וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

קראו את הפרק הראשון מתוך "הרובע הקטן" של חנה טואג

24.9.2015 / 0:40

בספרה החדש של חנה טואג, זוכת פרס קוגל לספרות יפה, יוצא בחור מעג'מי שביפו אל צפת בעקבות צרור מכתבים שכתבה אמו לאחותה אחרי שעזבה את משפחתה לטובת אהבה אסורה

פרק 1: חלומותיה

"כבר שלושה לילות אני חולמת חבצלות לבנות," היא אומרת לו.
"עם ריח כבד ומשכר המסתחרר למעלה ולופת את עינית הבטן הגדולה והמזדקרת של אמא בדיוק באמצע. חבצלות לבנות, תאר לך, פוקחות עלי עיניים קטיפתיות כמו פרפרים ולוחכות את רסס החוף.
"ואני, עוברית שכמותי, מציצה מתוך העינית אל חוף מואר ודבשי, רואה איך אבא חופן את גופה של אמא בתוך ידיו, שלא היו ממש ידיים אלא נחלים ארוכים?ארוכים של חלב, ומגביה אותה למעלה. שמעתי את העננים נוסקים מעל ראשו והלאה. רגלו האחת למעלה ורגלו האחרת למטה בתוך שמיכת החול, כמו בציור ההוא של שאגאל, ואמא בחיקו כמו בקערית מים חמים. אני מציצה עליה מתוך עינית הבטן ורוצה כל כך שתיגע בי. געי בי, אני לוחשת לה בשפה עוברית. געי בי, אבל היא רק מושיטה לי פרח אחד לבן ושרה את שמי בפעם הראשונה: חבצלת, חבצלת השרון.
"בבוקר החלטתי - זהו. אני רוצה קבורה יהודית!"

על גופתי המתה, רצה לומר לה חדות ונמרצות אך לא אמר, רק סינן מבין שפתיו מלמולים סדוקים שלא הצליחו להתחבר למשפט.
זה חודשיים שהיא מונחת לה כאן בהוסטל לתשושי גוף ונפש והוזה את מותה, משנה בו תסריטים ותפאורות.
בתסריט אחד הוא יהיה השחקן הראשי בטקס. הוא ידקלם את "האישה מן הים", השיר האהוב עליה, ויפזר שושנים במקום חול על הקבר הפתוח.
בתסריט אחר אחותו יונינה תהיה הממונה על שריפת הגופה ואיסוף האפר לתוך כד חרס כחול ופיזורו למרגלות הר מירון, דווקא שם, להזכיר להר השגיא הזה את חבצלת אבוהב, שאף פעם לא שכחה אותו אף שנתקע לה לפעמים כמו עצם בגרון.
הפעם הכול גלוי ברור ובהיר. היא נחושה - קבורה יהודית וזהו זה!

זה התסריט הסופי, לא אפר בכד חרס כחול, לא קרעי שושנה על הבור התחוח, רק קבורה יהודית, והוא אור רוזן, בנה יחידה, יקרא עליה קדיש כמו בן אדם מתוך סידור התפילה הישן שהיא שמרה עוד מתקופת לימודיה באולפנה לבנות חרדיות בירושלים. אין ויכוח. ארורים חלומותיה.
ליונינה אין בעיה עם החלומות של א?מה. היא רגילה ללכוד רגעים מתוך החיים ולנעוץ אותם בתיק העבודות הנצחי שלה, כמו אספן פרפרים מיומן. היא אינה נבהלת מגחמות המוות של האם. ללוויה כזאת לא רק שתזמין את כל ה'שחורים' לנהל את הטקס, אלא גם את תזמורת הכליזמרים של צפת - הכול בשביל הסצנה, חשב, רק בשביל הסצנה.
היא בוודאי תטיח בפניו את הקלישאות הניו?אייג'יות החבוטות שלה ותדבר איתו ארוכות על הזרימה כיסוד החיים ועל כך ש'אבן מתגלגלת אינה מעלה אזוב', ותזרום, אור, תזרום, כולה הלוויה יהודית, ביג דיל, תן לאמא לחיות כמו שצריך את הסצנה האחרונה של חייה. היא בטח תגיע עם המצלמה המקצועית החדישה שנקנתה מכספי הק?צבה של חבצלת ותצלם הכול מכל זווית אפשרית בתקווה שזה יאפשר לה להתקבל ביום מן הימים ל'בצלאל' משאת נפשה.

