אני מאשים: סרטו של עמוס גיתאי על רבין יוצא נגד הציבור הדתי

      הקרנת הבכורה של "רבין, היום האחרון" בפסטיבל טורונטו חשפה את הבעייתיות בטון המאשים כלפי הציונות הדתית. ובנוסף: הסרט המבטיח שהפך לאכזבה גדולה והכוכב הצעיר שגנב את ההצגה של נטפליקס. דיווח בלעדי מטורונטו

      מאיה פז, טורונטו
      יח"צ - חד פעמי

      פסטיבל טורונטו חצה את כבר נקודת האמצע שלו וממשיך להביא סרטים מסקרנים, הפתעות בלתי צפויות ואכזבות מתסכלות. ובעוד שבהוליווד מתחילים להמר על המרוץ לאוסקר, היו כאלו שהעדיפו לבלות את ליל רביעי האחרון בצפייה בסרטו החדש של עמוס גיתאי, "רבין, היום האחרון".

      מבחינת הנוכחות הישראלית בפסטיבל, אין ספק שזוהי היצירה המסקרנת והאטרקטיבית ביותר, דבר שבוודאי פגע במידת מה בסרטים "ההר" ו"חתונה מנייר", שהקרנות הבכורה שלהם התקיימו במקביל.

      "רבין, היום האחרון" היא דוקודרמה, אשר באמצעות שילוב בין קטעי ארכיון ושחזורים דרמטיים פורשת את יום הרצח והמהלכים שקדמו לו. מדובר בסרט שאפתני אפילו ליוצר בסדר גודל של גיתאי, כמעט-אפוס באורך שעתיים וחצי, שיוקדשו לו בוודאי ביקורות וסקירות מפורטות ומנומקות יותר מזו המובאת כאן, שנכתבה מיד לאחר הצפייה.

      הסרט נפתח בריאיון ממושך של יעל אבקסיס עם שמעון פרס, ממנו הוא ממשיך אל עצרת השלום. קטעי הארכיון בהם משתמש גיתאי כואבים כשם שכאבו כששודרו לראשונה, בליל ה-4 בנובמבר 1995. הרגעים האלו מרגישים כסרט אקשן דוקומנטרי, כאשר תיעוד הרצח, כפי שצולם על ידי רוני קמפלר, מתחלף באחת לסצנה משוחזרת.

      עוד באותו נושא

      טורונטו 2015: הסרט הפלסטיני שמציע תקווה

      לכתבה המלאה
      עדויות ארכאיות ומתישות (צילום: יח"צ)

      הטון משתנה כאשר נפתח השחזור של העדויות המובאות בפני ועדת שמגר. כאן משתמש גיתאי באחד מסימני ההיכר המובהקים שלו: מצלם סצנות שלמות, חלקן במקביל, בשוט אחד ממושך. האווירה תיאטרלית ומזכירה במעט את "דוגוויל" של לארס פון-טרייר. בזה אחר זה מגיעים שחקנים ושוטחים את עדויותיהם, מוסרים מידע כה רב עד כדי התשת הצופה. גם אם הדברים מובאים כלשונם היישר מן הפרוטוקלים של הוועדה, רוב הטקסט בסרט מובא בשפה ארכאית, וגם זה, שוב, מאוד תיאטרלי. בניגוד ל"גט" מהשנה שעברה, אשר מורכב גם הוא ברובו מעדויות המובאות בפני בית משפט, העדויות של "רבין, היום האחרון" מאוד ענייניות ונטולות רגש כמעט לחלוטין. בין לבין משולבים גם שחזורי חקירתו של יגאל עמיר (בגילומו האמיץ של יוגב יפת), שחזור הטלת ה"פולסא דנורא" על יצחק רבין ומגוון קטעים נוספים האמורים לשפוך אור על הרקע לרצח ששינה את המדינה.

      גיתאי מגיש לנו רצח שנולד מתשתיות אידיאולוגיות, ויצא לפועל על מצע של כשלים אופרטיביים. בכל פעם שנדמה כי גיתאי נוקט עמדה ברורה, הוא יודע להציג טיעון שיערער אותה, וזה מרתק ומבלבל בו זמנית. עם זאת, הסרט שולף אצבע מאשימה ברורה מאוד כלפי הציונות הדתית ומחנה הימין.

      האצבע הזו אינה רק מאשימה אלא לפעמים גם לעגנית ומגחיכה, בעיקר את הציבור הדתי. גיתאי זורק לאותה קלחת הסתה אנשים שכל חטאם הוא אמונה באלוהים ושמירת מצוות, תפיסה בעייתית גם אם הוא מאמין בכל ליבו שהרצח צמח מהקרקע הזו. בעייתיות דומה מתגלה גם עם דמותה של עינת ויצמן, עורכת דין המעלה סוגיות חשובות מול הוועדה אך גם מתפקדת על תקן מעין מלצרית שלה, זאת בניגוד לקולגה הגברית שלה, שמתרכז בפעילותו המקצועית. אלו בדיוק הרגעים שאמורים לשים את הדרמה בדוקודרמה. הם אולי לא ישכתבו את ההיסטוריה אבל הם יכולים לתרום לעתיד שוויוני יותר.

