כל מה שאתם צריכים לדעת על "לילות קיץ ארוכים", ספרו החדש של אהרן אפלפלד, נמצא כבר בעמוד הראשון: "הם הולכים משדה לשדה ומחורשה לחורשה. אחרי שעה של הליכה הם עוצרים ליד עץ, יושבים בצלו וממשיכים... כך הם נודדים, ותמיד אותם המראות. באביב ובקיץ הם נחים מתחת לעץ, בסתיו ובחורף הם לנים באכסניות דרך או בקיטון של כנסייה. במעט הכסף שאנשים נותנים להם הם קונים אוכל, אך יש ימים שהם רעבים. הם מכונים "נוודים". יש כפרים שמתנכלים להם. סבא סרגיי אומר: "זו מנת חלקנו בעולם הזה. אסור להתלונן, המתלונן הוא אומלל". בדרך הם ממעטים לדבר. אם סבא סרגיי שואל, יאנק עונה במילה או שתיים. סבא סרגיי אינו אוהב דיבורים או פטפוטים. לעתים חולף יום בלא שיוציא מילה מפיו".
כדי להשלים את סיפור הרקע והעלילה, נספר שהימים הם ימי תחילת מלחמת העולם השנייה, ואביו היהודי של יאנק, ילד אוקראיני בן 11, מוסר את בנו לאחד מעובדיו במחסן העץ, סבא סרגיי הנוצרי, לא סבו הביולוגי של הילד, חייל מצטיין בדימוס, בתקווה שהחלפת זהותו ושמו של יאנק (עד לא מזמן מיכאל) יצילו אותו מידי הגרמנים. השניים נודדים יחדיו כשנה וחצי לאורך הספר בין אנשים טובי לב וכאלה שרוצים לפגוע בהם - ומפתחים קשר תלותי ומקסים: יאנק הופך לעיניים של סבא סרגיי העיוור, ובו בזמן לומד מהלוחם הוותיק כל מה שצריך לדעת על הישרדות ומלחמה, אמונה ואנושיות.
במובנים מסוימים, עבור סבא סרגיי זהו מסע אל עבר העבר הנדודים מאפשרים לו להרהר במשפחתו, בקריירה הצבאית שלו, בחייו ובאמונתו המתחזקת. נקודת הסיום שלו היא לא גיאוגרפית, אלא נפשית, ולא פעם דומה כאילו הדמות המסקרנת שברא אפלפלד קרובה יותר לנהל אורח חיים בודהיסטי מנוצרי. כשאחת הנשים שנותנות להם כסף מחוץ לכנסייה שואלת לאן הם רוצים להגיע, עונה סבא סרגיי: "לאן שיובילו אותנו הרגליים", ומספר כי "השמים הם קורת הגג שלנו". לאורך כל הדרך הוא מקפיד להישאר נווד ולא מקבץ נדבות ("מקבצי נדבות רוב זמנם נתון לצורכי אוכל וביגוד ואין הם מתפנים להתבונן בנפשם ובתכלית חייהם"), אך גם דואג שלא לתת לתארים להגדיר את חייו. כשנשאל באחד הכפרים האם הוא נווד, משיב: "אני בן אדם ושמי סרגיי".
יאנק מתחזק ולומד ככל שהמלחמה דועכת, אך לו יש מלחמה אחרת לנהל הוא הופך להיות מעין גיבור-על של נוודים, שליח של אלוהים עבור אנשים שחלקם כבר איבדו אמונה, עבור אחרים שמחפשים כיצד לחזק אותה. לעתים נראה שהדברים שהוא אומר לנוודים הוא אומר גם לעצמו, כאילו גם לחזק את עצמו לא לפחד מהפחד, להאמין באלוהים, לסמוך עליו דברים ששמע כמה רגעים קודם לכן מסבא סרגיי. אלא שלצד החזות החיצונית הקשוחה שהוא מפתח, מבפנים הפחד וחוסר הוודאות מתיש את יאנק, שמרבה לחלום, בעיקר חלומות רעים על משפחתו, ובשלב מסוים גם לדמיין קולות שמדברים אליו מלמעלה ומכוונים אותו אל עבר המטרה.
אפלפלד מבין בנדודים: במוסף ראש השנה של "הארץ" אמנם התעקש להדוף את התיאוריה לפיה פחות או יותר ניסה לשכתב לטובה את ילדותו הקשה ("אני לא עוסק בפסיכולוגיה"), אך הביוגרפיה של הסופר הוותיק (שאיבד את אימו בגיל 8, הופרד מאביו, ברח מהגטו ונאלץ לנדוד לבדו כשנתיים) מהדהדת בדפים, ומשום שנדודים זו דרך חיים, קשה לכתוב אותה היטב בלי להכיר אותה מפנים החוצה.
ובכל זאת, יש בעייתיות מסוימת שבאה לידי ביטוי בערך באמצע הספר. הדברים קצת חוזרים על עצמם, כי יאנק וסבא סרגיי חוזרים על עצמם: עוברים מכפר לכפר, ממכולת שמוכרת לחם וגבינה וירקות למכולת שמוכרת לחם וגבינה וירקות, ממדורה למדורה, ויאנק מדליק לסבא סרגיי את המקטרת ומכין לו תה, ושוב, ושוב ושוב. גם המוטיבים עליהם סבא סרגיי נוהג לדבר דומים, אף שמעיד על עצמו שהוא לא נוהג לחזור על משהו פעמיים, או לענות על אותה שאלה פעמיים. אבל בערך בנקודה הזו, בה הדברים מרגישים קצת יותר מדי עומדים-במקום, נרשמת תזוזה משמעותית יותר גם של יאנק וסבא סרגיי וגם של הספר, שמביאה לסיום מצוין.
"לילות קיץ ארוכים" מגלם בתוכו סיפור קטן (שמגלם בתוכו סיפור גדול יותר), וההחלטה של אפלפלד להסתפק בסיפור קטן על שתי דמויות קטנות באחת התקופות המחרידות של האנושות מצוינת, והיעדר הפאתוס לו לכאורה ניתן היה לצפות מרענן. זהו לא ספר-שואה, אלא ספר-אנשים. יש בו רגעים מקסימים, החיבור בין שתי דמויות כל כך שונות על הנייר מרגיש אותנטי לגמרי, והתבגרותו המואצת של יאנק אל עולם בלתי צפוי ומרתיע מרתקת גם היא. תתקשו למצוא שתי דמויות טובות יותר לנדוד איתם ביערות, בשדות ובכפרים של אוקראינה הקרה.
לילות קיץ ארוכים / אהרן אפלפלד, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 216 עמודים