הוא אינו שותף להזיות המוות האלו. את שגרת יומו היטיב לגדור. זר לא ייכנס בה, בטח שלא קרעי הזיות - את אלה הוא משאיר ליונינה ולחבצלת.
הש?גרה שלו דופקת כמו שעון שווייצרי בסניף הבנק במרכז העיר, וכל הקפיצים שלה מתוחים ומשומנים היטב. יום דוחף יום מכוח ההרגל בלי הפתעות, חוץ מיום הביקור השבועי במוסד לחולים סיעודיים. יותר מזה הוא אינו מוכן לתת. ארורים חלומותיה.
בדלפק העובר ושב, באשנב השירות הכללי שבו עבד, יש לו כל מה שהוא צריך - הקבצים במחשב עם חשבונות הלקוחות:
"דורה לנצמן - אוברדרפט 300" עוד לפני עשרים ושמונה בחודש, יום קבלת קצבת הביטוח הלאומי והשלמת הכנסה.
ו"עזיזה אבנעים - יתרה אפס?אפס" מדויקת כמו שעון כל חודש.
ומר "מקס אברמוביץ' - חריגה" קבועה של מאה וחמישים שקלים חדשים כל חודש.
ו"רינה גמליאלי - יתרה של מאתיים שקלים חדשים" כל חודש.
הוא מכיר את כולם, כל אחד וכינויו, כל אחד ויתרתו, כל אחד וחריגתו - הכול מתויק ומסודר בראשו.
במגירה האישית שלו מונחת ארוחת הבוקר עטופה בניילון נצמד ולצידה בקבוקון מטהר האוויר, שממנו הוא מקפיד להתיז בהיחבא מתחת לדלפק זילופים רעננים של בושם לאחר שהלקוחות מסתלקים.

חנה טואג. אדווה טואג, באדיבות המצולמים
חנה טואג/באדיבות המצולמים, אדווה טואג

את הציפורניים השחורות והלא גזוזות של "דורה לנצמן אוברדרפט 300" הוא אינו יכול לדחוק מהדלפק, גם לא את אצבעותיו הגסות והמחורצות של "מקס אברמוביץ' חריגה", ושמלתה הנצחית הכחולה של רוזה אהרוני עם הדפסי העיגולים הלבנים הכעיסה אותו מאוד ככל שהרבה להתבונן בה, כשישבה מדי חודש על הספסל שבוע לפני קבלת ההמחאה הקבועה מהביטוח הלאומי, מתחננת בקולה הצייצני: "נו אדון פקיד, הביטוח לומי כבר הגיע?"
ככל שהתבונן בה כשישבה על הספסל מולו, אוחזת בתיק הפלסטיק הממורטט שלה, כך גבר כעסו. לא יכול היה להבין מה עושה המשולש הלבן בתוך קומפוזיציית העיגולים בשמלה הכחולה הנצחית שלה. איזה חוסר טעם, חשב והרגיש איך שמש ענקית מתלקחת למדורה צורבת בתוך הסרעפת שלו ומקשה עליו את הנשימה, כמו פעם על מדרגות הבית השבורות של האלמנה מיה ופ?ר?אג' בנה המפגר מעג'מי, שהוא ויונינה היו מטפסים בהן מדי שישי עם סיר קטן של אוכל שחבצלת שלחה אליהם לשבת. הוא עדיין זוכר איך יונינה האיצה בו לעלות אף שהיתה צעירה ממנו בכמה שנים: "נו, עוד כמה מדרגות, אור, וכבר הגענו!" דחקה בו שוב ושוב. ריח חריף של צחנה אפף את חלל חדר המדרגות ונהדף אליו עם הבל חם ומחניק של בית תמחוי. הוא נאזק למדרגות השבורות וסירב לקום, גם לאחר שהאלמנה מיה מיהרה לפתוח את הדלת ולהודות להם כשמאחורי גבה ניבט חיוכו חסר השיניים של פ?ר?אג' כמו צל.

לימים כיכבו האלמנה ובנה בצבעי ספיה דהים בתיק העבודות הנצחי שלה, מנוילנים ומהודקים בסיכות. מתחתם כותרת באותיות גדולות: "עג'מי - 1990".
אבל הריח היה עמיד בפני הזמן החולף, הוא היכה בו כל פעם מחדש, תוסס כמו חומצה, ואור גישש בהיחבא מתחת לדלפק להזליף עוד מי בושם כדי להדוף ריחות רעים, לוכד מזווית עינו את מבטו המשתאה של שכנו לדלפק. הזמנות לחתונות, מסיבות ימי הולדת ושאר שמחות - דחה בנימוס, מוצא סיבות ותירוצים לא ללכת. לבסוף הבינו וחדלו להזמינו.
גם להלוויות לא הלך אלא הסתפק בלחיצת ידיים קצרה ורשמית ובמלמול שפתיים סדוק: "אני משתתף בצערך," תוך שהוא משתדל לכלוא את צחוק המבוכה המבקש להתפרץ מתוכו ללא התראה מוקדמת, כמו פעם בטקסי זיכרון בבית הספר בדיוק באמצע הצפירה.

הוא עדיין זוכר את התקרית המביכה ההיא עם סגן מנהל הבנק, את מגעה הלח של כף ידו, את הרטט הקל של אצבעותיו כשהושיט את ידו לנחם את האיש על מות אמו, אבל משהו בעניבתו השחורה ובחולצתו של סגן המנהל הפריע למפגש הרך של האצבעות בתוך הכפות המזיעות - עניבתו היתה מהודקת לצווארו כמו חבל, כפתורי חולצתו הלבנה נרכסו לא לפי הסדר וצידה הימני של החולצה היה ארוך יותר מצידה השמאלי באופן מכעיס. באותו הרגע לא היה יכול לכלוא את נביחות הצחוק המבוהלות והצרודות שפרצו מפיו והיו מלוות במחוות התנצלות מגומגמות, אבל האיש כבר אסף את ידו, הביט בו במבט משתאה ופסע לעבר משרדו. התקרית מעולם לא הוזכרה במילים, אבל ברכת השלום החפוזה שהחליפו ביניהם בבקרים היתה מעתה חנוקה וללא מפגש עיניים. אולם אין לטעות בו: הוא פקיד מיומן ומסור - מעולם לא נמצאו גירעון או יתרה בקופתו, כמעט שלא נעדר מעבודתו, לעיתים נדירות חלה וכשהדבר קרה אחת לכמה חורפים, היה נוטל כדורים ונגרר לעבודתו חולה.
חרף מאמציו לא הוצעה לו מעולם משרת פקידות בכירה בבנק ששכר נאה בצידה. וטוב שכך, כי הוא אוהב לחרוש שוב ושוב באדיקות אותו התלם, כמו סוס הרתום למחרשה ישנה, ומוטב שיעזבו אותו לנפשו וייתנו לו לחרוש בשקט.
רק היום העשרים ושמונה בחודש, יומם של מקבלי הקצבאות, היה מוציא אותו משלוותו, ועכשיו נוסף עליו גם יום הביקור השבועי במוסד לתשושי גוף ונפש שבו מאושפזת אמו זה חודשיים. שם הוא מוכרח להתייצב פעם בשבוע בהתאם לתביעותיה של יונינה וצורכי פרנסתה: לפעמים ביום ראשון, לפעמים באמצע השבוע או בקצהו - הכול לפי קצב אירועי החתונות והשמחות שהיא מצלמת למחייתה.

הוא היה מזמין אותה בעונג רב להתלוות אליו לאוטובוס העירוני שבו נסע, כדי להגיע למוסד שבו מאושפזת אמו לאחר יום עבודה מתיש. ללא מאמץ מיוחד ובמצמוצי מצלמה אחדים בלבד היתה יכולה למלא אלבומים שלמים. ושלא תגיד לו שהוא מגזים וצריך להחליף את העדשות השחורות שדרכן הוא רואה את העולם, שתבוא פעם אחת אל הכוך הדחוס הזה המתנייע על כביש שאינו נגמר. נראה אותה נהדפת כמוהו בידיים מיוזעות, ממששות, נוגעות ובריחות שהיכו ללא רחם בעיניו ובנחיריו. שמש שחורה היתה ממסכת את עיניו. הוא לא ראה דבר מלבד עיסת ידיים חותרות קדימה ובליל מילים קצוצות, מאיצות: "יאללה יאללה, מהר מהר, להתקדם להתקדם!"
לפעמים נדחס אל אחד המושבים ולפעמים נתלה על מוט האוטובוס, נע אנה ואנה. כל עצירה היתה הודפת אליו בתי שחי מיוזעים ומציתה בו את האש מחדש.
אבל מישל היא משהו אחר. אצלה הוא נח בסופי הימים החמים האלה. הבטן של מישל שזופה וחלקה כמו חלקת המים באותם ערבי קיץ נעימים, כשבריזה קלה באה מהחוף ומדגדגת בנשימות רכות וענוגות. בטן שנולדה לענג, לא לשאת תינוקות, חשב. הוא התוודע אל מישל דרך הבטן שלה. בטעות נקלע לחוג ריקודי בטן שאותו העבירה בחדר הכושר שבו התאמן, הציץ ונפגע. הוא לא ראה שם פנים, רק בטן מתפתלת, רועדת, מתזזת בערבסקות קטנות ונחשיות של רבעי טונים, כשמטפחת אדומה נעה בעליזות לכאן ולכאן ומקשטת אותה כהינומה. אגלי הזיעה שנ?צנצו עליה בלהט הריקוד נדמו לו כעיניים ממזריות ופתייניות המזמינות פנימה. חש לפתע בז?קפה מביכה במכנסיו ומיהר להסתירה במקצת באותן משקולות שאחז בידו כשחיפש מקום להתאמן בו ביחידות. גלים של חום רך פשטו בחלציו. ניסה לעצור לשווא את הזרימה שנבעה בו פתאום. אחר כך בחדר ההלבשה, כשהחליף בגדים, נשבע שהוא חייב להכיר מקרוב את הבטן הזאת, ויהי מה.