      עוד באותו נושא

      הרס, שערוריות ומועמדת לנשיאות: פסטיבל טורנטו 2015 - היום הראשון

      לכתבה המלאה

      עם שתי כוכבות כמו ג'וליאן מור ואלן פייג' בתפקידים הראשיים, ועוד כזוג, היה "Freeheld" לאחד הסרטים המצופים של הפסטיבל. הוא מגולל את סיפורה האמיתי של לורל הסטר (מור), בלשית במשטרת ניו ג'רזי אשר גוססת מסרטן, אך על פי חוק לא יכולה להעביר את כספי הפנסיה לבת זוגה סטייסי אנדרה (פייג'). השתיים יוצאות למאבק למען זכותן לשוויון בעידודו של סטיבן גולדשטיין (סטיב קארל), אקטיביסט להט"בי יהודי והבלש השותף של הסטר, דיין וולס (מייקל שאנון).

      למרבה הצער, "Freeheld" מתגלה כסרט צפוי למדי ואפילו סטריאוטיפי. ב"ניו יורק מגזין" ניסו להבין מדוע נכשל הסרט הכל-כך מצופה הזה, והגיעו למסקנה מפתיעה בעקבות הופעתו המשכנעת של שאנון. הגיבור האמיתי בו הוא וולס, שנבהל בתחילה מיציאתה של שותפתו מהארון אך הופך לבסוף לבן בריתה החשוב ביותר. "זה הסיפור שלו", נכתב שם. וכך הופכים סיפור על מאבק להט"בי חשוב לעוד סרט על גבר סטרייט לבן.

      גם בטורונטו החליטו להתאים את עצמם לרוח הזמן ובדומה לפסטיבלי קולנוע אחרים בעולם, פתחו השנה את "פריים טיים" מסגרת ליצירות טלוויזיוניות. מי שנבחרה לפתוח את המסגרת היתה "Heroes Reborn", הגרסה המחודשת ל"גיבורים" אשר צפויה לעלות לשידור בסתיו הקרוב כ"אירוע טלוויזיוני בן 13 פרקים".

      "נזדקק לבמה גדולה יותר", התבדח בפרפרזה על "מלתעות" יוצר הסדרה טים קרינג, בזמן שהעלה לבמה את צוות השחקנים הגדול. למרות שהסדרה צולמה ברובה בעיר הקנדית, פסטיבל הסרטים של טורונטו עדיין לא רגיל לארח סדרות, וזה הורגש לא רק על הבמה, אלא גם על המסך. אחרי צפייה בעשרות סרטים, מוזר פתאום לראות יצירה המותאמת למסך הקטן, כלומר עם עצירות היכן שיהיו הפסקות הפרסומות. גם הקהל לא היה הקהל הרגיל של "גיבורים", אלא חובבי קולנוע שכמו נקלעו בטעות להקרנה.

      כמתבקש מסדרה חדשה, פרק הבכורה הכפול היה בעיקרו אקספוזיציה, במהלכה הכירו הצופים את הדמויות החדשות ונחשפו לאירועי הרקע אשר עליהן תתבסס העונה הקרובה. כך שבקושי הספקנו להבין מי נגד מי, וכבר נאלצנו להיפרד מהגיבורים החדשים עד לפרק הבא. זו בהחלט היתה בחירה תמוהה לתכנית חדשה בפסטיבל מכובד, שכן Heroes" Reborn" לא מביאה עמה יותר מדי חידושים. בעידן שבו סדרות טלוויזיה שוברות פעם אחר פעם מוסכמות חברתיות ואמנותיות, העיבוד הנוכחי של "גיבורים" נראה כמו עוד סתם סדרה שתעביר לצופיה את הזמן בין הפסקת פרסומות אחת לשנייה.

      מי שכן דוחפת את גבולותיו של המסך הקטן היא נטפליקס, ש- "Beasts of No Nation" שלה הגיע לטורונטו אחרי בכורה מוצלחת ואף פרס לשחקן הצעיר אברהם אטה מפסטיבל ונציה. הסרט, אשר יעלה במקביל לשירות הסטרימינג ועל מסכי הקולנוע, מספר את סיפורו של ילד בשם אגו (אטה) אשר מצטרף בעל כורחו לקבוצת לוחמי גרילה, והופך ללוחם.

      הבמאי קארי פוקונגה (שכרגע זוכרים לו בעיקר את העונה הראשונה של "בלש אמיתי") עוקב אחר נשמתו של אגו, אשר הופכת מושחתת יותר ויותר תחת פיקודו של הקומנדנט אידריס אלבה. הצילומים המהפנטים והאווירה האינטנסיבית הופכות את Beasts לסרט שקשה להתיק ממנו את המבט, אבל מי שבאמת שובה את הצופים הוא אגו הקטן.

      טרם התפרסמו תגובות

      הוסף תגובה חדשה

      בשליחת תגובה אני מסכים/ה
        לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

        התרעות פיקוד העורף

          walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully