשהו אחר בו - חלק לעניין דיכוי המיניות, חלק לעניין האלימות במשפחה, חלק לעניין הנישואין בכפייה וכך הלאה".
כיאה לבת של דיפלומט, ארגובן מתנסחת בזהירות ומקפידה שלא להיכשל בלשונה. כמו בראיונות קודמים איתה, גם הפעם נמנעת הבמאית מלדבר על חייה האישים. אפילו הגיל שלה לא ידוע (איפשהו סביבות השלושים פלוס ככל הנראה), ולא תשמעו ממנה מילה על אמונותיה ומנהגיה הדתיים וגם לא על אבי ילדה. היא כן מספרת שהיתה בהיריון בזמן הצילומים, וכי בנה בא לאוויר העולם בשלב עריכת הסאונד. "הוא נולד עם הסרט וממשיך לגדול איתו", היא מספרת. "הוא נוסע איתי לכל מקום ולכן אני בוררת את היעדים שלי. מתוך חמישה פסטיבלים שמזמינים אותי אליהם, אני נוסעת לאחד".
ומה הפרויקטים הבאים שלך? מן הסתם, "ילדות פרא" פתח לך הרבה דלתות.
"גם הסרט הבא שלי יהיה טורקי, אבל לא ויתרתי על החלום לעשות את הסרט האמריקאי. אני יודעת שהרבה לא אוהבים את לוס אנג'לס, אבל אני אוהבת אותה מן המעמקים של הנשמה שלי. אני אוהבת כל מה שיש בה. אני אוהבת אותה כמו שבוקובסקי אהב אותה".
לפני סיום, אם אפשר לשאול על הסצנה האהובה עליי בסרט - כשהן בורחות והולכות לראות משחק של טרבזונספור בליגה הטורקית; אותו משחק שכל הצופות בו היו נשים בלבד. כדורגל הוא לאו דווקא תמיד משהו קולנועי במיוחד, אבל את כן מצליחה להפוך אותו לכזה ותהיתי אם את חובבת של הענף גם במציאות?
"ממש לא. זה היה כיף לצלם סצנה של הליכה למשחק כדורגל, ואני מודה שיש בו משהו מרשים ויזואלית, אבל מבחינה אישית אני שונאת כדורגל. הלכתי פעם עם חבר למשחק בצרפת, של מרסיי נגד פנרבחצ'ה. כלאו את האוהדים הטורקים בכלוב, והיתה שם אלימות איומה. שנאתי כל שנייה".
ולסיום, אם נחזור לנקודת ההתחלה, בכל זאת שאלה יחידה ואחרונה בעניין סופיה קופולה למה חמש בנות? לא חשבת לכתוב תסריט עם שלוש, ארבע, שש בנות, וכך לבטח איש לא היה קורא לסרט 'חמש ילדות טורקיות'?
"תשמע: המפיקה המקורית של הסרט פרשה שבועיים לפני הצילומים. למזלי מצאנו מישהי אחרת במקומה, והיא אמרה לי שבנסיבות הכספיות החדשות, אין מנוס אלא לחתוך גיבורה או שתיים כדי לצמצם בתקציב. הסברתי לה שזה בלתי אפשרי. אפשר היה לשנות בתוך הסצנות ולהעמיק בהן, אבל לא לשנות את המבנה של התסריט. כל אחת מן הדמויות בסרט קשורה לאחרת: משהו שקורה עם אחת האחיות משפיע על האופי ועל הגורל של האחות הקטנה ממנה וכך הלאה. התסריט היה כמו שעון: תוציא ממנו חתיכה אחת, וכלום כבר לא יעבוד, אז ברגע שכבר כתבתי את זה עם חמש בנות, לא ניתן היה לחזור אחורה".