בסופו של אותו השבוע כבר היתה במיטתו, מנסה להכיר לו חלקים נוספים מגופה. השיער של מישל, למשל, הוא המעלית לשמים שלו - שיער ג'ינג'י, משיי, לוהב, שגלש בשובבות עד לכתפיה. הוא היה מתגנב אליה מאחור כששכבה עירומה על המיטה, רגועה ונינוחה לאחר שעשו אהבה, ולוחש לה באוזן שיר שזכר מאגדת ילדים נשכחת:
"מגדלית, מגדלית
צמותייך מעלית."
הוא סיפר לה שוב ושוב את האגדה על מגדלית הכלואה בתוך צריח ועל צמותיה שעליהן מטפסת המכשפה הרעה כדי להיכנס פנימה. אצבעותיו היו מטפסות על גבה חוליה?חוליה, מדגדגות את הפלומה הרכה בעורפה.
"אם תגזרי את השיער, אאבד לנצח את המעלית ואצטרך לעלות ברגל אל המגדל."
"חשבתי שאתה מאמין רק באדמה, לא בשמים," לחשה.
"בינתיים רק התקרה היא השמים שלי," אמר והתבונן בתקרת הבטון שמעליו, נזכר בימים אחרים שראה בה רק גוש אבן שותק וקר. נדמה היה לו שהחלה להשיר עליו לפתע טיפות צוננות ורחומות.
מישל אהבה להתכרבל בחיקו לאחר שעשו אהבה, והוא אהב ללחוך את גומות החן בזרועותיה ואת שומת התות בבטנה, שמתוכה ניבט אליו שוב אותו עץ תות בדרך הביתה והושיט לו אשכולות סמוקים מאחורי גדר אחת בשכונה. ילד בן שש היה אז, שחזר לבדו מבית הספר, מנותק מסיעת הילדים המתרחקת ממנו והלאה, והנה בלי שירגיש נסחפו רגליו אל הגדר: רגל אחת נתלתה למעלה ורגל אחת למטה, הידיים חפנו את אודם התות והכיסים התמלאו בו והעיניים רצו עוד.
לפתע נשמעה נביחת כלבים. מישהו משך במכנסיו וצעק. ילקוטו נרמס על הרצפה והכלבים תחבו בו אפים מרחרחים.
"תראה לי את הכיסים, ילד!" צעק האיש ופישפש בידיים גסות בגופו.
"אני יראה לך מה זה לחסל את התותין שלי, פושטק אחד!" המשיך לחטט מלפנים ומאחור, בתוך הפה ומתחת לחולצה והמכנסיים, מלווה בנביחתם הצורמת של הכלבים.
"לא אמרו לך ילד שבשביל אוכל צריך משלם, פ??יז ד?ה מ?אט?י!" קילל בשפה זרה, כשאצבעותיו לשות את בשרו השרוט של אור.
"בשביל תענוג צריך משלם, תגיד זה למאמא שלך, בנדיט אחד, ועכשיו לך לעזאזל, דו?ט?ה ל?ה ד?ר?אקו?! מהר, לפני שכלב יאכל אותך, ואין ת?ו?ת?י פ?רו?ט?י יותר, דו?ט?ה, דו?ט?ה! לך, לך!"
נדמה לו ששמע את צחוקה של עדת הילדים המתרחקת שנעצרה כגוש אחד לקול הצעקות. ובבית חבצלת לא הרפתה: "מה עשה לך הממליגה הזה, תגיד לי מה עשה?" ספקה כפיים ועוררה סצנות כהרגלה.

הוא לא ידע בדיוק מה עשה לו האיש, רק זכר את השובל האדום שזלג על רגליו ואת ידיו השרוטות שעוד אחזו בתותים בכוח ולא הרפו אף שהכלבים נבחו ונבחו.
אחר כך פשטה חבצלת את בגדיו ומצאה תותים גם בתוך הגרביים. הוא התחנן בדמעות שלא תשליך אותם לפח, וכך ישב בתוך האמבטיה ואכל תותים מתוך גרביו. גושים אדומים ומנחמים כמו קציפת סוכר, פירות אחרונים מדרך התות.
ועכשיו, מישל, לחש אל תוך שנתה ללא קול, הנה חזרה אלי דרך התות ההיא ודרך המשי ובעל כורחי גם דרך החלומות. ארורים חלומותיה.

עוד באותו נושא

ליסבת מכה שנית: "הנערה ברשת העכביש" הוא תוספת ראויה לסדרת "מילניום"

לכתבה המלאה
seperator

"הרובע הקטן" חנה טואג. 416 עמודים, הוצאת "אבן חושן"

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    2
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully