פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ירח דבש: לנה דל ריי משנה כיוון באלבומה החדש ומסתבכת

      לא ברור אם ממש לא אכפת לדל ריי מהאנשים שחיכו לשמוע אותה או שהיא עושה הכל כדי להוכיח שהכיוון שלה הוא שחור ובלוזי, אבל זה לא באמת משנה. לנה דל ריי מעניינת ומרגיזה, מרתקת ובלתי נסבלת, חשובה ונעלמת

      הבחירה להתלבש על השיר שביצעה נינה סימון ב-1964 בקדרות אופיינית - שיר שעבר אחר כך לאנימלז וזכה לריף הגיטרה הרזה והמידבק בהיסטוריה, ומאוחר יותר גם נחת לידיו של הרכב הדיסקו סנטה אזמרלדה ולאחרים - היא הדרך בה לנה דל ריי מבשרת לעולם שהיא לא מוכנה להישאר חידה שאיבדנו בה עניין אחרי חמש שנים.

      "Don't Let Me Be Misunderstood", הקאבר שמסיים את האלבום החדש "Honeymoon", הוא בדיוק מה שאתם מדמיינים; עצל, מחוסר אנרגיות, יוצא דרך שפתיה המשתרבבות של האישה ששרה אותו ומלווה בצלילים מסונתזים ומינימליסטיים של קלידים שנלקחו מסרט אימה זול. זה לא קאבר שיישאר איתנו לאורך זמן, הוא בטח לא מגיע לקרסוליים של הביצוע המופתי של סימון, אבל יש בו את החומר המזוקק ביותר ממנו עשויה דל ריי. זה, זה החומר שהופך הייפ לסנסציה, חומר שמוזיקאיות מבקשות לעצמן כבר חצי עשור - אלו בתכניות הריאליטי ואלו שהקימו להקת אינדי חולפת. בזמן שדל ריי מבקשת שכבר נבין אותה, את המורבידיות, האקו הקבוע, הריוורבים המוגזמים, האנפוף בקול, השבריריות והאמריקנה – ילדות, נערות ונשים בוגרות מאמצות לחיקן את האלמנטים ומבקשות להיות היא. ולמה בכלל? התשובה נמצאת באופן חלקי ב-"Honeymoon".

      האלבום החדש נפרש על גבי 65 דקות ויש בו 14 שירים שחלקם מיותר וחלקם עובד כפליים מאלו של האלבום הקודם. הוא מתנגן בעצלתיים או לא בכלל. אין בו להיטי פופ כמו "Video Games", "Born To Die" ו-"Summertime Sadness", ורוב הזמן העגמומיות בו מעוררת געגועים ל-"Born To Die" מ-2011. דל ריי נאמנה לאווירת הפילם-נואר, אבל הפעם היא לא מקלה בפזמונים מפוצצים אלא שרה בקצב של פרח נובל, כאילו שאין תעשייה שלמה, חוזים ודרישות מעליה. היא בונה על עומק אינטלקטואלי ותרבותי ולא על מנגינות קליטות. למעשה רק שיר אחד, "High by the Beach", מזכיר את הפופ שעשתה עד לפני כמה שנים – וזאת כנראה האתנחתא היחידה שתקבלו מירח הדבש האפוקליפטי והאסוני של דל ריי. זה לא חומר שיורד בגרון בקלות, אבל הדיכאון הסטטי של האלבום הזה מאיר את נערת משחקי-הווידאו באור חדש, או יותר נכון באפלה חדשה.

      חובבי דל ריי לא יאפשרו ליצירה הזאת להיכנס בקלות לחיים הצפופים שלהם, ובצדק - זה דורש יותר מדי. הטעות הראשונה שנעשתה היא במספר השירים, יש יותר מדי מהם, ומכיוון שכולם זזים באיטיות אי אפשר לסמן בקלות את אלו שדורשים השמעות נוספות. החמישייה הראשונה היא החזקה ביותר באלבום, "God Knows I Tried" הוא היפה שבהם, כשהיא שרה שוב ושוב "אלוהים יודע שחייתי, אלוהים יודע שניסיתי". בשיר השמיני היא מדלקמת מילים של ט. ס. אליוט, שמובילות הישר לשיר "Religion" שבו היא מאזכרת את בוב דילן. דל ריי רוצה שתבינו אותה; זאת כבר לא רק "ננסי סינטרה בגרסת הגנגסטרים", זאת לא רק הוליווד הלבנה, דגלי אמריקה והאווירה המלאכותית העכורה, יש שם עולם תוכן תרבותי רחב והיא רק היתה צריכה זמן ומקום לשחק בו. בגלל זה ברצועה יחסית בולטת, "Salvatore", היא שרה באיטלקית מילים שלא היא כתבה (בניגוד למרבית האחרים, אותם כתבה עם ריק נואלס).

      לא ברור אם ממש לא אכפת לה מהאנשים שחיכו לשמוע אותה או שהיא עושה הכל כדי להוכיח שהכיוון שלה הוא שחור ובלוזי, כמו בשיר הלא-מרומז-בכלל "The Blackest Day" – אבל זה לא באמת משנה. לנה דל ריי מעניינת ומרגיזה, מרתקת ובלתי נסבלת, חשובה ונעלמת – שפשוט צריך לתת לה. אחת הראיות לכך היא בהפקת האלבום, שנעשתה על ידי לנה עצמה עם שותפיה לכתיבה, קירון מנזיס וריק נואלס. גיטרות הסרף המוכרות, שמלווות את הקול הלא-מתאמץ שלה מתחילת הקריירה, מקבלות נפח עם כלי מיתר קלאסיים – ובכל השירים נשמרת האינטימיות כמעט בקנאות. זה יפה, זה מעורר מחשבה וזה לא בדיוק צפוי.

      אל תצפו להיסחף לתוך זה, כי זה לא המצב. שיר הנושא הוא תצוגת התכלית של האלבום, אם אהבתם אותו – סביר שגם השאר יעבוד בצורה דומה. אם בא לכם לקבל את הפופ החולמני מ-2011, את הג'ינסים הקרועים, בחורי המערבונים והרומנטיקנה, תסתפקו ב-"High by The Beach" שכרגע שומר באופן בלעדי על הפופ ב"פופ החולמני" של דל ריי. ובכנות, לפעמים כל מה שצריך זה להתמסטל ליד החוף.